קורות חייו
בראש חודש ניסן שנת תקל”ב ירדה נשמתו של רבינו נחמן לעולם, בעיר מז’בוז’ בביתו של הבעש”ט, שם נולד להוריו הקדושים רבי שמחה בן רבי נחמן מהורדנקא תלמיד הבעש”ט, ולאימו מרת פיגא בת הצדקת אדל בתו של הבעש”ט הקדוש.
בהיותו בן שלש עשרה שנה, בא בברית הנישואים.
כל ימי חייו של רבינו שקד על קדושתן וטהרתן של ישראל.
אולם גולת הכותרת בענין זה, הוא התיקון הנפלא והנורא, אשר תיקן, הלא הוא “התיקון הכללי” המפורסם שגילה רבינו. מספר רבי נתן (שיחות הר”ן קמ”א) – שאפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאד מאד, ח”ו, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב ולהושיעו ולתקנו” וכו’.
ביום שלישי, ח”י תשרי שנת תקע”א, נלקח ארון אלוקים, ונסתלק אור ישראל, כבוד אדונינו מורנו ורבינו, רבי נחמן, זכר צדיק וקדוש לברכה”.
ונקבר בשלום למחורתו ביום ד’, ה’ סוכות בעיר אומן שבאוקרניה.
מתוך פועליו
מתמיד עצום היה בלימודו, ובעל חשק נמרץ ללימוד התורה, ועוד בהיות בין תינוקות של בית רבן, מסר את כל פרוטותיו, שקיבל מהוריו לקנות לו דבר מאכל, למלמד, כדי שיוסיף וילמד עמו, עוד ועוד דפים, ובהיותו בן שבע הפליא בגאונותו כאשר חיבר את ספר המידות חלק א’, שכולו עניני מידות המופיעות גם בספרי הש”ס, תורה, נביאים וכתובים, בהבנה עמוקה המעוררת השתאות כיצד ילד רך בשנים חשף ודלה פנינים כה יקרות במקומות מכוסים מעין כל.
על אף עבודתו ויגיעתו הנוראה, סיפר פעם רבינו: “שעיקר מה שהועיל לו, ועיקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה, היה רק ריבוי התפילות והתחינות והבקשות וריצויים והפיוסים, שהיה רגיל מאוד להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך, והיה מרצה ומפייס אותו יתברך, בכמה מיני תחינות ובקשות.
באלול תקס”ב העביר רבינו את משכנו לעיר ברסלב, בשם עיר זו מצא רבינו רמז על פי הפסוק אשר נאמר על הגאולה העתידה “והסירותי את לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר” – לב בשר אותיות ברסלב.
אמרו עליו
בַּעַל הַ”חֲזוֹן אִישׁ”: “אוֹר הָאוֹרוֹת שֶׁל הָאֱמֶת..”.
רַבִּי אֵלִיָּהוּ לָאפְּיַאן (עַל סִפְרֵי רַבֵּנוּ ז”ל) “הֵן אֵלּוּ הֵם סִפְרֵי מוּסָר הָאֲמִתִּיִּים.”
הָרַב דֶּסְלֶר הַ”מִּכְתָּב מֵאֵלִיָּהוּ”, מֵבִיא בִּסְפָרָיו הַרְבֵּה מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ זַ”ל. וּבְמִכְתָּב לְבָנָיו הוּא מְעוֹדְדָם שֶׁיִּלְמְדוּ בְּסִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ”ל כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְיִרְאַת שָׁמַיִם.
רַבִּי חַיִּים סַנְוָואנִי (מֵרַבָּנֵי תֵּימָן): “הַלּוֹמֵד בִּסְפָרָיו (שֶׁל רַבֵּנוּ זַ”ל) יִוָּכַח לִרְאוֹת שֶׁהַמּוּסָר שָׁם הִנּוֹ גָּדוֹל וְעָצוּם וּמְפַלֵּחַ כַּחֵץ לְבָבוֹת…” (וְהָיָה רַבִּי חַיִּים נוֹהֵג בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת לְחַלֵּק לְתַלְמִידָיו סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ”ל).
רַבִּי חַיִּים פָּאלָאגִ’י הִרְבָּה לְצַטֵּט מִסִּפְרֵי רַבֵּנוּ זַ”ל וְכֵן אֶת הַ”תִּקּוּן הַכְּלָלִי.”
רַבִּי יַעֲקֹב יִצְחָק, “הַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין”: “הָרַב הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל… אִישׁ קָדוֹשׁ… מוֹפֵת הַדּוֹר…” וְעַל הַסֵּפֶר לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן הִתְבַּטֵּא: “הַדְּבָרִים מֵאֲלֵיהֶם יְעִידוּן וְיַגִּידוּן דִּבְרֵי אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ… דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.”
רַבִּי יַעֲקֹב יִשְׂרָאֵל קַנְיֶבְסְקִי הַסְּטַיְפְּלֶר: “סֵפֶר זֶה (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן) מְעוֹרֵר אוֹתִי לְיִרְאַת שָׁמַיִם, וַאֲנִי רוֹאֶה כִּי בְּיוֹם שֶׁאֵינִי לוֹמֵד בְּסֵפֶר זֶה, חָשׁ אֲנִי חִסָּרוֹן בְּיִרְאַת שָׁמַיִם.”
רַבִּי יִשְׂרָאֵל אַבּוּחֲצֵירָא: “הַצַּדִּיקִים הַלָּלוּ יוֹצִיאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת…” עוֹד סִפֵּר הַ”בַּבָּא סַאלִי” כִּי בְּנוֹ הָאַדְמוֹ”ר רַבִּי מֵאִיר אַבּוּחֲצֵירָא נִגְלָה אֵלָיו בַּחֲלוֹם וְאָמַר לְאָבִיו: “כָּל הַצַּדִּיקִים פֹּה בַּשָּׁמַיִם הוֹלְכִים לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה מֵרַבִּי נַחְמָן.”
רַבִּי יִשְׂרָאֵל מֵאִיר, הֶ”חָפֵץ חַיִּים”, אָמַר לְאֶחָד מִתַּלְמִידָיו: “אִם הִנְּךָ חָפֵץ לְהִתְקָרֵב לַחֲסִידוּת – תִּתְקָרֵב לַחֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב, הֱיוֹת וְהֵם שׁוֹמְרִים אֶת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וּמְקַיְּמִים אֶת הַכָּתוּב בּוֹ.”
רַבִּי מֵאִיר אַבּוּחֲצֵירָא, עַל שֻׁלְחָנוֹ הָיוּ מֻנָּחִים סִפְרֵי רַבֵּנוּ זַ”ל תָּמִיד. פַּעַם נָתַן לְבִתּוֹ אֶת הַסֵּפֶר “לִקּוּטֵי עֵצוֹת” וְאָמַר לָהּ: “כְּשֶׁתִּהְיִי זְקוּקָה לְעֵצָה בְּכָל עִנְיָן שֶׁהוּא – הַבִּיטִי בַּסֵּפֶר הַזֶּה…”
רַבִּי נַחוּם מִצֶּ’רְנוֹבִּיל (הָיָה תַּלְמִיד הַבַּעַל שֵׁם טוֹב), הַ”מְּאוֹר עֵינַיִם”: “הוּא יְפֵה עֵינַיִם”. וּפַעַם כְּשֶׁרָאָה אֶת רַבֵּנוּ זַ”ל בִּימֵי נְעוּרָיו, נִבְהַל מֵעֹצֶם הַיִּרְאָה שֶׁהָיָה עַל פָּנָיו (שֶׁל רַבֵּנוּ זַ”ל) וְאָמַר שֶׁ”הַכָּתוּב ‘לְמַעַן תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם’ – זֶה רוֹאִים אֶצְלוֹ בְּחוּשׁ.”
רַבִּי צָדוֹק הַכֹּהֵן מִלּובְּלִין כַּיָּדוּעַ כָּתַב בֵּאוּרִים לְסֵפֶר הַמִּדּוֹת שֶׁל רַבֵּנוּ זַ”ל, וְאָמַר: “הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא חִיּוּתִי.”
רַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן בַּעַל הַ”תַּנְיָא”: “אָדָם גָּדוֹל מְאֹד… גִּבּוֹר מִלְחָמָה…”
רבי יוסף חיים מחבר הספר הקדוש “בן איש חי” מביא את רבנו זצ”ל בספרו ‘אדרת אליהו’, עיין פרשת פנחס דף קלב.
גם תלמידו המובהק הגה”צ רבי בן ציון חזן זצ”ל מזכיר בספריו את רבנו.
נסיעתו לארץ
אמר שתיכף שהלךארבע אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג”
בערב ראש השנה של שנת תקנ”ט, דרכו רגליו של רבינו בארץ ישראל בעיר הקודש חיפה למרגלות הר הכרמל, מול מערת אליהו הנביא.
“וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותה הרגע שנכנס ועמד על אדמת הקודש, אי אפשר לשער במוח אילו כל הימים דיו וכו’, לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה, כי תיכף מיד השיג מה שהשיג. כי אמר שתיכף שהלך ארבע אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג”. בארץ ישראל יצאו לקראתו וקיבלוהו בחיבה מופלגת כל גדולי הצדיקים שהתגוררו רובם ככולם בעיר טבריה, וביחוד התחבב על הרב הקדוש רבי אברהם קליסקר זיע”א, אשר רבינו העריצו ביותר ושיבח אותו מאוד ואף התבטא ואמר עליו “ששלימות היה רק להצדיק מוה”ר אברהם קליסקר זיע”א!”. וכמים הפנים אל פנים, כן הוקיר רבי אברהם את רבינו, ובליל שבת כאשר התאכסן אצלו רבינו וכופף את ראשו לקבל ממנו ברכה, קפץ רבי אברהם לאחוריו ברעדה גדולה, תוך שהוא זועק בהתלהבות גדולה “איך אין אנו מתביישים בפני זרע הבעל שם טוב ז”ל”.
ספריו ע"י תלמידו
ליקוטי מוהר”ן – את רוב הספר רבינו אמר ורבי נתן כתב.
ספר המידות – רבינו כתב ורבי נתן הדפיס.
סיפורי מעשיות – רבינו אמר ורבי נתן כתב והדפיס בלשון הקודש.
שיחות הר”ן – כתבם בעצמו.
חיי מוהר”ן – כתבם בעצמו.
ליקוטי עצות – כתב וליקט על-פי עניינים בליקוטי מוהר”ן.
שמות הצדיקים – ליקט וכתב.
קיצור ליקוטי מוהר”ן – סידר וכתב על-פי ליקוטי מוהר”ן.
ליקוטי הלכות – כתב בעצמו במשך 40 שנה!
ליקוטי תפילות – לאחר שהבין מרבינו שעליו לעשות מהתורות תפילות, עשה כך ובדמעות רבות כתב את ‘ליקוטי תפילות’, ואף אמר על ספרו זה ש”עתידין ליתן את הדין על כל יום שעובר בלי לאומרם”
Copyright since © 2006 Michael Gez ברוכים הבאים לאתר ברסלב כרמיאל | אתר הבית והרדיו | Breslev carmiel website