דברי חיזוק

דברי חיזוק-בן מלך

מעשה מבן מלך שהיה מאבנים טובות

יש פסוק בירמיהו שמתאר מצב שיהיה באחרית הימים, שיבואו הגויים לעם ישראל ויגידו להם: מה זה? אתם כאלה יפים! כאלה מוארים! כאלה מיוחדים! היינו בטוחים שאתם כאלה מכוערים! מלאי פצעים! לא ידענו. איזו הפתעה. רבי נחמן אומר לנו: תגלו אתם עכשיו מה שכולם יגלו בסוף. הכיעור שלכם אינו אלא כישוף, אשליה. אם תתאמצו לשנן את זה שזה שקר, תגידו לעצכם שזה שקר, תוכלו גם להתרפא מזה.


מעשה מבן מלך שהיה מאבנים טובות

מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים, והלך ועסק בדאקטורים [רופאים], כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים, ולא הועילו לו. וגזר על היהודים שיתפללו בעבורו שיהיו לו בנים והיו היהודים מבקשים ומחפשים צדיק, כדי שיתפלל ויפעל שיהיו לו בנים, ובקשו ומצאו צדיק גנוז, ואמרו לו שיתפלל שיהיו להמלך בנים, וענה שאינו יודע כלל והודיעו להמלך, ושלח המלך פקדתו אחריו, והביאו אותו להמלך. והתחיל המלך לדבר עמו בטוב: הלא אתה יודע, שהיהודים הם בידי לעשות בהם כרצוני, על כן אני מבקש ממך בטוב שתתפלל שיהיו לי בנים. והבטיח לו שיהיה לו באותה שנה ולד. והלך למקומו, וילדה המלכה בת, והיתה אותה הבת מלכה יפת-תואר מאד, וכשהיתה בת ארבע שנים, היתה יכולה כל החכמות ולזמר בכלי שיר, והיתה יודעת כל הלשונות והיו נוסעים מלכים מכל המדינות לראותה, והיה שמחה גדולה על המלך. אחר-כך נכסף המלך מאד שיהיה לו בן, כדי שלא תהיה מוסבת מלכותו לאיש זר, וגזר שוב על היהודים שיתפללו שיהיה לו בן, והיו מבקשים ומחפשים את הצדיק הנ"ל ולא מצאו אותו, כי כבר נפטר ובקשו עוד ומצאו עוד צדיק גנוז, ואמרו לו שיתן להמלך בן, ואמר שאינו יודע כלל והודיעו להמלך, ואמר לו המלך גם-כן כנ"ל: הלא היהודים בידי וכו' כנ"ל אמר לו החכם (הינו זה הצדיק הנ"ל): תוכל לעשות מה שאצוה? אמר המלך: הן. אמר לו החכם: אני צריך שתביא כל המיני אבנים טובות, כי כל אבן טוב, יש לו סגלה אחרת, כי יש אצל המלכים ספר שכתוב בו כל מיני האבנים טובות. אמר המלך: אני אוציא חצי מלכותי כדי שיהיה לי בן. והלך והביא לו כל מיני האבנים טובות ולקחם החכם והדקם ולקח כוס יין ונתנם לתוכו, ונתן חצי הכוס להמלך לשתות וחציה להמלכה ואמר להם שיהיה להם בן שיהיה כלו מאבנים טובות, ויהיו בו כל הסגולות של כל האבנים טובות, והלך למקומו וילדה בן, ונעשה שמחה גדולה על המלך. והבן הנולד לא היה מאבנים טובות. כשהיה הבן בן ארבע שנים היה יפה-תאר מאד וחכם גדול בכל החכמות, והיה יודע כל הלשונות, והיו נוסעים מלכים לראותו. והבת מלכה ראתה שאינה חשובה כל-כך ונתקנאה בו. רק זאת היה נחמתה, באשר שאותו הצדיק אמר שיהיה כלו מאבנים טובות. טוב שאינו מאבנים טובות. פעם אחת היה הבן מלך מחתך עצים ונקף באצבעו, ורצתה הבת מלכה לכרוך את אצבעו, וראתה שם אבן טוב, ונתקנאה בו מאד ועשתה עצמה חולה, ובאו כמה דאקטורים, ולא היו יכולים לעשות לה רפואה, וקראו למכשפים והיה שם מכשף, וגלתה לו האמת, שהיא עשתה עצמה חולה כנ"ל, ושאלה אותו אם יוכל לעשות כשוף לאדם שיהיה מצורע? אמר: הן. אמרה לו: אולי יבקש מכשף שיבטל הכשוף ויתרפא? אמר המכשף: אם ישליכו הכשוף אל המים, לא יוכלו לבטלו עוד. ועשתה כן, והשליכה הכשוף אל המים, ונעשה הבן מלך מצורע מאד, [והיה לו] על חוטמו צרעת ועל פניו ועל שאר גופו, ועסק המלך בדאקטורים ובמכשפים ולא הועילו וגזר על היהודים שיתפללו, ובקשו הצדיק הנ"ל, והביאו אותו למלך, והצדיק הנ"ל היה מתפלל תמיד להשם יתברך באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כלו מאבנים טובות, ולא היה כן, והיה טוען להשם יתברך: האם עשיתי זאת בשביל כבודי? לא עשיתי כי אם בשביל כבודך, ועכשו לא נתקים כמו שאמרתי. ובא הצדיק להמלך, והיה מתפלל ולא הועיל, והודיעו לו שהוא כשוף והצדיק הנ"ל היה גבוה למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע להמלך שהוא כשוף, ושהשליכו הכשוף למים, ואין תקנה להבן מלך כי אם שישליכו המכשף שעשה הכשוף למים. אמר המלך: אני נותן לך כל המכשפים להשליכם למים כדי שיתרפא בני. ונתיראה הבת מלכה ורצתה אל המים להוציא הכשוף מן המים, כי היתה יודעת היכן מנח הכשוף. ונפלה אל המים ונעשה רעש גדול שהבת מלך נפלה אל המים, ובא הצדיק הנ"ל ואמר להם שהבן מלך יתרפא, ונתרפא, ונתיבש הצרעת ונפל ונקלף כל העור ממנו ונעשה מאבנים טובות כלו, והיה לו כל הסגולות של כל האבנים טובות: (הינו כי אחר שנקלף העור אז נתגלה ונראה שהבן מלך הוא כלו מאבנים טובות, כאשר אמר הצדיק הנ"ל)


רבי נחמן כותב בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן: "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שאין בחברו". כלומר, כל אחד מאתנו הוא יצירה חד פעמית. לא הייתה יצירה כזאת, ולא תהיה יצירה כזאת בעולם. ובתור יצירה חד פעמית, לכל אחד מאתנו יש איזה מסר, איזו בשורה לעולם, גילוי, דבר מיוחד לו, שאף אחד בעולם לפניו, ואף אחד בעולם אחריו, לא יכול לעשות את הדבר הזה, חוץ ממנו. ורבי נחמן מביא שם, בתורה ל"ד, דוגמה מהגמרא, על הנקודה המיוחדת והטובה של האדם. הדוגמה היא סיפור על רופא אחד שקראו לו אבא אומנא. בזמנו חיו שניים מגדולי ישראל – אביי ורבא, ואביי זכה שפעם בשנה, בערב יום הכיפורים, הוא ישמע בת קול מן השמיים, קול דובר אליו מן השמיים שאומר לו: "שלום עליכם!" זו חוויה כל כך רוחנית ועמוקה. כשאומרים לך שלום מן השמיים נותנים לך בעצם אישור שמיימי שאתה קיים, רצוי, חשוב ונחוץ. ובכן, אז נודע לאביי, כנראה גם מהשמיים, שיש יהודי אחד שאומרים לו: "שלום עליכם!" מן השמיים, כל ערב שבת! והוא מאד התפלא, מי זה היהודי הזה, שזוכה לכזו מעלה רוחנית, שפעם בשבוע אומרים לו "שלום עליכם!" מן השמיים? וגילו לו, שמדובר באיזה רופא פשוט, לא אחד מגדולי ישראל ושמו אבא אומנא. ועוד אמרו משמיים לאביי: "אינך יכול לעשות כמעשיו של אבא אומנא. עם כל זה שאתה מגדולי הדור, יש דברים שעושה הרופא הפשוט הזה, שאתה לא יכול לעשות אותם!". והגמרא מתארת לנו את חלק ממעשיו המיוחדים של אבא אומנא. מעשה אחד שהוא עשה הוא, שהייתה לו מן קופה כזאת, שכל מי שנכנס למרפאה שלו לקבל טיפול, היה חייב להכניס את היד לתוך הקופה. והעיקרון היה כזה: אם אתה בעל אמצעים, ואתה יכול לשלם על הטיפול הרפואי, אתה מכניס כסף לקופה. ואם אתה עני ואין לך אמצעים, אתה מוזמן לקחת כסף מהקופה. כלומר, המרפאה רוצה לתמוך בך. אבל אף אחד שמסתכל לא יודע אם אתה בעל אמצעים ואתה משלם על הטיפול, או להפך - האם אתה נזקק שנתמך על ידי הרופא הזה. כל אחד מכניס את היד ואף אחד לא יודע, וכך אף אחד לא מתבייש. המעשה המיוחד הזה, המומחיות הזו בצדקה, באופן שלא תבייש את העניים - זיכתה את אבא אומנא בדרגה כל כך גבוהה בשמיים, שאפילו אביי לא היה יכול לזכות לה. ומדוע שאביי לא יוכל לעשות זאת? כי אפילו אם הוא יעשה את זה אחרי שהוא שמע על זה, זה יהיה רק חיקוי, זה לא יהיה הדבר המיוחד שלו.

וכמו כן, לכל אחד מאתנו יש איזו מומחיות, יש לו איזה נקודה, יש לו איזה מעשה, איזה דבר שמייחד אותו. וכל אחד מאתנו הרי מאד מאד רוצה למצוא את הדבר הזה שמייחד אותו. בדבר הזה, אומר רבי נחמן, שם בתורה ל"ד, הוא נקרא צדיק, ביחס לכל יהודי אחר. בדבר הזה הוא יכול להיות הרב ומורה הדרך של כל אחד אחר. וזה הוא הרושם האמיתי שכל אחד יכול להשאיר בעולם.

אם כן, כל אחד מתחיל את החיים שלו מהנקודה שרבי נחמן מתאר אותה כאן -
מעשה במלך אחד שלא היה לו בנים. חז"ל אומרים: "עיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים" (מדרש רבה בראשית ל' ו') כל אחד מאתנו רוצה להשאיר משהו בעולם, משהו מיוחד, בעל חשיבות, שרק הוא יכול לתת לעולם. אבל ההתחלה היא, שהוא לא יודע מהו הדבר הזה. אחת השאלות שמציקות מאד לכל מי שמחפש דרך, היא השאלה הזאת - מה העניין שלי? מה התפקיד המיוחד שלי? מה השליחות שלי? אני לא רוצה להיות סתם עוד איזה בנאדם, אחד ממיליונים שעושה כמו כולם ואף אחד לא זוכר אותו. וזאת לא סתם רדיפת כבוד שאדם רוצה שיזכרו אותו וידעו שהוא עשה איזה משהו, אלא שבאמת כל אחד יש לו את הנקודה שבשבילה הוא בא לעולם. אז איך זוכים שיהיו לנו "בנים"? איך זוכים להוליד משהו מיוחד מתוכנו? משהו שבשבילו נוכל להרגיש - היה שווה לי להיות בעולם, היה שווה לי לעבור את כל מה שעברתי. גם לסבול את כל מה שסבלתי. איך מוצאים את זה, איך זוכים לזה?

הלך המלך ועסק בדוקטורים. 'דוקטורים' משמעותו - הדרכים הטבעיות לפעול ולהוציא מהכוח אל הפועל את הטוב שיש בי. בעצם, זה מה שכולם עושים, כולם הולכים ל'דוקטורים', כשיש להם בעיה - הולכים לרופא. אבל רבי נחמן כותב:
"הלך ועסק בדוקטורים, כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים. ולא הועילו לו".
רבי נחמן אומר שהשתדלות טבעית, רגילה, למצוא את הנקודה המיוחדת שלך – לא תעזור. גם אם תקרא הרבה ספרים, ותשמע הרבה מומחים - זה לא יעזור. אז מה כן יעזור? "וגזר על היהודים שיתפללו בעבורו שיהיו לו בנים". כדי שאדם יזכה להוציא את כוחותיו המיוחדים מן הכוח אל הפועל, הוא צריך שני דברים: הוא צריך תפילה, כוח רוחני, עזרה מיוחדת משמיים. זה לא מספיק שהוא מתעניין באפשרויות, או שהוא ישאל אנשים. הוא צריך סייעתא דשמיא מיוחדת לדעת מה העניין שלו בעולם, על מנת שיזכה להגשים את עצמו באמת. ולזה צריך תפילה. והדבר השני שהוא צריך זה חברים. לא רק תפילה שלי אלא גם תפילה של אחרים. מה זה נקרא שמתפללים בשבילי? שיש עוד אנשים שמפרגנים לי כדי שאני אגיע לנקודה שלי. יש אנשים שמאחלים לי, שמברכים אותי, שישמחו בשמחתי. והכוח שלהם, הכוח של הרבים שרוצים שאני אגיע לטוב שבי ולנקודה שלי, מוכרח להועיל. למה זה נצרך? למה התפילה שלי לבד לא מספיקה? כי אם יש לאדם חלומות והוא רוצה להגשים את עצמו רק בשביל עצמו – הוא לא יכול לזכות לעזרה משמיים. אבל אם הוא רוצה להגשים את עצמו כדי לקחת חלק בתיקון העולם, לתרום את הצליל שלו למנגינה הכללית – אז גם אחרים נזקקים לו, אז גם אחרים יתפללו בעבורו, ורק אז הוא יצליח.

"והיו היהודים מבקשים ומחפשים צדיק, כדי שיתפלל ויפעל שיהיה לו בנים".
ניסה דוקטורים, זה לא עזר. הוא הלך ליהודים שיתפללו. יש לו את העבודה הרוחנית שלו – תפילה. יש לו חברים שמתפללים בשבילו. ועל ידי זה הוא זוכה להגיע לנקודה הכי מהותית, שרק על ידה יוכל באמת להגיע לתיקונו. נקודת הצדיק. וכך מלמד רבי נחמן באותה תורה (ל"ד) הדנה בנקודתו הייחודית של כל אחד מאיתנו, שעל ידי שלושת הנקודות הללו יזכה למצוא את דרכו. ובכן, היהודים הלכו לחפש צדיק שיתפלל ויפעל שיהיה לו בנים. כלומר, החברים שלי, האנשים שאני מכיר, יכול להיות שהם מאד רוצים שיהיה לי טוב. ההורים בטח רוצים שיהיה לי טוב, החברים בטח רוצים שיהיה לי טוב, הם מאחלים לי שיהיה לי טוב. אבל מי יודע מה באמת טוב לי? מי יודע מה באמת העניין שלי? את מה אני צריך 'להוליד' ולגלות בעולם? בשביל זה צריך צדיק. בשביל זה צריך אדם מורם מעם, שרואה את הנשמה, וקורא אותה ומבין אותה. לכן כשהאדם בא ליהודים שיתפללו, כשאדם בא לרבים, אז כוח הרבים הוא שהרבים יכולים להוביל את האדם לצדיק, שהוא יתפלל ויפעל שיהיה לו בנים.

"וביקשו, ומצאו צדיק גנוז. ואמרו לו שיתפלל שיהיה למלך בנים".
אבל הצדיק אומר שהוא לא יודע. והמלך אומר לו: "אני מבקש ממך בטוב, תתפלל שיהיה לי בנים". צריך להתחנן, צריך לבקש, צריך להשתדל. לא להתרגש מהדחיה והסירוב, שאינם אלא מבחן למידת הרצינות שלנו.

"והבטיח לו שיהיה לו באותה שנה וולד. והלך למקומו, וילדה המלכה בת. והיתה אותה בת מלכה יפת תואר מאד, כשהייתה בת ארבע שנים הייתה יכולה כל החכמות לזמר בכלי שיר, והייתה יודעת כל הלשונות , והיו נוסעים מלכים מכל המדינות לראותה, והייתה שמחה גדולה על המלך". אחד ההבדלים בין בן לבת, בין זכר ונקבה, כפי שמתארים ספרי הקודש, וכמובן שאנחנו רואים את זה גם במישור הפשוט של המציאות, שבת זה כוח לקבל, ובן זה כוח לתת. אז מה אני בעצם רוצה? מה באמת אדם רוצה? אדם רוצה לתת, לגלות, להוציא משהו מעצמו שיעשה טוב בעולם. אבל הדרך להגיע לנקודה שאני אתן משהו מעצמי, זה קודם כל שאני אקבל משהו. ולכן נולדה קודם בת. הכוח לקבל קודם לכוח לתת. ואם נשאל: מה החידוש שבדבר? הרי זה פשוט לגמרי - אי אפשר לתת לפני שאתה מקבל. מה המסר הגדול פה? מסתבר שזה לא כל כך פשוט. ובאמת כשאנחנו מסתכלים היום על העולם אנחנו רואים שזה חידוש גדול, כי אף אחד מאתנו לא רוצה להיות תלמיד, אף אחד לא רוצה להיות ילד. כל אחד רוצה כבר להיות גדול, חכם, מבין, משפיע, אבל אין לו סבלנות להישאר במצב של קבלה, קטנות או חיסרון.
חז"ל מלמדים אותנו שבאדם יש שני כוחות: יצר טוב ויצר רע. היצר טוב נקרא: ילד מסכן וחכם. תואר משונה קצת, מעורבב. כאילו קצת שלילי, קצת חיובי. ילד. ילד זה אחד שהוא קטן, הוא חסר. ובנוסף לכל - הוא מסכן. זאת אומרת, יש לו חסרון. ועם כל זאת, הוא חכם. מה זה בא לומר? אם אני יודע שאני ילד ושאני מסכן, כלומר - אם אני יודע שאני חסר ושאני קטן, אז אני אהיה פתוח, מסוגל להתמלא. אני אקבל. אני אקבל ביקורת, אני אקבל ידע חדש, אני אסתכל על העולם בעיניים של ילד. בהתחדשות, בחיות, ברעננות. ואז אני באמת אהיה חכם. אם אני אדע לקבל, אני אוכל גם לתת.
לעומת זאת, היצר הרע נקרא: מלך זקן וכסיל. מלך. אני כבר רוצה עמדה של השפעה. זהו המלך מן הסיפור שלנו. הוא רוצה שיהיה לו בן, שלא תהיה מלכותו מוסבית לאיש זר. הוא רוצה למלוך, להשפיע, להיות גדול וחשוב. מלך זקן. זקן בהקשר שלנו זה ההפך מילד. הוא כבר מלא מעצמו, הוא כבר יודע הכל, אי אפשר לחדש לו כלום. מלך זקן וכסיל. באמת הוא נשאר כסיל. זקן זה לא עניין של גיל, זה עניין של מנטאליות. יש אנשים בני 15 שהם כבר זקנים. הם יודעים הכל, אי אפשר להגיד להם כלום, הם מבינים הכל.

אנחנו רואים שיש היום תופעה כזו בעולם, זה לא מהיום אבל זה בפרט בדור הזה של עקבתא דמשיחא. חז"ל אומרים: "בעקבות משיחא חוצפה יסגא (תרבה)" (משניות מסכת סוטה פרק ט' משנה ט"ו). בזמן של לפני ביאת משיח, תהיה הרבה חוצפה בעולם. ילדים ידברו בחוצפה להורים שלהם. מאיפה אתה לוקח את החוצפה לדבר ככה? מאיפה למדת את זה? אתה סך הכל ילד קטן, אתה לא יודע כלום, מה אתה מביע דעות? מה אתה מתנשא? למה אתה מתווכח על כל דבר? לא תמיד זה היה ככה, זה קשור לדור שלנו. לכאורה נראה שזה חסרון. אבל יש בזה גם מעלה. המעלה היא שאנחנו צריכים הרבה עזות, הרבה חוצפה, כדי להחזיק מעמד בדור שלנו. אבל סופסוף מה זה גורם - זה גורם לכך שילד, עוד לפני שהוא גמר להיות ילד, הוא כבר רוצה להיות גדול. וזה נקרא "בוסר". עוד לא הגיע הזמן שלך, אתה עוד לא בשל, וכבר אתה רוצה להשפיע? כבר אתה רוצה להביע דעות?
אחת הדוגמאות בהן רואים את הדבר הזה, היא אצל אנשים שהתחילו תהליך של חזרה בתשובה. אדם שמתחיל חזרה בתשובה, מתחיל להתוודע לזה שיש תורה, יש אמונה ויש מצוות, אז נאמר שהוא בגיל 20 או 30, 40... ואז הוא פתאום נכנס לעולם חדש. הכל פה חדש. כל המושגים. אנשים צעירים ממנו בהרבה פותחים גמרא, כולם לומדים, מבינים, והוא לא מבין מילה. הוא לא מבין ארמית, הוא לא מבין רש"י, הוא לא מבין מה רוצים. הוא נכנס לאיזה בית, הוא לא יודע איך מתנהגים. כל דבר שהוא עושה, אולי זה אסור, אולי זה מותר. הוא מרגיש במבוכה, לא נוח, כמו ילד קטן שלא יודע כלום. וזה מצב לא נעים. מה עושים הרבה מאד אנשים? כיוון שהמצב הזה, הילדותי, הוא מצב לא נעים - אז הם מאד מהר מסתגלים לשפה, לסגנון. שלא במודע הם מעמידים פנים שהם כבר בעניינים. "לא, לא צריך שתסביר לי", "בטח, אני יודע! אני מבין!" הם מבינים כמה מילים בארמית, יודעים כבר להגיד "הוה אמינא", או "מה נפקא מינא", אז הם כבר מרגישים שהם בעניינים. ואז הם כאילו כבר לא צריכים להתבייש בחסרון שלהם, בחוסר הידע שלהם. אבל למה זה גורם? זה גורם שחוסר הידע שלהם מתקבע. הם נמצאים עכשיו בהצגה מתמשכת. הם צריכים לחפות כל הזמן על חוסר הידע שלהם. ומה יקרה אם תעבור שנה, שנתיים, שלוש, חמש, עשר... עכשיו הם כבר חייבים להמשיך בהצגה! כי לא יכול להיות שאחרי עשר שנים אתה לא יודע כלום! אבל - לא הספקתי להיות תלמיד. לכן לא למדתי. אני צריך להעמיד פנים שאני כבר יודע. וככה זה בהרבה מאד תחומים בחיים. ועל כך אומרים חז"ל: "לא הביישן למד". אם אתה מתבייש לשאול, אם אתה מתבייש להיות תלמיד, אם אתה מתבייש להיות קטן, אתה לא תלמד, אתה לא תתקדם. מי שיתקדם, מי שעלה לגדולה - זה מי שאמר: "אני לא יודע" 200 פעם. ועד שהוא לא הבין, הוא לא המשיך.

הכוח לקבל, הכוח להיות תלמיד, אנחנו למרבית הצער מזלזלים בו. אנחנו חייבים תמיד להביע איזה דעה משל עצמנו. כמה פעמים יצא לי להגיד לאנשים שבאו לשיעורים והביעו הרבה דעות שהיו מנוגדות לדברים שאמרתי בתדירות גבוהה: "תראו, זה בסדר שיש לכם דעה אחרת. יכול להיות שאתם גם צודקים. אבל זה לא כל כך מובן בשביל מה באתם לשמוע משהו, כשכל מה שאתם עסוקים בו, זה להשמיע את דעתכם. בסדר, אתה יודע את מה שאתה יודע, אבל תנסה לשמוע אולי יש משהו אחר...?"
רוב האנשים, גם כשהם שומעים משהו – הם לוקחים את מה שהם שומעים ומחפשים שם איזה דברים מאשרים את מה שהם כבר יודעים ממילא. ואז הם מחייכים לעצמם, ואומרים: "כן, נכון, זה ממש ככה!" אבל דברים שהם בניגוד להשקפה שלהם, קשה להם לקבל. זה לא אומר שצריך לקבל כל דבר שמישהו אומר לך, אבל זה מראה לנו כמה קשה לנו להיות תלמידים. כמה קשה לנו לקבל. ולא רק ידע קשה לנו לקבל, קשה לנו גם לקבל, למרבית הפלא, את מה שאנחנו מאד מאד זקוקים לו - אהבה. "אני לא צריך אף אחד, אני מסתדר לבד. לא אכפת לי!" במקרה הטוב אני יודע להראות אהבה, לאהוב אחרים, לעשות חסד, אבל אני – לא נזקק, אני לא צריך עזרה מאף אחד. למה? הרי זו לא האמת! כי נפגעתי. כי לא קיבלתי מספיק, לא קיבלתי מה שרציתי, לא גמרתי להיות ילד. אז עכשיו אני ברוגז עם העולם. ואני לא צריך טובות, אני לא רוצה לקבל מאף אחד שום דבר. "תודה רבה, לא צריך טובות!!".

יש אנשים שקשה מאד לעזור להם. קרה לי כמה פעמים שהיו לי חברים שהיו זקוקים לעזרה, עזרה כספית או עזרה אחרת, וממש הייתה לי בעיה לעזור, כי למרות שהם היו חברים, לא יכולתי בפשטות לבוא ולהגיד: אתה צריך עזרה? קח כסף. קח עצה טובה. לא, הוא מתבייש! מה, הוא נזקק? הוא צריך עזרה? איך יתכן שהוא יודה בחסרונו?
יש לי חבר, יהודי מיוחד מלא תוכן, שעבר משבר קשה בחיים ולא יכול היה לעבוד. הוא הגיע למצב כלכלי מאד קשה. ומאחר שהוא בנאדם מיוחד, בנאדם מתבונן, אז הוא אמר לי דבר מאד חזק. הוא אמר לי: "תדע לך, אחד הדברים שאני לומד במצב הזה, זה כמה אני מתבייש לקבל. אני מתבייש לבקש. אפילו מחברים. אני רק רומז להם שיש לי בעיה. יש לי קושי! ואני מבין מזה", הוא אמר, באמת יהודי גדול, "שכשבעזרת ה' אני אצא מהמצב הזה. כשאני אתן לאנשים, כשאני ארצה להשפיע לאנשים, אני אדע, אני אזכור את מה שעבר עליי - שבנאדם קשה לו לבקש, קשה לו להיות מקבל. אני אחפש דרכים לתת להם בלי שיתביישו. אני אזכור את החוויה הזאת של הקושי לקבל". זה מה שאדם גדול אומר כשהוא במצב כזה.

אבל רבי נחמן אומר, "והייתה אותה בת מלכה יפת תואר מאד". כלומר, זה מאד יפה לקבל. זה בסדר גמור לקבל. אתה מוכרח להיות ילד, לפני שאתה צריך לגדול. תקבל עד שתגמור את העיבור שלך, עד שתגמור להיות פרי בשל. אל תמהר להיות מה שאתה עדיין לא. חז"ל אומרים את זה בפסוק במשלי: "רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז כ"ו) אומרים חז"ל: "רבים חללים הפילה" זה אדם שאינו ראוי להוראה, ומורה (סוטה דף כ"ב) רבים חללים הפילה, כמו נפל. אתה עוד לא גמרת את העיבור שלך. עוד לא גמרת לקבל. למה אתה כבר נותן? אתה גורם נזק. אתה מפיל חללים. אתה עוד לא בשל.
טוב, אז לפי זה היינו צריכים לומר: "בוא נברח מכל השפעה וגדולה. אם זה כל כך מסוכן, להשפיע או לגדול או להיות משהו לפני הזמן, אז בוא נשאר תמיד במצב של חסרון". לכך מתייחס המשך הפסוק ואומר: "ועצומים כל הרוגיה". אומרים חז"ל: שזהו מי שראוי להוראה, ואינו מורה. כלומר, אם הגעת למקום שאתה כבר צריך להיוולד, כדאי שתיוולד, כי אתה יכול למות בתור עובר שכבר תם זמן העיבור שלו.
אתה צריך להיות מדויק. רבי נחמן אומר: הבת מלך הזאת הייתה יפת תואר מאד.
כמו שאנחנו נהנים כל כך מילדים, מהחיים שלהם, מהשאלות שלהם. כשבנאדם מגיע לגיל שיש לו ילדים, זה הגיל שהוא כבר מתחיל מנטאלית להזדקן. ואז באים הילדים ומתחילים לשאול אותו מלא שאלות. למה זה ככה? ואיך זה ככה? ומה קורה פה? מה הסיבה לזה? ואז זה מעורר אצלו את כוח החיים. כמה זה יפה, כמה חיים יש בילד ששואל ורוצה להבין מה זה החיים, מה זה העולם. איזו תמימות זאת. אבל באמת, זה שייך אלינו בכל גיל.

אבל בכל גיל, בכל מקום, אנחנו חייבים לגמור להיות 'בת' לפני שנהיה 'בן'. אנחנו צריכים לגמור ולשמוח בזה שאנחנו מקבלים לפני שאנחנו מתחילים להיות נותנים. לכן אומר רבי נחמן: באמת כולם שמחו, הייתה שמחה גדולה שנולדה בת. אבל אח"כ, שוב נכסף המלך מאד שיהיה לו בן, כדי שלא תהיה מוסבית מלכותו לאיש זר. סוף סוף אני לא רוצה רק לקבל. אני רוצה להשפיע משהו בעולם. ואז הגיע לאיזה צדיק. והצדיק הזה אמר לו: "אני מבטיח בן כל כך מיוחד, שהוא יהיה עשוי כולו מאבנים טובות. שיהיה לו כל הסגולות של כל האבנים טובות". "אני מבטיח לך", אומר לכל אחד מאתנו הצדיק, שאתה יכול ואתה תהיה מסוגל בסופו של דבר להוציא מעצמך כל כך הרבה טוב, שזה ממש כמו אדם שעשוי מאבנים יקרות, שיש בו את כל הסגולות, את כל המעלות. אתה יכול להיות איש מעלה, אתה יכול להיות אדם מורם מעם.

נולד בן. כולם שמחו. חוץ מאחת שלא שמחה. אחותו. היא קינאה בו. המטרה האמיתית של הרצון לקבל, היא על מנת שבסופו של דבר תיתן, שתשאיר משהו גם לאחרים. המטרה של כך שאתה ילד, זה לא בשביל שתישאר ילד ותקבל לעצמך כל החיים. בסופו של דבר אתה צריך להפוך לנותן, למשפיע. (וזוהי גם סיבת הקושי בלהפוך לאדם נשוי או הורה לידים, כי שם בוודאי מה שנדרש הוא לתת יותר מלקבל) אבל הבעיה היא שכשאדם מקבל, מתרגל לקבל, הוא מתרגל להיות במרכז. ואז כשפתאום נולד הצורך לתת, אז הוא מתחיל קצת להתערבב עם עצמו, הוא מתחיל קצת להיות בבעיה. כשאדם הוא ילד, כשהוא בחור, כשהוא צעיר, אז הוא מקבל, ומקבל ומקבל. הוא מקבל אהבה, הוא מקבל דעת. והוא חושב שלהתחתן זה גם לקבל. עכשיו הוא גם יקבל עוד מישהו שיאהב אותו ויתן לו. יש בזה מן האמת, אבל מצד שני, עכשיו מתהפך הגלגל. עכשיו נולד 'בן'. עכשיו אתה צריך להתחיל לתת מעצמך. מה שאספת בדרך זה לא רק בשבילך. אם בני זוג מצפים שכל אחד מהשני רק יתן, זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. וגם אם כן, אז נולדים ילדים, ואז אתה צריך לתת מעצמך פי כמה וכמה. אתה צריך לגלות בתוכך כוחות נתינה אדירים. אתה צריך לתת – אהבה ודעת. "אבל התרגלתי לקבל עד עכשיו!". לכן אנשים מתגרשים. לכן אנשים לא מסתדרים עם בני הזוג שלהם. לכן אנשים הורסים את הילדים שלהם ומזניחים אותם, פוגעים בהם. כי אין להם כוח להתהפך ממקבל לנותן. זה מפתיע אותם. זה מצער אותם. לא לזה הם התכוונו. הם חשבו שבן זוג וילדים, זה עוד משהו משעשע שיהפוך את החיים שלהם ליותר צבעוניים ונעימים. הם לא חשבו שהם יקבלו עוד כמה פיות להאכיל, ועוד כמה לבבות שחסר להם משהו. לכן מתחיל בסיפור שלנו מאבק כוחות אדיר בין הבן לבת. בין הכוח לקבל לכוח לתת. מי שמקבל על זה מידע מראש, יש לו סיכוי. מי שלא מקבל על זה מידע מראש, נמצא בהפתעה מאד עגומה. כי הוא לא רוצה להפסיק לקבל. ואז הוא פשוט נכשל.

"רק זאת הייתה נחמתה, אשר שאותו הצדיק אמר שיהיה כולו מאבנים טובות. טוב שאינו מאבנים טובות". נקמה! אתה רצית להיות מאבנים טובות? אתה לא מאבנים טובות. מה הדבר שמרגיע את האגו שלי? מה היא העובדה שמנחמת את הרצון לתת? העובדה שהרצון להשפיע אינו טהור. הוא גם כן מעורב ברצון לקבל. הרצון לתת כאילו אומר: טוב, אז אני צריך לתת, אבל אני גם אקבל מזה. יהיה לי טוב, תהיה לי תועלת. זה מין עסק כזה - אני אחייך, יחייכו אליי. אני אשקיע, ישקיעו בי. יגידו לי תודה, יחייכו אליי, יהיה לי ילדים טובים. זה משתלם לי בסופו של דבר, אני נותן אבל אני גם אקבל. אז בסדר, זה לא מאבנים טובות. זה לא רצון טהור להשפיע ולהיטיב, זה גם רווחי. לא נורא, אפשר גם לתת, כי גם מזה מקבלים בסוף. אז המלחמה לא כל כך עקובה מדם בשלב הזה.

פעם אחת בן מלך חתך עצים, ונחתכה לו האצבע. הבת מלך רצתה לשים לו תחבושת, וראתה שם אבן טובה. ראתה שם יהלום. בברסלב נהוג לומר: "עד שלא יורד דם, לא רואים את היהלום". עד שהאדם לא מתמודד עם איזשהו ניסיון שמוציא ממנו כוחות נפש מיוחדים, הוא לא רואה באמת את הנקודה הקדושה והטובה והאמיתית שלו. אדם שיש לו התמודדות קשה פתאום מגלה בתוך עצמו תעצומות נפש, סבלנות, חסד, הוא מגלה שיש בו משהו נקי. רצון טהור בלי אינטרסים, שלא מחפש להרוויח שום דבר.
אם אני עושה חסד לאנשים שמחייכים אליי ואומרים לי תודה רבה מכל הלב, וכל הכבוד לך, אז אני נהנה, אני מרוויח את ההנאה של הכרת הטובה, וזה נותן לי הרגשה טובה. אבל אם אני אעשה חסד לאנשים, שהאנשים האלה יגיבו באדישות, לא יגידו תודה מכל הלב, או לא יגידו תודה בכלל. האם אני אמשיך לעשות את החסד הזה? לא בטוח. זאת אומרת, שבנקודה מסוימת אני עושה את זה בשביל אינטרסים. אבל אם אני אמשיך לעשות את החסד הזה למרות הכל, אני אגלה בתוכי, למרות המרירות של כפיות הטובה, שבאמת הכוונה הפנימית שלי היא כוונה טהורה להיטיב, אפילו אם אני לא מקבל מזה רווחים. כמו רופא שהוא מטפל בחולה אנוש והחולה מרוב יסורים יורק עליו, מקיא עליו, פוגע בו, מעליב אותו וצועק עליו, והרופא מרחם עליו וממשיך לעזור לו. כי הוא יודע שמה שהוא עושה, זה החסד האמיתי, למרות שהוא עכשיו מקבל רק בזיון. וכמו כן מי שמתגבר על הקושי שבחיי נישואים או בגידול ילדים, וממשיך ללכת לקראת השני ולהשקיע בו ולהיטיב איתו, למרות שנדמה לו שבאמת יש כפיות טובה מהצד השני, אז הוא מגלה בתוכו תעצומות נפש שהוא לא ידע ולא הכיר בעצמו מעולם. מה הורים מסוגלים לעשות בשביל הילדים שלהם. אפילו כשהילדים שלהם בזים להם, פוגעים בהם. מה הם מוכנים לעשות בשבילם!

אני ואשתי קנינו איזה משחק. אחרי שקנינו אותו ראינו שהוא לא בדיוק מתאים לנו, צריך לשנות אותו לגמרי. בשביל לשנות אותו, אשתי ציירה כמה עשרות של דמויות קטנות על כרטיסים קטנים, ואחר כך לקחתי את זה לצילום. את הצילומים האלה הייתי צריך לחתוך בצורה מדויקת ולשים אותם בתוך למיניציה. בקיצור, התעסקנו בזה הרבה זמן. כשהייתי בחנות הזו ששם עשו לי את הצילומים ואת החיתוך וכל זה, המוכר לא יכל להתאפק ושאל אותי: "תגיד, מה אתה עושה? מה זה כל הדבר הזה?" אמרתי לו: "אני ואשתי עושים לילדה שלי איזה משחק". אז הוא אמר משפט שמאד ריגש אותי: "אם הילדים היו יודעים כמה ההורים משקיעים בהם וכמה ההורים רוצים שיהיה להם טוב, הם היו מתפלאים". ילדים לא רואים, לא יודעים. הם עסוקים בעצמם. כשהילד שלך חולה או כשיש לו צער ואתה מרגיש שאתה מוכן למות בשבילו, אתה רואה שיש בך איזה נקודה מאד פנימית, מאד עמוקה של חסד לשמו. וכשאתה מרגיש את זה על מישהו זר, על אחת כמה וכמה. יש מקרים, יש מצבים שאדם מרגיש שהוא מוכן, אפילו שהוא לא עושה את זה בפועל, הוא מוכן למסור את נפשו, לוותר על כספו, עבור הזולת. ואז הוא רואה ומגלה שיש בו נקודה קדושה וטהורה של נתינה לשמה. אני לא מחפש פה אינטרסים, זה לא בגלל האגו שלי. אני רוצה לעשות טוב. אני רוצה להיות אמיתי.

כל האמור, לא רק בתחום החסד, גם בתחומים אחרים. אדם עובד באיזה מפעל. ובעל הבית שלו אוהב לספר בדיחות על חשבון העובדים. פעם אחת בעל הבית מספר בדיחה על חשבון אחד העובדים והעובד הזה נמצא לידו, והוא יודע שאם הוא ישתף פעולה, שזה מה שבעל הבית מצפה, שהוא גם יחייך לשמע הבדיחה המוצלחת של הבוס, אז הכל יהיה בסדר. אבל אם הוא יהיה אדיש, או שהוא יגיד שאין לו שום רצון לצחוק על חשבון אף אחד, יכול מאד להיות שהיחסים שלו עם הבוס יתקררו, ומי יודע אם הוא לא יעיף אותו מהעבודה. אבל אם הוא נשאר נאמן לאמת, תוך סיכון הפרנסה שלו, ולא משתף פעולה עם דבר מכוער, אז הנה – לא רק שהוא לא מרוויח מהאמת שלו, הוא גם מפסיד. אז למה הוא עושה את זה? כי הוא אוהב את האמת, כי הוא רוצה את האמת. באותו רגע, אדם זוכה לחוויה כזאת, שהוא 'נחתך', יש לו איזה קושי, יש לו איזה צער, ואז הוא מוצא בתוך הצער הזה 'אבן טובה'.

ונתקנאה בו מאד, ועשתה עצמה חולה. כשהרצון לקבל, כשהגאווה האנוכית שלי, רואה שיש בי משהו שהוא מעבר ללקבל, מעבר לרווחים, אז מתחילה מלחמה גדולה. עשתה עצמה חולה. כאילו האגו של האדם אומר: אני לא יכול ככה לחיות! אם יש כאן רצון לתת על מנת לתת – אז מה יהיה בסוף, לא יישאר לי כלום, אני לא ארוויח כלום!!! אז אני חולה. אז אני עושה מהפכה, בלגן. מתחיל מאבק פנימי מאד גדול.
כל פעם כשהאדם רואה ונוגע בתוכו בנקודה הקדושה, המיוחדת שלו, הפנימית, האמיתית, מתחילה מלחמה.

באו כמה דוקטורים ולא היו יכולים לעשות לה רפואה. כמובן, שאי אפשר לפתור את הבעיות האלה בכל מיני פסיכולוגיות. כי זו בעיה מאד עמוקה שנוגעת לגאווה של האדם, שנלחמת עם הנשמה הקדושה של האדם.
וקראו למכשפים, והיה שם מכשף, וגילתה לו האמת שעשתה עצמה חולה. שאלה אותו אם יוכל לעשות כישוף לאדם. שיהיה מצורע. אמר: הן! בת המלך דואגת לכך שהבן מלך יהפוך להיות מצורע. הפנים שלו מלאים פצעים, כל גופו, אפו, נהיה מכוער. זאת אומרת, שיש כוח באדם שלא רוצה שאני אאמין בטוב שיש בי. הוא מראה לי ומחפש בי כל הזמן את המומים שלי. מראה לי את הפצעים שלי. את הפניות שלי. את הנגיעות שלי, את האינטרסים שלי. הוא לא מוכן שאני אאמין שיש בי נקודה קדושה וטהורה ללא כל אינטרס. הוא מכשף אותי. והכישוף הזה גורם שאדם מסתכל בראי ואומר: איזה מכוער אתה! איזה אדם גרוע אתה! אתה מלא חסרונות! אתה מלא מומים! אתה מלא פגמים! אתה מלא אנוכיות! אתה מלא תאוות! אתה חושב רק על עצמך!
רבי נחמן בא ואומר לנו - המחשבות האלה זה כישוף! מה זה כישוף? כישוף זה אשליה, זה לא באמת. זה נראה לך רע, אבל באמת, זה לא רע. בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, בה רבי נחמן מדבר על העבודה הקדושה הזאת, לחפש ולמצוא את הטוב הקדוש והמיוחד שלי, שם הוא משתמש בדיוק באותו ביטוי שהוא משתמש כאן: "ואפילו אם הוא רואה שהוא מלא פצעים, ואין בו מתום". כשאדם מתחיל להסתכל על עצמו הוא מתחיל לראות את החסרונות שלו. רבי נחמן אומר: תדע לך שזה כישוף. זה שקר. אל תאמין בזה. יש בך נקודה מיוחדת רק לך. קדושה וטהורה. וכל הכיעור שאתה מוצא בעצמך, וכל השנאה העצמית שיש לך על עצמך, הכל שקר, הכל אשליה. הרבה פעמים כשאנחנו אומרים למישהו איזה מחמאה טובה מכל הלב - הוא מתחיל להסתייג. הוא לא יכול לקבל את זה. "לא, מה פתאום"... אפילו ילדים, לפעמים כשאומרים להם איזה מילה ככה טובה שמראה איזה דבר אמיתי וטוב שיש בהם, הם מתחילים להגיד: "לא. זה לא ככה". הם לא רוצים לקבל את זה. זה מגלה שיש בנו כוח שכל הזמן מכחיש את זה שיש בי טוב. הוא רוצה להראות שכל הטוב הזה הוא מלא פצעים. והכל אינטרסים. "אתה לא באמת טוב, אתה רוצה להראות טוב, אתה רוצה שיחשבו שאתה טוב, אבל אתה רוצה רק להרוויח משהו מהטוב הזה". אומר רבי נחמן: "לא, זה רק כישוף".

אז איך מבטלים את הכישוף הזה? צריך לזרוק את המכשף למים. כשבת המלך שומעת על התוכנית לזרוק את המכשף למים, היא רצה בעצמה להוציא את הכישוף. ואז נעשה רעש גדול. בן המלך מתרפא, והצרעת מתייבשת ונופלת, ורואים שהוא כולו מאבנים טובות. מה זה אומר שהבת מלך נופלת למים? בת מלך זה הכוח לקבל, המים זה התורה. "אין מים אלא תורה". כאשר אנחנו מטבילים את הכוח לקבל בתוך התורה, כאשר אנחנו מחנכים את עצמנו לקבל על פי התורה, לקבל במידה, לקבל בצורה שבאמת מתאימה לצרכים שלנו, אז הכוח לקבל מתעדן. הוא מבין שהוא לא המרכז. הוא נטהר. ואז אפשר לקבל על מנת לתת.

העניין של הכישוף הזה תקף אצל כולנו. כמה מהעצבות שלנו, כמה מהצער שלנו, כמה מהמרירות שלנו, נובע מהנקודה הזאת, שאנחנו חושבים לעצמנו בשקט בשקט, שבעצם אנחנו אנשים לא טובים. שאנחנו אנשים רעים, גרועים, ואנחנו מצביעים לעצמנו על כל החסרונות. "תראה איך התנהגת פה, תראה איך אתה מתנהג שם, תראה כמה אתה עצלן, תראה כמה אתה משקר, תראה איך אתה מתחנף", וכן הלאה רשימות על רשימות על רשימות. רבי נחמן אומר לנו שאנחנו מוכרחים להלחם בזה, כי זה לא האמת. כי כל אחד מאתנו יש לו נשמה אינסופית, והיא לא סתם אינסופית, היא מיוחדת וחד פעמית, ויש לה תפקיד מיוחד כל כך, עד שהשם המתאים לה זה 'בן מלך שעשוי כולו מאבנים טובות'. אם אנחנו ניקח קופסת גפרורים מלאה באבנים טובות, זה יספיק לכל אחד מאיתנו לפרנס את עצמו וכל ילדיו ברווח. אז אדם שעשוי כולו מאבנים טובות – זה עושר אגדי שאין לו שיעור. רבי נחמן אומר: תדע לך שיש בתוכך עושר אגדי, שאין לו שיעור. טוב אמיתי וקדוש. אבל אתה צריך להאמין בו. ואם תאמין בו, תוכל להתגבר על הכישוף. ואם תתגבר על הכישוף, אז הצרעת תיפול. ואז תראה מה אתה באמת.

יש פסוק בירמיהו שמתאר מצב שיהיה באחרית הימים, שיבואו הגויים לעם ישראל ויגידו להם: מה זה? אתם כאלה יפים! כאלה מוארים! כאלה מיוחדים! היינו בטוחים שאתם כאלה מכוערים! מלאי פצעים! לא ידענו. איזו הפתעה. רבי נחמן אומר לנו: תגלו אתם עכשיו מה שכולם יגלו בסוף. הכיעור שלכם אינו אלא כישוף, אשליה. אם תתאמצו לשנן את זה שזה שקר, תגידו לעצכם שזה שקר, תוכלו גם להתרפא מזה.

מאמר באדיבות לב הדברים