פרשת השבוע

פרשת השבוע-ויחי

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"...בראשית ( מ"ז, כ"ח) .

... ומבֹאר בדברי רבותינו ז"ל במדרש רבה ובפרט בזוהר הקדוש
בפרשה זֹאת שאותן שבע עשרה שנה היו עיקר ימי חייו שחי בשמחה
ונחת כמו שכתוב שם בזוהר הקדוש. ולכאורה תמוה הדבר שכשהיה
יושב בארץ ישראל לא ישב בשלוה, ובארץ מצרים שהיא מקום טמא
שאז התחיל גלות מצרים שמררו את חייהם שם דייקא ישב בשלוה. אך
כל זה הוא עניין ששון ושמחה ישיגו וכו', שעיקר שלמות השמחה בו
יתברך שזה עיקר החיות, הוא כשמתגברין לחטֹף את היגון ואנחה
להפכו לשמחה, שזהו עיקר הברור מהיכלי התמורות, שהוא על ידי
שמחה. והעיקר על ידי שמחליפין ומהפכין היגון ואנחה לשמחה. וכלל
הדבר כי כל עבודת האבות היה לגלות ולהודיע אלֹקותו בעולם שרק
בשביל זה בא האדם לעולם וזה כל השמחה והחיות...
וזה בחינת כל הגלֻיות שעוברין על ישראל שעיקרם הוא גלות הנפש
שהיא רחוקה מאביה שבשמים, שעיקר הגלות הוא העצבות, כי
מחמת חטא אדם הראשון וקלקולים של כל אחד ואחד בכל דור
ודור, על כן בהכרח להיות בגלות עד שבכֹח הצדיקים הגדולים
יבררו על ידי זה דייקא מהיכלי התמורות. ועיקר הברור על
ידי השמחה, על ידי שיהפכו היגון ואנחה לשמחה, שזהו
בחינת מכירת יוסף למצרים, שעל ידי זה דייקא היו
יכולים להתקיים במצרים, כמו שכתוב כי
למחיה שלחני אלֹקים לפניכם וכו'.
כי יוסף הוא בחינת התלהבות השמחה,
עד שהֻכרח גם יעקב אבינו ובניו הקדושים
כלל קדֻשת ישראל שירדו כֻלם למצרים, ושם
דייקא חי יעקב בשמחה ושלוה, כי אז השיג
בשלמות שגמר הגאֻלה האחרונה יהיה על ידי זה
דייקא, על ידי שיורדין הצדיקים לעמקי עמקי היכלי
התמורות שהם בחינת מצרים וכל הגלֻיות שנקראים על שם
מצרים כמובא, ומבררים הקדֻשה משם דייקא, והכל על ידי
שבכֹחם הגדול מהפכין היגון ואנחה לשמחה, שזה עיקר בחינת
הברור מהיכלי התמורות.
כי היכלי התמורות רוצים בהפך להמיר ולהחליף הכל חס ושלום עד
שאי אפשר לבאר ולספר סברותיהם המהֻפכות מן האמת, כי אין קץ
לדברי רוח ולא יוכל הפה לדבר ולא תמלא אֹזן משמֹע. אבל נקֻדת של
גדולי הצדיקים האמתיים עולה על הכל והם ממירין ומחליפין לטובה
עד שמהפכין היגון ואנחה לשמחה (לקוטי הלכות - הלכות הודעה ו' -נ"א)

"ירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה"...(בראשית מ"ח, ח')

... ששאל: "מי אלה" — שאינם ראויים לברכה, כי ראה רשעים
גדולים שיצאו מהם. והשיב לו יוסף: בני הם, אשר נתן לי אלֹקים בזה.
ואיתא בספרים שהשיב לו: שבזה בעצמו שאתה רואה יש שם גם כן
ניצוצות קדושים, שבשביל זה ראויים לברכה, שזה היה עיקר הויכוח
בין יעקב ליוסף, כי בעניין זה של אזמרה, ללמד זכות על הכל, יש בזה
כמה בחינות בין הצדיקים, כי הוא עבודה גדולה, כמו שמצינו שאפילו
גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי, והקפיד ה' יתברך
עליהם, כמו שמצינו בישעיה והושע וכו'.
ועל כן גם יעקב אבינו קֹדם הסתלקותו, מחמת שראה גדל הרשעות
של הרשעים שיצאו מאפרים ומנשה, על כן גם הוא תש כחו, עד שלא
ידע ללמד עליהם זכות ולברכם, על כן שאל: מי אלה — שאינם ראויים
לברכה. עד שהשיב לו יוסף: בני הם, אשר נתן לי אלֹקים בזה. שהראה
לו שגם בזה בעצמו נמצא זכות, שיגע ומצא נקֻדות טובות גם בהרשעים
שיצאו מהם. ועל כן תכף נתרצה יעקב ואמר: קחם נא אלי
ואברכם... (לקוטי הלכות - הלכות ערובי תחומין ו' - ט"ז):