פרשת השבוע

פרשת השבוע-וישלח

"קח נא את ברכתי כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" (ליקו"מ ח"א, א)

על ידי התורה מתקבלות כל התפילות והבקשות שאנו מבקשים ומתפללים, והחן והחשיבות של עם ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל הצריכים, הן ברוחניות והן בגשמיות, כי התורה נקראת: "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה), המעלה חן על לומדיה, תפילותיהם ובקשותיהם שמתקבלות. יעקב אבינו שזכה לבכורה ולחכמה והוא נקרא ראשית, בחינת - ראשית חכמה, זכה שהאירו לו חכמתו ושכלו את דרכיו, כי: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח). יעקב שהוא בחינת השכל המאיר, זכה לחן שמעלה התורה על לומדיה, ועל כן ברך את השבטים בחן כמו שכתוב (בראשית לג): "כי חנני אלוקים" וכן: "הילדים אשר חנן".

"לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו" (ליקו"מ ח"א, יט)

לשון הקודש שאיתה נברא העולם היא יקרת ערך, ועל ידי לשון הקודש רוממנו הקב"ה מכל הלשונות (האומות), וכן הרע הכולל שיש בכל לשונות העמים נתבטל ונופל על ידי לשון הקודש ואין לו שליטה על ישראל. וזה בחינת – לשון נופל על לשון.
והרע הכולל – שהוא תאוות ניאוף נופל ומתבטל ואין לו שליטה על ידי לשון הקודש, כי בכל מקום שתמצא גדר ערווה תמצא קדושה, וזה בחינת תיקון הברית, כי בלשון הקודש תלוי תיקון הברית והם תלויים אחד בשני.
אדם הפוגם בברית מאבד את לשון הקודש ומאבד הוא גם את כבודו ומקבל חרפה ובזיונות התלויים במקום עריין, כי במקום עריות אין בושה, כמו שכתוב: "ולא יתבוששו", על כן אמרו בני יעקב (בראשית לד): "כי חרפה היא לנו", במעשה דינה על יד שכם בן חמור.

"לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו" (ליקו"מ ח"א, לד)

כשהלב משוקע באהבות רעות, היינו בחרפות ובזיונות נקרא הדבר – ערלת לב. וזה בחינת שבירת הלוחות, (שהם לוחות הברית) וכך נגרמת חרפה = ערלה. לכן נאמר (בראשית לד): "לא נוכל לתת..." וכו'. – כי זו אהבה שבורה ונפולה, וידוע הוא שהיצר הרע והקליפות מתהווים משבירה זו.

כתוב ב"עץ החיים" (היכל הנקודים שער שבירת הכלים פ"ג): "כי שבירת כלי החסד נפלו אל בינה דבריאה", כוונת הדברים: בינא היא הלב, והאור והחסד שנשאר ביסוד האצילות הוא בחינת - צדיק יסוד עולם.

נמצא איפא, שאהבות רעות באות משבירת כלי החסד שהיא ברית האהבה שבין האדם לקדושה, ועל ידי כך נעשית חרפה שהיא עורלת הלב. אולם כשמקשר את הלב אל הנקודה, שהיא הצדיק, ששם נמצא ושורה אור האהבה הקדושה, אזי מתבטלות האהבות הרעות שהן חרפות ובזיונות ועורלת הלב, כי: "על כל פשעים תכסה האהבה" (משלי י). לכן צריך האדם לדבר עם קונו כדי לבטל את עורלת ליבו ואת החרפה והביזיון, וזאת יעשה בעזרת ההתקשרות לצדיק.

"ויבוא יעקב שלם עיר שכם" (ליקו"מ ח"א, עז)

כדי למשוך את כל העולם לעבודת הבורא ולעבדו שכם אחד, וכדי שכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו לקב"ה – התנאי לכך הוא שהדבר יעשה על ידי השלום הקיים בכל דור ודור, כי ע"י השלום שיש בין בני אדם אשר חוקרים ומסבירים זה לזה אמת – על ידי כך ישליכו כל אחד את אלילי כספו ויתקרבו אל האמת. כדי להגיע לבחינת שלום זו צריך שתהיה הארת פנים והדרת פנים, ולכן נאמר (בראשית לג): "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" – היינו לעובדו שכם אחד על ידי השלום, שהוא בחינת יעקב אבינו אשר לו הארת הפנים, כמו שכתוב (תהלים כד): "מבקשי פניך יעקב".

"ולמקנהו עשה סוכות" (ליקו"מ ח"א רסו)

דע, מיתת בהמות וחיות שלא בזמנן נעשה כשאין נזהרים במצוות סוכות כראוי, שזה בחינת – "אמא דמסככא על בנים" (תיקונים ד"ג) וכן: "אם לבינא תקרא" (משלי ב). כאן ניתן להבין את ההבדל שבין גדר אדם לגדר בהמה.
אמרו חז"ל (ברכות י): "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" – שעשה הקב"ה דדים לאישה במקום הבינה (ליד הלב), אבל הבהמה יונקת מדדים הנמצאים למטה, וזהו ההבדל. לכן כשפוגם האדם במצוות סוכה, נופל הוא מבחינת דדי אדם שהם במקום בינה ("אם לבינא תקרא") והם בחינת סוכה, לבחינת דדי בהמה ומשם יונק. יניקה זו היא השפע של הבהמה, וביניקה זו יונק האדם את חיותם של ואז מתים הם טרם זמנם ונוטל את השפעתם. נפילתו של האדם תהיה כפי הפגם שפגם במצוות סוכה וזה בחינת (בראשית לד): "ולמקנהו עשה סוכות" – כי הסוכה היא בשביל מקנהו, הבמהות והחיות.

"ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (ליקו"מ ח"ב ד)

מה שנותנים לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) הוא גם כן בחינת צדקה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב ט): "ונוגשייך צדקה". ועל ידי הצדקה נעשה תיקון לנפילת הימים והדעת של הזקנים מאריכי הימים שאינם כראוי, ומשם יונק מצח הנחש שהיא הטומאה. על ידי הצדקה מוציאים את כל היניקה והחיות של מצח הנחש שהוא חכמת הטבע, והופכים למצח הרצון שהופך את טבע האכזריות והרוגז לרחמנות, ונופל ונכנע קול החיות הרעות ומתגלה הרצון ונעשית יראה, ועל ידי היראה אפשר לקבל חסד. כששופע החסד אין צורך בשום מלאכה ועסק כי הכל נעשה מהצדקה.

ויוותר יעקב לבדו ... ודרשו רז"ל שחזר על פכין קטנים ששכח (בראשית לב, כה)
צריך כל אדם לִזהר מאֹד לשמֹר ממונו וחפציו כבבת עין. כי אף על פי שהתאות ממון מגֻנה מאֹד, אף על פי כן אדרבא, מחמת זה גופא שתאות ממון מגֻנה כל כך ויש סכנה גדולה ועצומה כשיוצא לשוק בשביל פרנסתו, שלא יפֹל לתאוות ממון, אך אף על פי כן הוא מֻכרח במר נפשו לצאת לשוק בשביל פרנסה, על כן זה הממון שכבר הרוויח בהשגחתו יתברך, בודאי צריך לשמרו מאֹד מכל הפסד והזק ואבדה חס ושלום, מאחר שסִכן נפשו בגשמיות ורוחניות בשביל זה. ומי שפוגם בשמירת הממון כראוי, הוא פגם גדול מאֹד, כמבֹאר בפנים. ועל כן חזר יעקב אבינו על פכין קטנים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: צדיקים חביב עליהם ממונם וכו', וכל זה מחמת הנ"ל (מתוך לקוטי הלכות - הלכות אבידה ומציאה ג' - אותיות ט' י' מתוך אוצר היראה - ממון ופרנסה - קס"ה).

ויאבק איש עמו ... (בראשית לב, כה)
ואמרו רבותינו ז"ל שהוא שרו של עשו, כי זה ידוע שכל מלחמתם היה בעניין הגלֻיות שהאיש הנ"ל רצה להתגבר להאריך הגלֻיות ורצונו היה להגביר כל כך עד שחס ושלום לא יוכלו לצאת משם, כי מחמת שרואין שקץ הגאֻלה סתום ונעלם מאֹד מאֹד על כן הם אומרים שיתגברו חס ושלום עד שחס ושלום אפס תקוה, ועיקר התגברותם הוא גלות הנפש מה שמתגברים בכל פעם על כל נפש ונפש של ישראל כמו שמתגברים, שמזה עיקר אריכת הגלות הכללי כידוע. וכבר מבֹאר שעיקר התגברות הקליפות הוא על ידי העצבות, ולא היה אפשר להתגבר עליהם מחמת העניין שכתבנו לעיל שהא בהא תליא כל מה שמתגברין בעצבות מתגברין התאוות משגל וממון וכעס וכו', וכן להפך כל מה שהתאוות מתגברין העצבות מתגבר. וכפי התגברותם אי אפשר לעלות ולעסֹק בתפלה ותקוניה כראוי לעלות למקום שצריכין לעלות ששם מקור השמחה וכו'. על כן כמעט אבדנו בעניינו לולי ה' עזרתה לנו ששולח לנו בכל דור צדיקי אמת שהם עוסקים בתקוננו ולוחמים עבורנו.
וזה בחינת מלחמת יעקב, שממנו עיקר התחלת קדֻשת ישראל (לקוטי הלכות - הלכות הודאה ו' - כ"ה).

למה זה תשאל לשמי ... (בראשית לב, ל')
כי שמותינו משתנים לפי השליחות שמשתלחין לזה העולם, שהכל בשביל הבחירה שצריך יעקב בחינת אמת לעמֹד עם האמת שלו כנגד כל הנסיונות והמבוכות שיכולין לבוא על ידי המלאך שמשם שרש היצר הרע, כי היה שרו של עשו וכו', ועל כן אי אפשר לידע שמו בברור. אך איך שהוא נקרא ונשתלח צריכין לפנות ולהתקרב לה' יתברך על ידי האמת ולעמֹד נגד כל הטעותים וכו' הבאים על ידי המלאך בבחינת (הושע יב, ה): וישר אל מלאך ויוכל לו, כי שרית עם אלֹקים ועם אנשים ותוכל (בראשית לב, כה). וזה בחינת (שמות כג, כא): השמר מפניו אל תמר בו, ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:): לשון תמורה, כי שם צריכין לשמֹר עצמו מאֹד מאֹד שלא להמיר ולהחליף חס ושלום השקר באמת, כי הטעותים רבים לאין מספר, כי משם אחיזת עץ הדעת טוב ורע בחינת להט החרב המתהפכת, המתהפכת לכמה גונין ושנויים. אבל על ידי עצם האמת של הצדיק האמת בחינת יעקב בחינת אבן טוב, יכולין לעמֹד כנגד כלם ולראות הפתחים בכל מקום שהוא ולהתקרב לה' יתברך (לקוטי הלכות - הלכות גניבה ה' - כ"ד).

ואביו קרא לו בנימין ... (בראשית לה, יח)
ועל כן באמת עתה בגלות שנחרב הבית המקדש, קשה מאֹד לשמֹח כי אם בכֹח הצדיקים שיש להם דעת גדול ונפלא שנחשב כבניין בית המקדש כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל מי שיש בו דעה וכו', שהם ממשיכים עלינו שמחה בו יתברך כדי שנוכל להתקיים בגלות המר הזה. ועל כן קראה לו אמו בן אוני, כי רחל מתה אז ונקברה בפרשת דרכים כדי שיוכלו ישראל לבכות על קברה בעת החֻרבן כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל כן מחמת שרחל אמנו ראתה גדל החֻרבן שיהיה קֹדם שנזכה לקץ האחרון, על כן קראה שמו בן אוני על שם גדל האנינות והבכיה שצריכין בכל לילה לבכות על חֻרבן בית המקדש. וכן צריך כל אחד לצעֹק ולבכות הרבה בכל יום על פגמיו שמעכבין בניין בית המקדש שזה בחינת קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וכו'. אבל אביו קרא לו בנימין על שם ארץ ישראל כי יעקב קרא אותו בן ימין על שם הסוף שנחזֹר לארץ ישראל ויבנה בית המקדש בחלקו של בנימין ששם מקור השמחה. היינו שיעקב אמר שגם עתה צריכין לקרותו בנימין על שם ארץ ישראל שהוא בחינת שמחה, כי גם עתה בגלות אסור להיות בעצבות רק צריכין לצעֹק ולבכות ולפרש שיחתו איזה שעה ביום, אבל בכל היום צריכין להיות בשמחה לשמח נפשו בכל דרכי העצות. כי על ידי שמחה עיקר הברור מהיכלי התמורות שעל ידי זה דייקא יוצאין מן הגלות כל אחד לפי בחינתו בבחינת כי בשמחה תצאו (לקוטי הלכות - הודאה ו' - מ"ד)..