פרשת השבוע

פרשת השבוע-וארא

"והיה כצאתי את העיר אפרוש את כפי" (ליקו"מ ח"א, ז)

דע, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה" – ואמונה היא בחינת תפילה, כמו שכתוב (שמות יז): "ויהי ידיו אמונה" – דהיינו שפרשן בצילו, והכוונה היא שאלה הם ניסים שהם למעלה מהטבע, כי התפילה היא למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כך, והתפילה משנה את הטבע, וזה דבר נס, אולם לזה צריך אמונה. שצריך האדם להאמין שיש מי שמחדש ובידו לחדש כל דבר כרצונו, ועיקר האמונה שהיא בחינת תפילה וניסים אינו אלא בארץ-ישראל, כמו שכתוב (תהילים לז): "שכן ארץ ורעה אמונה", ובנקודה זו ממש עיקר עליות התפילות (בראשית כח): "וזה שער השמים". יעקב ובניו ירדו מצרימה, שהם בחינת שנים- עשר נוסחאות התפילה והורידם בגלות. מצרים הוא היפוך הניסים (שמות יד): "ומצרים נָסים לקראתו" –דהיינו שאין שם מקום הניסים, ואין שם מקום התפילה. לכן אמר משה (שמות ט): "והיה כצאתי את העיר אפרוש כפי" – לא התפלל בתוך העיר כי היתה מלאת גילולים ועבודה זרה, מקום שלא מאפשר להתפלל, כי הגלויות מכונים בשם מצרים, על שם שהם מצֵרים לישראל, וכשפוגמים באמונה, בתפילה ובארץ ישראל – הוא יורד לגלות.

וידבר אלֹקים... אני ה'... (שמות ו, ב)
וזה שהודיעו ה' יתברך מה ששגה בפרשה זאת של וארא, שנמשך לעניין הקודם על שאמר 'למה הרעֹתה', כמו שפירש רש"י. וזהו: "וידבר אלֹקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". כי כל הקושיות שקשה על ה' יתברך נמשך מהסתרת האמת שמשם נמשכין דרכי ה' שאי אפשר להשיג, שהם בחינת צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו וכו'. והכל בשביל הבחירה. וזהו: "וידבר אלֹקים", בחינת דין וכו'. "ויאמר אליו אני ה'", בחינת רחמים. היינו שהודיעו כי ה' הוא האלֹקים והכל אחד, כי מידת הרחמים ומידת הדין הכל אחד באמת לאמתו, רק שאי אפשר להשיג זאת, כי עצם אמיתת דרכיו ומידותיו יתברך אי אפשר להשיג, כמו שאי אפשר להשיג עצמותו יתברך.
וזהו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם". כי עיקר התגלות אמיתת אלֹקותו יתברך היה על ידי האבות: אברהם, יצחק ויעקב. אבל אי אפשר לגלות האמת בפעם אחד, כי האמת צריך להתברר בזה העולם הבחירה דייקא בכל דור ודור עד שיבוא משיח, אז יתגלה האמת בשלמות, כי ה' יתברך אחד ושמו אחד, שזה עיקר האמת בחינת כֻלו אחד כֻלו טוב כֻלו קֹדש. אבל אף על פי כן מצד המקבלים
יש חלוקים רבים בעניין השגת אמיתתו יתברך לכל חד כפי יגיעתו בעבודתו יתברך, שזהו בחינת "נודע בשערים בעלה" - לכל חד כפום מה דמשער בלביה [לכל אחד כפי מה שמשער בלבו], היינו כפום יגיעתו להשיג אמיתתו יתברך, כמו כן זוכה לשעורין דלביה. וכמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות, דאית מארי דידין ורגלין שמשיגין בבחינה זאת שנקרא ידין וכו' וכו'. ואית בלבושין דמלכא וכו' ואיהו לא אשתני בכל אתר וכו'. וכל אחד כפי השגתו את אמיתתו יתברך, כן נתגלה לו סוד שם משמותיו יתברך כפי ההשגה. כי יש שבעה שמות שאינם נמחקים ויש ביניהם כמה דרגות. ושם הויה ברוך הוא הוא למעלה מכֻלם, כי הוא בחינת שם העצם, אבל גם כל השמות אפילו שם הויה ברוך הוא,
הוא רק בבחינת אחר הבריאה שגילה שמותיו יתברך להצדיקים כדי שיוכלו להשיג אמיתתו יתברך, כי קֹדם הבריאה אין לו שם כלל, כמו שכתוב: ואנת לית לך שם ידיע וכו' וכמובא בכל ספרי המקֻבלים. ובבחינת אלו הנ"ל הוא החילוק שבין מדרגות הצדיקים שאף על פי שכֻלם מכירין ויודעין אמיתתו יתברך שהוא כֻלו אחד כֻלו טוב וכו', אף על פי כן יש ביניהם חילוק גדול וכנ"ל. וכפי החילוק שביניהם, כמו כן משיג כל אחד שם משמותיו יתברך וכנ"ל. (ליקוטי הלכות - הלכות ריבית ה' - אות ל"א)

ויחזק לב פרעֹה ... (שמות ז, יג)
כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר כך, וכל המלחמות לכבֹש ארץ ישראל וכל מה שעבר עלינו אחר כך, הכל כאשר לכל עובר על כל אדם שרוצה לזכות לחיי עולם שבהכרח שיעבֹר עליו כמה מיני מלחמות בלי שיעור, ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת ה' מתגברים בכל פעם יותר, ובפרט בהתחלה. כמו שהיה ביציאת מצרים, שתכף כשבא משה אל פרעֹה להוציא את ישראל, התגרה בהם ביותר ואמר: תכבד העבודה וכו'; כי הסטרא אחרא, כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא איש הישראלי מגלות נפשו, הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו עֹל העולם הזה והתאוות והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב לה' יתברך, אבל דרך ישראל עם קדוש שהם תופסין אמנות אבותיהם בידיהם ובכל פעם הם צועקים אל ה', ועל ידי זה הם מכניעין בכל פעם פרעֹה וחילותיו שהם הסטרא אחרא וכתותיהם, אבל אף על פי שמכניעים הם חוזרין ומתגברין בכל פעם וכן פעם אחר פעם כמה פעמים כמו פרעֹה שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, אבל אחר כך חזר והתגבר, כמו שכתוב: ויחזק לב פרעֹה ויכבד את לבו וכו' ואפילו אחר שהביא ה' יתברך עליו כל העשר מכות והֻכרח להוציא את ישראל ממצרים חזר וקיבץ כל חילותיו ורדף אחריהם, וכמו כן ממש עובר על כל אדם בכל זמן וכל אחד יכול להבין בעצמו כל זה לפי בחינתו וערכו איך שעוברים עליו כמה עליות וירידות כמה וכמה פעמים, שכל זה נמשך מבחינה הנ"ל בחינת גלות מצרים, כי עיקר הגלות הוא גלות הנפש וכל הגלֻיות מכֻנים בשם מצרים.
וכל זה נמשך מעניין הנאמר בהשיחות [לקוטי מוהר"ן א' - סימן ע"ב], שיש כמה בחינות ביצר הרע ומרבוי הכֹחות והבחינות שיש בהיצר הרע משם נמשך כל זה מה שבכל פעם מתגבר מחדש. ואפילו לאחר מתן תורה שכבר פסקה זֻהמתן והיה להם חרות ממלאך המוות וכו' וזכו לקדֻשה נפלאה ונוראה, אף על פי כן התגרה בהם אחר כך עד שהחטיא קצתם בחטא העגל.
והדבר פלא מאֹד: מאין נמשך זאת שאחרי שפסקה זֻהמתן וזכו לנבואת פנים בפנים יפלו אחר כך כל כך, אך כל זה נמשך מעניין הנ"ל שיש כמה בחינות ביצר הרע ואפילו צדיקים גדולים ונוראים יש להם יצר הרע שהוא מלאך הקדוש וכו' וכו' ומשם נמשך כל הנסיונות המבֹארים בתורה שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא, כי אף על פי שזה היצר הרע של הצדיקים הוא בחינת מלאך הקדוש ממש והוא רק בחינת דינים עליונים שלא זכו עדיין להמתיקם וכו', אף על פי כן גם הצדיקים שאינם זוכין להמתיק אלו הדינים ולשבר זה היצר הרע שהוא מלאך הקדוש יכול אחר כך להתגרה בהם כל כך עד שיפיל אותם מאֹד, חס ושלום, ויטעה אותם מה' יתברך ויתעה אותם מאֹד כמו שטעו אז בעגל, לולי משה שעמד בפרץ והוציאם מזה וכיפר בעדם, וכן עברו כהנה וכהנה על כמה גדולים שהיו גדולים במעלה ואחר כך נפלו מאֹד, רחמנא לצלן, וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל: ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, על כן צריכין תמיד לצעֹק אל ה' ולסלק ולהשליך מאתו כל החכמות שמהם כל הבלבולים רק לילך באמת ובתמימות ואז לעולם לא ימוט, כי צעקה ותפלות ותחינות ובקשות מועילים תמיד, יהיה איך שיהיה. (לקוטי הלכות – הלכות שילוח הקן ד' - אות ו')



"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (ליקו"מ ח"א, ח)

ידוע הוא שהרוח-חיים הוא בתורה, בחינת: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". במצרים בזמן שלפני קבלת התורה לא היה לעם ישראל מהיכן לקבל את הרוח-חיים, על כן נאמר בהם (שמות ו): "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" – כי לא היה להם מאין לקבל רוח- חיים שהיא בחינת ארך-אפיים. כשאין ארך-אפיים זה בחינת חיסרון והרוח-חיים היא שלמות החיסרון הנ"ל, זה בחינת: "הרחב פיך ואמלאהו" – כי דווקא לאחר יציאת מצרים: "המעלך מארץ מצרים" – נתבטל הקוצר רוח, כי אז קיבלו את התורה, שהיא הרוח-חיים, ועל ידי כך נשלם החיסרון ואז התמלא פיהם.

"וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ליקו"מ ח"א, כא)

דע, כי עיקר הגאולה הוא על ידי הדעת. עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל, שם כל האדם. וכשיודע ומשיג בידיעת ה' יתברך, הוא שם ממש, וכל מה שיודע יותר, הוא נכלל יותר בשורש, דהיינו בבורא עולם שהוא חי החיים. כל החסרונות שיש לאדם, הן בפרנסה או בנים או בבריאות הגוף וכל שאר החסרונות, הכל הוא בגלל חסרון הדעת. ואף על פי שנראה שיש כאלה שהם חסרים לגמרי מהדעת ועם כל זה יש להם כל טוב, באמת מה שיש להם אינו אלא כלום! וכן להיפך: אדם השלם בדעת אך יש לו חסרונות (הגשמיים), באמת החיסרון אינו אלא כלום. כמו שאמרו חז"ל (נדרים מא): דעת קנית – מה חסרת. ואם דעת חסרת – מה קנית. כי עיקר החיסרון והשלמות הוא בדעת.

כשיתגלה הדעת, ידעו שאין שום חסרון בעולם, ואין שום רע בעולם כלל. רק כולו טוב וכולו אחד. גם הגלות היא רק מחסרון הדעת, כמו שכתוב (ישעיה ה): "לכן גלה עמי מבלי דעת". על כן היתה גאולת מצרים על ידי משה רבנו ע"ה, שהוא בחינת הדעת, ולכן נאמר: "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם" וכו', כי עיקר הגאולה הוא על ידי שלמות הדעת.

"והוצאתי את צבאותי" (ליקו"מ ח"ב, ה)

בחודש ניסן מתחדשת ההתמנות של כל המלכים והשרים וכן של המלאכים, ואז נתחדש הרצון של השם יתברך, כי אז כולם מקבלים התמנותם כפי רצון הבורא ואז יש למלאכים שמחה והם מתחזקים, כי חודש ניסן הוא זמן הגאולה, ובחודש ניסן נגאלו עם ישראל ממצרים. וידוע הוא שעיקר גלות מצרים היתה לתקן את חטא האדם הראשון - (עירובין יח:): 'שהיו שדין מחממים את גופו והוליד שדין' - והחימום הזה נעשה על ידי החלשת המלאך שצריך לקבל את התמנותו ולכן נעשתה הגלות. אולם כשנגאלו בני ישראל ממצרים בחודש ניסן, אז נתתקן חטא האדם הראשון. נמצא איפא שבחודש זה מתחזקים המלאכים, צבאות ה', ועל כן נאמר: "והוצאתי את צבאותי" – בחינת המלאכים שמתחזקים בחודש ניסן, חודש הגאולה, שהוא זמן תיקון וחיזוק שלהם. ודע, שניתן בכל חודשי השנה לחדש את הרצון לחזקם בעזרת השמחה, כי השמחה נותנת חיזוק למלאכים ועל ידי זה מקבלים הם את התמנותם, שעיקרה הוא בחודש ניסן.

והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (ליקו"מ ח"ב, ח)

כשהתפילה היא בבחינת דינים, אז צריך שיהיה בעל כוח גדול שיוכל להתפלל תפילה שהיא בחינת דין, כמו פינחס שעמד והתפלל על מעשה זימרי, כי קינא על מעשה זה שהיה בחינת (איוב לא): "כי הוא זימה והוא עוון פלילים" – שזה עוון שצריך לזה תפילה שהיא בחינת דין, פלילים. על כן נאמר: "ויעמוד פנחס ויפלל" – שצריך שיהיה בעל כוח גדול שיתפלל את התפילה הזו, כי הסטרא אחרא (הטומאה) רוצה לבלוע את התפילה הזו (ותמיד היא רוצה לבלוע תפילות וקדושות), וכשרוצה לבלוע את התפילה, אזי התפילה עומדת לה בבית הבליעה, כי התפילה הזו היא בחינת מטה-עוז העומד בצווארה, דהיינו בבית הבליעה. וכשעומדת שם מוכרחה הסטרא אחרא להקיאה ולהוציא את כל הקדושות והתפילות שבלעה, עד כדי הוצאת חיותה ממש, כי התפילה של הבעל-כוח, שהיא בחינת מטה-עוז, היורד בקרבה ממש וגורמת לה להקיא את כל הקדושות. לכן נאמר: ויפלל – שהם ראשי תיבות הפסוק (שמות ז): "והשלך לפני פרעה יהי לתנין - כי צריך להשליך את מטה העוז, דהיינו התפילה, לתנין – לסטרא אחרא, כדי שתבלע תפילה זו, ותיעמד בבית בליעתה ואז תהייה חייבת להקיא כל הקדושות שבלעה.
סיפור מאנשי רבינו ז"ל

הודעת העתידות ברמז לרבי אהרֹן ז"ל - הרב מברסלב שיהיה נפטר בחֹדש אב, וכן הוה, שנפטר מכֻון ברֹאש חֹדש אב, ואנשי שלומנו אמרו הסימן לזה באחד באב מת אהרֹן, שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו וגם משאר אנשי שלומנו ששמעו מפיו בעצמו שספר מזה בעת מחלתו קֹדם פטירתו. וגם בשנה הזאת היה חלוש מאֹד בקיץ ומיד כשעבר חֹדש מנחם אב נתמלא שמחה על שכבר היה בטוח שבוודאי ימלא שנתו.
רבינו ז"ל רמז לאחד שיבוא אליו לאחר הסתלקותו על אודות מחלתו החלי נופל רחמנא לצלן שבקש אז ממנו, וכן הוה שלאחר הסתלקותו בא האיש הזה על ציונו הקדוש. ומאז והלאה נתרפא מהחֹלי הזה.
היה לשרה בת רבינו ז"ל כאב שנים, ואמר לה רבינו ז"ל שיהיה לה שמחה ואמרה: הלֹא כואב לי!? אמר לה שתעשה את עצמה כאילו שמחה. ואמר: עוד יהיה זמן שתבֹא מזה לשמחה כל כך עד שתרקד, ואז יהיה לך רפואתך. וכך הוה שהגיע לה שמחה גדולה, עד שבאמצע היום סגרה הלאדין [התריסים] ורקדה ונתרפאה.
(כוכבי אור – אנשי מוהר"ן, לא-לג):