פרשת השבוע

פרשת השבוע-צו

וזאת תורת המנחה ... [מגישי מנחה בצדקה] (ו',ז')
מעלת מצוות הצדקה הוא בלי שעור, וכל התורה וכל תקון העולמות תלוי בזה, כי הכל נברא בשביל כבודו, וכל כבודו נתגלה על ידי הצדקה, שעל ידה נעשה כלי לקבל השפעת הנעם העליון שעל ידי זה נעשה הולדה ונתגלה כבודו כמבֹאר בפנים (לקוטי מוהר"ן ב' – סימן ע"א), ועל כן שקולה צדקה ככל התורה כלה כמאמר רבותינו ז"ל. אבל צריכין להרבות בצדקה מאֹד, ולבקש מהשם יתברך שיזכה לקיים מצוות הצדקה כראוי, שייתן הצדקה בלב שלם למען שמו יתברך באמת ושיזמין לו השם יתברך עניים הגונים לזכות בהם, כי עיקר תיקון הצדקה שיתגדל כבודו יתברך על ידי זה כנ"ל, על כן צריך לכוון בצדקתו רק בשביל כבוד השם יתברך, לא בשביל כבוד עצמו חס ושלום. לא כמצוי בכמה אנשים שנותנים צדקה רק למי שיש להם ממשלה וכבוד בעולם, ועל כן הצדקה גם להם לכבוד, ועל עניים הגונים וכשרים העוסקים בתורה ועבודת ה' באמת, אינם משגיחים כלל ומעלימין עיניהם מהם, נמצא שהצדקה שנותנים הוא רק בשביל כבוד עצמן.
ואף על פי שבודאי גם בזאת הצדקה יש נקֻדות טובות, אבל על ידי צדקה כזאת אין נעשה הכלי הנ"ל בשלמות, לקבל על ידה שפע נֹעם העליון בשלמות. ועל כן עיקר תיקון הצדקה שתהיה בבחינת מנחה, שהיא קרבן עני שנתינתו מֻעטת, ועל כן אינו מתפאר בה, רק כוונתו בקרבנו רק לשמים לבד. כמו כן העשיר אף על פי שנותן הרבה לצדקה, חלילה לו להתגאות בנתינת הצדקה ולהתכוון בה לכבוד עצמו, רק אף על פי שייתן לצדקה הון רב, אף על פי כן יהיה בעיניו כעני, כי באמת נגדו יתברך הכל עניים כמו שנאמר מי הקדימני ואשלם, כי הכל רק ממנו יתברך כמו שנאמר ממך הכל ומידך נתנו לך. ועל כן דוד המלך עליו השלום בעת שנתן הון רב לנדבת בית המקדש אמר ואני בעניי הכינותי וכו' כי החזיק כל נתינתו לעניות. וצדקה כזאת יקרה מאד כי היא בחינת מנחת עני שחביבה מאֹד, מחמת שכונתו רק לשמים בלי שום התפארות עצמו כלל, ועל כן נקראת צדקה כזאת בשם מנחה בחינת מגישי מנחה בצדקה. (הלכות תפילת המנחה ו' - אות ד' לפי אוצר היראה - צדקה וגמילות חסדים, אות י"ג)


אם על תודה יקריבנו ... (ז',יב)
עניין חיוב ההודאה על כל היוצאין מהצרה, שהם ארבעה חייבין להודות שהם: הולכי מדברות וכו', ויוצאין מבית האסורים, וחולה שנתרפא, ויורדי הים כשעולין משם (שלחן ערוך סימן ריט): כי כל הצרות רחמנא לצלן הם בחינת גלות השכינה, כי "בכל צרתם לו צר" כידוע. ועיקר גלות השכינה הוא מה שהעצבות מתגבר על לב ישראל, בחינת (בראשית ו, ו): ויתעצב אל לבו כמבֹאר בהתורה "אמצעותא דעלמא" (לקוטי מוהר"ן א' – סימן כ"ד). שמשם כל התאוות בפרט תאוות המשגל ותאוות ממון שבאין רק מן עצבות ומשם כל הצרות רחמנא לצלן.
על כן כשה' יתברך עוזר שיוצאין מן הצרה צריכין להביא קרבן תודה. ועכשיו שאין לנו קרבן צריכין להודות בפה בכל לבו, שזהו בחינת שמחה, כי עיקר השמחה הוא ההודאה לה' יתברך שזהו עיקר תכלית השמחה של לעתיד שאז יעסקו רק בתודה והודאה לה' יתברך בשמחה עצומה, בחינת (תהלים לג, ב): הודו לה' בכינור בנבל עשור זמרו לו, בחינת עשרה מיני נגינה. וכמו שכתוב "במזמור לתודה" (שם ק', א'-ב'): הריעו לה' כל הארץ עבדו את ה' בשמחה וכו'. כי זה עיקר התיקון של התודה והודאה שחייבין להודות כשיוצאין מהצרה, לתקן הקלקול שמשם באו הצרות שהוא העצבות כנ"ל כדי שמעתה נזכה להנצל מכל הצרות על ידי תקף השמחה עד שנזכה לכל התקונים, להשיג אור הנ"ל, שהוא עיקר התכלית כמו שכתוב שם (לקוטי מוהר"ן א' – סימן כ"ד). ועל כן כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה (ויקרא רבה פ"ט, ז. פכ"ז, י"ב): ובשביל זה מביאין בקרבן תודה ארבעה מיני לחם, וכל אחד עשרה חלות (מנחות דף עבודה זרה, רש"י ויקרא ז, יב). כי עיקר העצבות נאחז בהלחם, בבחינת (בראשית ג, יז יט): בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם. ולהפך עיקר תיקון האכילה על ידי שמחה בבחינת (קֹהלת ט, ז): אכֹל בשמחה לחמך, בחינת (שם ח, טו): לאכֹל ולשתות ולשמוח וכו'. ועל כן הם עשרה חלות מכל מין כנגד בחינת עשרה מיני נגינה שהם מקור וכלל כל השמחות. (הלכות הודאה ו' – אותיות ב' ג')


כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ... (ז',כג)
יש שני מיני קליפות, היינו בחינת קליפת לבן ובחינת קליפת עשו, ומקליפות לבן נמשכין העוונות שבשוגג שנעשין על ידי שכחה ובלבול הדעת, ומקליפת עשו נמשכין הזדונות. והנה אף על פי שבודאי עוון מזיד חמור ופוגם יותר מהשוגג, אף על פי כן בנקל יותר להתגבר כנגדו ולמנֹע עצמו ממנו מאחר שיודע שהוא עברה; אבל מקליפת לבן שמכשיל את האדם בשגגות, מזה קשה מאד להנצל, כי מערבב ומבלבל את הדעת עד שנכשל ממילא, ועל כן צריך סיוע דלעלא להנצל מזה. ועל ידי שנזהרין בשלמות מאסור חלב, על ידי זה נצולין מקליפת לבן; ועל ידי שנזהרין בשלמות מאסור אכילת דם, על ידי זה נצולין מקליפת עשו. (הלכות חלב א', אותיות ה' ו' לפי אוצר היראה - אמת וצדק, אות צ"ב)


זאת התורה לעולה וכו' ולזבח השלמים... (ז',לז)
כי כל הקרבנות הם בחינת שלום, כי על שם זה נקרא קרבן שמקרב ומקשר ומחבר כל העולמות יחד, וכמובן בדברי רבנו ז"ל בהתורה להמשיך שלום (בסימן יד). וזה שמסיים הפסוק שכולל כל הקרבנות מסים בשלמים כמו שכתוב זאת התורה לעֹלה ולמנחה וכו' ולזבח השלמים, כי עיקר תכלית כל הקרבנות הוא שלום כנ"ל. (הלכות ברכות הראיה ושאר ברכות פרטיות ד' – אות י"ג)

זבח התודה
(ויקרא ז', י"ב)
לֶעָתִיד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין, כִּי כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בָּאִין
לְכַפֵּר, וְזֶה אֵין צְרִיכִין לֶעָתִיד, כִּי כְּבָר נִתְכַּפֵּר הַכֹּל,
בִּבְחִינַת "בַּיּוֹם הַהוּא יְבֻקַּשׁ עֲון יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ". אֲבָל
תּוֹדָה, הוֹדָאָה, לְסַפֵּר חַסְדֵי הַשֵּׁם וְנִפְלְאוֹתָיו אֵיךְ
שֶׁנִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה, שֶׁדַּיְקָא עַל־יְדֵי שֶׁהָיִינוּ בְּזֶה
הָעוֹלָם וְכָל אֶחָד סָבַל מַה שֶּׁסָּבַל, עַד שֶׁהַרְבֵּה נִכְשְׁלוּ
בַּעֲונוֹתֵיהֶם מְאֹד; וְעַתָּה נִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה,
בִּבְחִינַת עֲונוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת שֶׁיִּהְיֶה לֶעָתִיד
עַל־יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת קָרְבַּן תּוֹדָה, שֶׁהוּא
מַצָּה וְחָמֵץ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שֶׁמְּהַפְּכִין הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה עַצְמוֹ
לְשִׂמְחָה, בִּבְחִינַת עֲונוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת כַּנַּ"ל זֶה
לֹא יִתְבַּטֵּל, כִּי זֶה יִהְיֶה כָּל חֶלְקֵי עוֹלָם הַבָּא שֶׁל כָּל
אֶחָד, מַה שֶּׁזָּכָה עַל־יְדֵי הֶעָמָל שֶׁל זֶה הָעוֹלָם דַּיְקָא,
שֶׁזֶּה בְּחִינַת "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה",
שֶׁחוֹטְפִין הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה עַצְמוֹ לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, וְנַעֲשֶׂה
מֵהָרַע כִּסֵּא לְהַקְּדֻשָּׁה, שֶׁזֶּה יִתְקַיֵּם בִּשְׁלֵמוּת לֶעָתִיד
לָבוֹא. אֲבָל כָּל אֶחָד, כְּפִי מַה שֶּׁזָּכָה לְהִתְקָרֵב
לְצַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים וּלְקַיֵּם עֵצָה זֹאת בְּתוֹךְ זֶה הָעוֹלָם,
בְּתוֹךְ מְרִירוּת הַצָּרוֹת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, לְהִתְגַּבֵּר
וְלַהֲפֹךְ הַכֹּל לְשִׂמְחָה עַל־יְדֵי־זֶה יִזְכֶּה לֶעָתִיד לָזֶה
בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת קָרְבַּן תּוֹדָה כַּנַּ"ל. (לקוטי
הלכות - הלכות ברכות הודאה ו' - אות י"ג לפי
אוצר היראה – הודאה, אות ד')

ולזבח השלמים
(ויקרא ז', ל"ז)
כִּי כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הֵם בְּחִינַת שָׁלוֹם, כִּי עַל שֵׁם זֶה
נִקְרָא קָרְבָּן שֶׁמְּקָרֵב וּמְקַשֵּׁר וּמְחַבֵּר כָּל הָעוֹלָמוֹת
יַחַד, וְכַמּוּבָן בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל בְּהַתּוֹרָה לְהַמְשִׁיךְ
שָׁלוֹם (בְּסִימָן יד). וְזֶה שֶׁמְּסַיֵּם הַפָּסוּק שֶׁכּוֹלֵל כָּל
הַקָּרְבָּנוֹת מְסַיֵּם בִּשְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב זֹאת הַתּוֹרָה
לָעֹלָה וְלַמִּנְחָה וְכוּ' וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, כִּי עִקַּר תַּכְלִית
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הוּא שָׁלוֹם כַּנַּ"ל. (לקוטי הלכות –
הלכות ברכות הראיה ושאר ברכות פרטיות ד' –
אות י"ג)