פרשת השבוע

פרשת השבוע-תצוה

להעלות נר תמיד ... (כז,כ)
שורש הנשמה הוא בחינת רצון, ועל כן נקראת נפש מלשון רצון. ותֹקף הרצון הוא כמו נר דולק כי האהבה והרצון בוער להשם יתברך ברשפי שלהבת י"ק שממנו מדליקין כל הנרות הקדושים בחינת לאנהרא בוצינין ולאדלקא שרגין [להאיר המאורות ולהדליק הנרות] שזה בחינת אור הנשמה שנקראת נר, ואור הנר הזה הוא יכול להאיר בכל מיני חֹשך וצלמות בתוך עֹצם גשמיות הגוף והעולם הזה הנקרא חֹשך. כי איך שהוא אף על פי כן לבו בוער עדיין ברשפי אש וכו' להשם יתברך אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'.
והנה יש שבע מדות דקדֻשה וכן להפך, והאדם בא לזה העולם להתנסות בזה שיעבֹר עליו כמה מיני חֹשך הכלולים בשבעה, שזה בחינת שבעה מדורי גיהנם שהאדם נענש בהם, חס ושלום, כשלא עמד בנסיון ונכשל בהם בחינת ושבעה עדנין יחלפון עלוהי [שבעה זמנים יעברו עליו]. ובפרט מי שרוצה להתחיל לכנֹס בעבודת ה', שאזי מתגבר עליו הבעל דבר יותר ויותר ובהכרח שיעבֹר עליו כמה וכמה מיני חֹשך כמעט בלי שיעור והכל כלול בבחינת שבעה נפילות, בחינת שבע יפול צדיק וכו', וכל קיומו בכל מיני נפילות הוא על ידי הרצון דקדֻשה, היינו להתחזק בכל מה שעובר עליו לבלי להניח את הרצון דקדֻשה ולהתחיל בכל יום מחדש ברצונות חזקים להשם יתברך. ואזי הרצון דקדֻשה מאיר לו כמו נר ממש שמאיר בכל מיני חֹשך שבעולם. וזה בחינת שבעת הנרות של המנורה להאיר בכל מיני נפילות שהם בחינת שבעה כנ"ל, ולזכות לתורה ותפלה שהם גם כן בחינת שבעה כמבֹאר בפנים. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי שמקשרין את עצמו לצדיקי אמת שהם בחינת משה שנסתלק ברעוא דרעוין ברצון שברצונות והוא מכניס תוקף הרצון דקדֻשה בכל אחד ואחד, אפילו אם נפל למקום שנפל, חס ושלום, הוא מכניס בו גם כן שיתגבר בתֹקף הרצון הטוב ועל ידי זה הוא מעלהו משמד לרצון. (לקוטי הלכות - הלכות ברכת השחר ה' – אות מ"ד לפי אוצר היראה – רצון – אות ד')
 


"שבעת ימים תמלא ידם" (ליקו"מ ח"א, כב)

צריך כל אדם לראות כיצד למלאות את ידיו, שהן בחינת אמונה, על ידי הארה משבעת הרועים שהם כלליות של כל מנהיגי הדור, כמו שכתוב (שמות כט): "שבעת ימים תמלא ידם" - כי הם רועים את האמונה לתקנה ולהשלימה ולכן נקראים רועים, על שם (תהלים לז): "ורעה אמונה",והם אלה הממשיכים את כל עיקר האמונה לישראל, בחינת (דברים לג): "כל קדושיו בידיך" – שהם בחינת כלליות של כל מנהיגי הדור. משה רבנו ע"ה הוא אחד משבעת הרועים, על כן נקרא רעיא מהימנא.

ולאלו הרועים שהם כלליות הקדושה אי אפשר להגיע אלא על ידי עזות, כמאמר רבותינו (פרקי אבות ה): "הוי עז כנמר" – כלומר שעל ידי עזות נכנסים לקדושה, כי יש רועים המשתייכים לסיטרא-אחרא (טומאה) והם גם כן מפורסמים ומושכים אליהם אנשים, והם מצליחים רק בגלל העזות שאינה בקדושה שיש בהנהגתם להיות רועים. כמו שנאמר (סנהדרין קה.): והם כלבים בעזותם, כי הכלבים עזי נפש הם רועים, ופני הדור כפני כלב.

על כן, כדי להינצל מהם ומממשלתם צריך עזות של קדושה, לעמוד נגד עזותם ואז לזכות ולהגיע לבחינת: "נהלת בעוזך אל נווה קודשך" – שבדרך זו נכנס האדם אל הקדושה, וכל הקולות שמשמיע: צעקה, אנחה, קול שופר וקול זימרה – הם כולם קולות עזות של קדושה שעוזרים לאדם להכנס לקדושה, כמו שנאמר (תהלים סח): "הן יתן בקולו קול עוז".

"ועשית ציץ נזר טהור" (ליקו"מ ח"א, צד)

כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל, ונאמר (ישעיה מג): "לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – בריאה, יצירה ועשייה נבראו לכבוד הקב"ה, וכבוד הקב"ה הוא ישראל, כמו שנאמר (שמות כה): "ושכנתי בתוכם" – דרשו רבותינו: בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם. הדבר מלמד שהקב"ה משרה שכינתו בכל אחד ואחד מישראל, ועל ידי זה נמצא שכל אחד מישראל נקרא לבוש, ולבוש זה הוא כבוד. על כן כל העולמות לא נבראו אלא בשביל ישראל כדי להשפיע להם את כל הטוב.

אולם כשאין ישראל יכולים לקבל את כל הטוב הזה (מחמת העוונות) יש לקב"ה צער מזה, שנאמר (ישעיה סג): "בכל צרתם לו צר", אך כשרוצים בכל זאת לקבל את הטוב, אף על פי שלא יכולים, צריך לדבר, כמו שכתוב (תהלים לג): "בדבר ה' שמים נעשו", אך מאחר שגם הדיבור נמצא בגלות, חייב כל אדם לומר: בשבילי נברא העולם וחייב אני לתקנו (חז"ל סנהדרין לז).

ומהו התיקון?

צריך האדם להעלות את הניצוצות שיש שבכל דבר ודבר, והניצוצות הם אותיות – נמצא איפוא, שמעלים את האותיות שעל ידן נעשים דיבורים, ועל ידי דיבורים אלו מצליחים להשפיע את רב-הטוב והשפע.

ואיך אפשר להעלות ניצוצות לקב"ה?

כשיסתכל האדם בדבר מה, ותיכף יאמין באמונה שלמה, שיש בדבר זה אותיות וניצוצות, ועל ידי אמונה זו יוכל לעשות בחינת האות ז' – שהיא העשייה בששת ימי המעשה והאמונה שהיא יום השביעי – סה"כ ז'. אל אמונה זו יצרף את החוכמה בחינת: "דע את ה' אלוקיך" – המילים: ה' אלוקיך – הם אמונה, והמילה: דע – היא החוכמה והשכל, והחוכמה היא בחינת האות י'.
ובגימטריא: ז' פעמים האות י' = ע', ועין היא החוכמה, כי חכמי העדה נקראים: עיני העדה. כשיש לאדם עין כזו שבעזרתה הוא מסתכל בדבר מה מהעולם ומצליח להעלות את הניצוצת שהם האותיות, הוא מגיע לבחינת (שמות כח): "ועשית ציץ זהב טהור" – ציץ – משמעו: הסתכלות בצורה טהורה בעזרת האמונה והחוכמה, ואז האדם יצליח לקיים את המשך הפסוק: "ופיתחת עליו פיתוחי חותם" – בעזרת עין זו יהיה אפשר לפתוח את הניצוצות החתומים בכל דבר ודבר ולהעלות אותם קודש לה' – ואלו הן האותיות שמהן נעשים הדיבורים המשפיעים שפע לעם ישראל.


"ונקדשת בכבודי" (ליקו"מ ח"א, קלא)

צריך האדם להתיירא ולפחד מן הכבוד, כי הכבוד הוא סכנה גדולה עד כדי סכנת נפשות. והכבוד הוא זה שדן את כל הדינים, כמו שכתוב (תהלים כד): "מלך הכבוד" – כי הכבוד הוא בחינת מלכות הדנה את הכל, ואז כולם חוקרים ושואלים מי הוא זה מלך הכבוד? האם הוא ראוי לזה? ועל כן נאמר (שמות כט): "ונקדש בכבודי" – אל תאמר בכבודי אלא במכובדי, כי על ידי הכבוד יוכל האדם לגרום לעצמו מיתה חס ושלום, כי אז מדקדקים עליו בעניין זה לראות האם יפגום בכבוד אפילו כחוט השערה, כלומר שלא יקבלוֹ כמו שצריך ואז תכריע כף החובה. דבר זה נקרא (ויקרא יט): "מאזני צדק" – כי הצדק הוא של מלכות הקודש, שזה בחינת כבוד שהוא מלך הכבוד.



"ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו" (ליקו"מ ח"ב, ה)

תקיעת השופר – תקיעה, תרועה שברים – הם בחינת תיקון המשפט, כמו שכתוב (תהלים נא): "לב נשבר", כלומר כשמשקים את הלב כדי לכבות את חימומו שהוא כמו נוּר דלוּק, אז: "ישברו פראים צמאם" (תהלים קד). כי על ידי קילקול המשפט (הנגרם על ידי עיוות הדין שמביא ליפול לאהבות נפולות הגורמות לחימום וטומאה, וזה קורה כאשר מתערבבים בתוך מוחו של האדם דברי פסולת – שהם טיפות עשו וישמעאל המערבבים ומסבבים את המוח, ולכן נתקלקל ומתעוות המשפט, כי כשנפגם המוח באה טומאת עמלק), ועל ידי קילקול זה נופלים לאהבות נפולות המחממות ומטמאות את הלב, כי הלב הוא מקום המשפט, כמו שכתוב (שמות כח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו" – ועל ידי שמשקים את הלב נעשה הדבר לבחינת אותן תקיעות שופר: תקיעה, תרועה ושברים – שהן לב נשבר, ועל ידי זה זוכה לתקן את המשפט.

כתובת בית המדרש

מצפה נוף 120

כרמיאל , ישראל

דואר אלקטרוני

[email protected]

קשר ישיר בפייסבוק מסנג'ר

פייסבוק מסנג'ר

מיקום במפה