פרשת השבוע

פרשת השבוע-שמיני

"ויקחו בני אהרן נדב ואביהו" (י,א)

נדב ואביהו שנכנסו להקטיר קטורת ולא אינסיבו [=נישאו], על כן נענשו במיתה. כי הבירור והיחוד הנעשה על ידי הקטורת המשמחת לב, הוא בחינת שמהפכין היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת חתונה, בחינת זווג דקדושה, כדי לברר ולהפוך היגון ואנחה הנאחז בהאשה לשמחה כנ"ל. ועל כן נדב ואביהו שפגמו בזה, כי לא רצו לישא אשה, כי היו אנשים גדולים צדיקים נוראים וקדושים מאד, והיו רוצים להיות דבקים בהשם יתברך בשמחה גדולה מאד תמיד, ולא רצו לצאת לחוץ לפי שעה אל היגון ואנחה להכניסו לתוך השמחה, שזהו בחינת המצוה לישא אשה, כי לא רצו להוריד עצמן לשם להפוך היגון ואנחה לשמחה, אבל פגמו בזה, כי אין שלימות הקדושה והשמחה כי אם על ידי זה דייקא. ועל כן נענשו על ידי הקטורת, כי עליית הקדושה של הקטורת אי אפשר כי אם מי שהוא נשוי, שעל ידי זה יש לו כח להעלות הקדושה מעמקי הקליפות, ולברר היגון ואנחה לשמחה שזהו בחינת מצוות נשואין, בחינת קטורת ישמח לב. ועל כן נענשו במיתה, כי היגון ואנחה הוא סטרא דמותא כנ"ל, כי על המת רחמנא ליצלן מתאבלין ומתמרמרים ביגון ואנחה רחמנא ליצלן, ומחמת שלא היו נשואים ולא זכו להפוך היגון ואנחה לשמחה, על כן נתאחזה בהם המיתה הנמשכת משם בעת שנכנסו להקטיר קטורת שאז צריכין גם כן לעשות בחינה זאת, להעלות היגון ואנחה להפכה לשמחה, אבל הם לא היה להם כח לזה 'בגין דלא אינסיבו' [=משום שלא נישאו], ועל כן נענשו דייקא על ידי זה, כי כשרוצין לברר הקדושה מעמקי הקליפות ואין לו כח לזה מחמת שפגם בזה, על כן הם מתגרים ומתגברים חס ושלום, ועל כן נענשו במיתה על ידי הקטורת, כי לא היה להם כח להפוך היגון ואנחה לשמחה 'בגין דלא אינסיב'ו, ועל כן נסתלקו על ידי זה.

(ליקוטי הלכות, אבן העזר, הלכות פריה ורביה ג,ו)


"אש זרה אשר לא צווה אותם" (י,א)

זה בחינת פגם נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה ביום שנתחנך המשכן, שהוא בחינת היכל הקודש [היינו: לקרב נפשות להשם יתברך, עיין ליקוטי מוהר"ן א, תורה נ"ט]. כי הם היו צדיקים גדולים ונוראים מאד מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ומחמת שראו את המעשה הרע שנעשה בעולם, שאחרי כל האותות והמופתים הנוראים שעשו משה ואהרן; ואחר שנתן לנו משה רבינו את התורה באותות נוראות כאלו, אף על פי כן התגברו הערב רב וקלקלו כל כך. על כן סברו שעתה שהוקם המשכן וירדה השכינה לישראל ונעשה תיקון נפלא בכל העולמות מה שלא היתה כזאת מימות עולם – כמובא בזוהר הקדוש מעוצם קדושת מעלת הארת יום קדוש ונורא ההוא שהוקם בו המשכן שנטל עשר עטרות, והאיר בו אור הגנוז וכו' – על כן סברו שעתה העת לבער ולכלות היצר הרע לגמרי עד שלא יהיה כח עוד לאנשי רשע שהם בחינת ערב רב לקלקל עוד, על כן הקריבו אש עם קטורת שלא בזמנה. וכוונתם בודאי היתה לטובה, שרצו לעורר על ידי זה אש המשפט בקדושה יתירה, באופן שהרִשעה כולה כעשן תכלה אז. כי זה ידוע שאין שום דבר שמברר הטוב מעמקי הקליפות ומבער הרע כמו אש הקטורת. והם טעו וסברו שכבר הגיע העת, ויש בכוחם, לעוצם קדושתם, לבער ולכלות על ידי אש הקטורת שהוסיפו, לבער כל הרע והקליפות לגמרי. על כן הקריבו אש הקטורת שלא בזמנה שהכתוב קורא אותה אש זרה, שעל ידי זה נענשו ונשרפו. כי אי אפשר לדחוק את השעה. אבל מאחר שכוונתם היתה לטובה על כן זכו שעל ידי מיתתם תיקנו הרבה, כי נתקדש המשכן על ידם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה יב,ב), שאמר משה 'סבור הייתי שיתקדש המשכן בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך'. ואף על פי כן לא עלתה בידם לתקן בחייהם, אדרבא, נענשו ונחשב להם לעוון, רק גרמו תיקון על ידי מיתתם, שנתקדש המשכן, שהוא בחי' היכל הקודש, ע"י הסתלקותם. כי צדיקים גדולים כשנסתלקים הם באים מיד לבחינת שבת, וזוכים ליום שכולו שבת ומנוחה וכו' בבחי' יבא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נז), ינוחו דייקא בחי' שבת ומנוחה. וכמו שכתוב בדניאל (יב,יג) ואתה לך לקץ ותנוח וכו' ומאחר שנכללים בבחינת קדושת יום שכולו שבת ומנוחה, על ידי זה נתקדש המשכן שהוא בחינת בנין היכל הקודש, שנוכל לעסוק בזה לקרב נפשות להשם יתברך, כי אין בנו כח לעסוק בזה כי אם בכח הצדיקי אמת המופלגים במעלה מאד שנסתלקו שהם בחי' שבת.

(שם, יורה דעה, הלכות תערובות, ה,ז)



"ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ליקו"מ ח"א, ה)

צריך האדם לפנות את מוחו מחוכמות חיצוניות וממחשבות זרות, שהן חמץ המחמיץ את חוכמתו בחוכמות חיצוניות ובתאוות, כדי שיוכל האדם להוציא את הקול, שהוא בחינת רעם, שיפגע במוחו, כי קול זה נתעבד ונעשה ממנו רעם המפשט את העקמימיות שבלב.
והרעם הוא בחינת הקול שמוציא האדם בכוח תפילתו, וכשמתעורר הרעם נתעורר הלב, כמו שנאמר: "קול מעורר הכוונה".
אולם כשהמוח אטום בטומאה, כמו שכתוב בפרשה (ויקרא יא): "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אזי אין קולו נשמע, וצריך גם לשמור את יראתו שממנה תוצאות הקול, כלומר שלא תהיה לו יראה חיצונית, כי אז "אם אין חוכמה אין יראה" (פרקי אבות ג), וכשאין יראה אין חוכמה.

כשהמוח אטום מטומאה, הקול נשאר נעוץ באטימות השכל ולא ישמע לאדם, כי העיקר הוא שישמור האדם את מוחו שלא יחמיץ, כדי שלא תחמיץ חוכמתו. וכששומר את חוכמתו ולא מכניס שום חוכמות חיצוניות ולא מהרהר בהרהורים רעים, שהם בחינת קנה של הסטרא-אחרא כנגד קנה החוכמה והבינה שבקדושה – על ידי זה יזכה האדם שמוחו לא יחמיץ.

"ויקריבו אש זרה" (ליקו"מ ח"א, מא)

נאמר ב"עץ חיים" (דף כב) – הברכיים, כלומר הרגליים, הם נצח הוד, והם עוקבים. ופעמיים המילה "עקב" בגימטריא = אלוקים, שהם הדינים, ששם אחיזתם של הכוחות החיצוניים (הטומאה). כדי להבריח את החיצונים משם, צריך האדם להמשיך לתוך הברכיים גבורות משורש הבינה, וכשימשיך את שורש הגבורות מהבינה, על ידי זה יברחו החיצונים ויזכה הוא לקחת את הבכורה ואת הברכה, שהם הרגליים.

שורש הבכורות נקרא יין, והמדובר הוא ביין המשמח. אם כן, כשהאדם רוקד ושותה מיין המשמח, שהם שורש הגבורות שבבינה, וממשיך גבורות אלו לרגליים, בזה הוא מגרש את החיצונים שאוחזים שם, וזאת היא התלהבות של הריקוד, בחינת (במדבר כח): "אִשֵׁה ריח ניחוח לה'".

אולם מי שרוקד בהתלהבות היצר, נקרא הדבר כחטא של נדב ואביהוא שעליהם נכתב (ויקרא י): "ויקריבו אש זרה" – נדב ואביהוא הם נצח והוד (שהקריבו אש זרה שלא ציווה אותם הקב"ה), והתלהבות שבקדושה נקראת יין המשמח, אש זרה נקראת יין המשכר – ששם אוחזים החיצונים.

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ליקו"מ ח"א, ע)

ידוע הוא שכל הדברים גדלים מן הארץ, וכל הדברים והבריות הולכים ומונחים על הארץ, ואי אפשר שיתרחקו מהארץ, אלא אם כן כוח המכריח מפריד ביניהם, כי לארץ יש את הכוח המושך והיא מושכת אליה הכל.

הצדיק הוא בחינת עפר, כי הוא יסוד עולם, כמו שכתוב (משלי י): "וצדיק יסוד עולם". וכל הדברים עומדים עליו, ויש לו כוח שנקרא – כוח המושך – שיכול להמשיך את כל הדברים אליו. והצדיק הוא יחיד בעולם, צדיק יסוד עולם, והוא ענו ושפל ומשים עצמו כעפר. צדיק זה ממשיך את כל ההשפעות לעולם, לכן כשאדם נותן צדקה לצדיק הזה, הוא מתברך מיד, כי הדבר נחשב כזריעה על העפר המצמיח כפל כפליים, כמו שנאמר (הושע י): "זרעו לכם לצדקה וקיצרו לפי חסד".

וראוי שכל בני האדם ימשכו אחרי הצדיק הזה, אולם הכוח המכריח מפסיק ומרחיק את באי העולם ממנו, הן על ידי אנשים שבכוח דיבוריהם מסיתים נגד הצדיק, והן על ידי יצרם של באי העולם המסית אותם ממנו.

וזה בחינת המשכן – כי למשכן היה את הכוח המושך, להמשיך אלוקות למקום שבו הוא היה עומד, וכל מי שהיה מתקרב אל המשכן היה רץ יותר מהר מעוצמת הכוח המושך שבו. ועל ידי המשכן שורה השכינה בישראל. ואי אפשר להקים את המשכן, אלא רק הצדיק שהוא בחינת עפר בחינת משה רבנו, שהיה ענו מכל האדם, שהוא כוח המושך את האלוקות.

והמשכן מלא בכבודו של הקב"ה, כמו שכתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן", כי כל הכבוד שיש לכל אדם בעולם, מקטן ועד גדול, כולם מקבלים מהצדיק, כי כל הכבוד והגדולה נמצאים אצל הצדיק. נמצא איפא, שבמקום השיפלות והקטנות שם שורה כל הכבוד והגדולה. וגם שאר המנהיגים מקבלים את כבודם מהצדיק שהוא בחינת הכוח המושך.

לכן נאמר בפרשה (ויקרא ט): "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" - כי כשהצדיק צריך לקרוא לראשי העם, הוא קורא אותם בזה שהוא מקים את המשכן, ששם נמצא הכבוד, וכולם באים אליו לקבל את הכבוד, לכן ביום השמיני בחודש ניסן, שהקים משה את המשכן הוא קרא לכולם, מקטן ועד גדול, כי חודש ניסן הוא חודש ההתמנות של כל הממונים, המלכים, המנהיגים וראשי העם, על כן ראש חודש ניסן הוא בחינת ראש השנה למלכים, כי אז מתחדשים מנהיגותם וכבודם.

כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה ... (ויקרא י"א, ג' ולפי אוצר היראה – אכילה, אות צ"ח)

ידוע שבהמות טהורות וחיות טהורות הם מבחינת נֹגה, בחינת תרגום, שהוא מעֹרב טוב ורע; והמינים הטמאים הם מבחינת השלֹש קליפות טמאות, שהם כלו רע לגמרי. ועל כן הבהמה טהורה, הסימן שלה, שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה. כי ידוע שבכל הדברים שבעולם יש בהם ניצוצות הקדֻשה, הינו בחינת נפשות קדושות שנפלו ממדרגתן מבחינת מדבר ונתלבשו בחי או בצומח, ואחר כך כשהחי אוכל הצומח, אזי עולין הנפשות מבחינת צומח לבחינת חי שהוא גבה ממנו במדרגה, אך מחמת שאין זה תכלית שלמותן עדין, כי עיקר השלמות לחזֹר למעלתן לבחינת מדבר, על כן כשבהמה טהורה אוכלת הצומח, ומחמת שבהמה טהורה היא מבחינת נֹגה ומעֹרב בה טוב גם כן, על כן הנפשות שבצומח אינם נלכדים ונאסרים שם כל כך, וזוכרין עדין את מעלתן, ועל כן אינם יכולים לנוח ולשקֹט שם בהחי הטהור, כי מתאווים לעלות לבחינת מדבר, ועל כן חוזרין ועולין בכל פעם מבטן הבהמה אל צווארה ואל פיה, ששם סמוכין ביותר לכלי הדבור שבמדבר, ועל כן היא מעלת גרה; אבל המינים הטמאים לגמרי אינם מעלין גרה, כי הנפשות המלֻבשות בהמאכל שאוכלים תכף כשבאים לתוך הטמאים, אזי נלכדים ונאסרין שם כל כך עד שאין יכולין לזוז ממקומן בבחינת "נתנני ה' בידי לֹא אוכל קום", ועל כן אינם מעלין גרה; וכן, להבדיל, האדם אינו מעלה גרה, כי אדרבא כשהנפשות הנ"ל באים לתוך גוף ישראל הם נחים ושקטים שם כי זכו לעלות למעלתן, לבחינת מדבר דקדֻשה, ובכֹח האכילה האדם מהלל להשם יתברך בבחינת "ואכלתם וכו' והללתם את שם ה'", ואז עולין כל הנפשות הנ"ל לתכלית שלמותן. ועל כן גם אצל האדם, כשהוא שכור ומבֻלבל ואינו בגדר דעת האדם בשלמות, אז אין להמאכלים מנוחה גם אצלו, ועל ידי זה מעלה גרה גם כן, ולפעמים בא להקאות על ידי זה. והסימן טהרה השני הוא "מפריס פרסה", כי עיקר קיום האדם על רגליו הוא על ידי הדעת, וכן עיקר הדבור של האדם הוא גם כן על ידי הדעת שיש בו, ובזה נבדל המדבר מן החי במה שיש לו כח הדבור והולך על רגליו בקומה זקופה. ועל כן השכור שדעתו מבֻלבל, אינו יכול לדבר כראוי ואינו הולך על רגליו כראוי. ועל כן המינים טהורים, מחמת שיש בהם טוב, שהוא מבחינת הדעת שהוא עיקר הטוב, על כן אף על פי שהולכים על ארבע, אף על פי כן חיות הנפשות המלֻבשות בהם בוקע ברגליהם ועל ידי זה מפריסין פרסה, אבל הנפשות העשוקות במינים הטמאים, הם נתפסים שם מאֹד עד שאין יכולין לבקֹע וליצא שום הארה מהם כלל, ועל כן פרסותיהם קלוטות (לקוטי הלכות - הלכות סימני בהמה וחיה טהורה א' לפי אוצר היראה – אכילה, אות צ"ח)