פרשת השבוע

פרשת השבוע-ראה

"ואת היקום אשר ברגליהם" (ליקו"מ ח"א, לא)

דע, שלא די לאדם להשתוקק בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כיסופיו, ועל זה נסדר סדר התפילות, כי על ידי השתוקקות הלב נעשה נפש. וכשמוציא את תשוקתו בפיו, אזי נעשה נפש בפועל, כי עיקר מוצא הנפש היא מפיו, בחינת (שיר השירים): "נפשי יצא בדברו", וכן תרגומו של "ויהי האדם לנפש חיה" – לרוח ממללא, כי עיקר הנפש הוא מהדיבור.

"יש הבל אשר נעשה על הארץ" (קהלת) – זהו בחינת גלגול נפשות. כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר כך בהבל פיו, אזי נעשה נפש, והנפש הזאת, היינו הרוח ממללא, הולכת באויר ומגיעה לאדם אחר, ומעוררת את האדם האחר לתשוקה. ולפי גודל התשוקה של הנפש והרוח הממללא – כן נתעורר האדם. אם התשוקה באה מצדיק לרשע, אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה, ואם להיפך – להיפך. והכל נעשה על ידי ההבל פיו, שהוא הנפש, כי זה ידוע לכל שעיקר הדיבור הוא: שכלי הדיבור מכים באויר, ואויר זה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו ושומע חברו את האותיות, וכשהוא מקבל את דבריו, הוא מקבל את נפשו ונתעורר לדבר הזה.

ומי שהוא במדרגת אברהם אבינו, היינו בחינות בעל נפש כפי שהוזכר לעיל, אזי בודאי כל אכילותיו וסעודותיו בבחינת לחם הפנים שזה - "התהלך לפני והיה תמים". כלומר בחינת רגליים שהם בחינת פרנסה, ככתוב (דברים יא): "ואת היקום אשר ברגליהם" – ודרשו חז"ל: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.

"ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה" (ליקו"מ ח"א, לו)

ישנו כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא הרעות כי אם אור פשוט, אך לפי בחינת הכלי המקבל את האור (האדם), כך נצטייר האור בתוכו.

אם הכלי הוא בשלימות, אזי הוא מקבל בבחינת מאורות מלא, ואם, חלילה, הכלי אינו בשלימות, אזי הוא מקבל בבחינת מאֹרות חסר ו' (דהיינו חסרונה של האות ו').

כשבא להתגלות התורה, אזי נעשה מההתגלות נשמות חדשות, ככתוב: "נשמתין ורוחין חדתין ובתרתין ובתלתין" – כלומר התורה שיש בה שלושים ושניים נתיבות חוכמה. נמצא, כשהצדיק מגלה איזה דבר תורה, אזי מוריד נשמות חדשות לכל אחד מהשומעים את התורה, כל אחד לפי בחינתו ותפיסתו, כי התורה יש לה שני כוחות: להמית ולהחיות, כמו שאמרו: זכה - נעשית לו סם חיים, ולהיפך חלילה. כל אחד כפי תפיסתו: יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה, ויש אדם שנעשה לו ההיפך. הכל תלוי לפי הכלי שלו, היינו כפי תפיסתו ותפיסת המוחין שלו. ואי אפשר להשיג ולתפוס בדיבורו של הצדיק, עד שיתקן תחילה אות ברית קודש כראוי, ואזי יוכל לתפוס דיבורו של הצדיק.

וכל אחד כפי שהוא זוכה לקבל דברי תורה אלו. אך מאיתו (מאת הא-ל) לא תצא הרעות, ככתוב: "מפי עליון לא תצא הרעות" (איכה). הברכה והקללה נעשה אצל האדם כפי הכלי שיש לו, ככתוב (דברים יא): "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה" – לפנייכם דייקא, כי מלפני הקב"ה יוצא אור פשוט, כלומר אותיות פשוטות, ולפי האדם כן נעשה הצרוף, אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה, ואם לאו – להיפך, מכיון שלפני הקב"ה אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה או לא.

כשמתקן האדם אות ברית קודש כראוי, דהיינו תאוות הניאוף והרהורי הניאוף, וסגולה לזה לקרוא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וכשצועק לאלוקים ככתוב (תהלים מב): "כן נפשי תערוג אליך" – וצועק שבעים קולות, לא פחות, אזי נפתחים לו סודות התורה וזוכה להיות כלי בשלימות, ומוליד נפשות חדשות - כי מוליד תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל, ומגלה הפנים של התורה, מכיון שעד עכשיו היתה סתומה בקליפה, כי הקליפה קדמה לפרי, ואז יכול הצדיק להוריש בתורתו, שמחדש נשמות חדשות, לכל אחד מאנשי מקורביו המקושרים בתורתו.

"תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת" (ליקו"מ ח"א, נו)

דרשו רבותינו ז"ל (קידושין לח): את המן אכלו ארבעים שנה, והלא ארבעים שנה חסר שלושים יום. אלא עוגה שהוציאו ממצרים (מצה), טעמו בה טעם מן. כי באמת המן שהוא בחינת הדעת, היה ראוי שיאכלו אותו ארבעים שנה בשלימות, כי ארבעים הוא בחינת בינה ודעת. ותיכף שיצאו ממצרים ונתגלה הדעת, היה ראוי שיאכלו את המן מיד.

על זה תרצו רבותינו ז"ל: עוגה שהוציאו ממצרים, היינו המצות, טעמו בה טעם מן, כי השלום תלוי בדעת, ומחלוקת הוא היפך הדעת. אך יש מחלוקת שהוא לשם שמים שהוא באמת דעת גדול מאוד, יותר מהדעת של השלום, כי באמת זו המחלוקת היא אהבה ושלום גדול. וכמו שאמרו חז"ל: "מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים", כלומר, שבאמת היא אהבה גדולה ולכן סופה להתקיים.

וזה בחינת משה רבנו, כי משה הוא בחינת הדעת, שהוא בחינת מחלוקת לשם שמים. וראשי תבות משה הוא ראשי תבות – מחלוקת שמאי הלל – שהם בחינת מחלוקת לשם שמים. ולכן היתה גאולת מצרים על ידי משה, כי עיקר הגאולה הוא על ידי הדעת, ככתוב: "וידעתם כי ה' הוציא אתכם" (ויקרא). וזה בחינת עוגה, כלומר המצות שהוציאו ממצרים, כי מצה היא בחינת מחלוקת, ככתוב (ישעיה מא): "אנשי מַצֻּתֶךָ יהיו כאין". וזהו: שהוציאו ממצרים – שהוציאו דייקא, כי במצרים הדעת היתה בגלות, ובודאי לא היתה מחלוקת לשם שמים. אולם לאחר שהוציאו את המחלוקת מן הגלות, היה בהם טעם מן, בחינת דעת גדולה שהיא מחלוקת לשם שמים ושלום. והשלום הוא רפואה, ככתוב (ישעיה): "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" – כי עיקר החולי הוא מהעדר השלום, ולכן נקראת המצה לחם עוני, כי אין עני אלא מן הדעת - כשאין דעת אין שלום, וכשאין שלום זה בחינת חולי.

"ונתן לך רחמים וריחמך" (ליקו"מ ח"א, קיט)

הנכס לבקר את החולה בשבת, אומר: יכולה היא שתרחם (שבת יב).

כשאדם צריך לרחמים, השם יתברך שולח לו רחמנות, שהוא ירחם על אחר, ועל ידי זה מרחמים עליו, כמו שאמרו חז"ל (שבת קנא:): כל המרחם על בריות, מרחמים עליו. וכמו שכתוב (דברים יג): "ונתן לך רחמים וריחמך". ומידת הרחמנות תלויה בדעת. כי מי שיש לו דעת, יש לו רחמנות, מכיון שהכעס הוא היפך הרחמנות, ולכן הוא מחמת כסילות, ככתוב (קהלת): "כעס בחיק כסילים ינוח". ולכן אמרו חז"ל (ברכות לג): כל מי שאין בו דעת, אסור לרחם עליו. כי אם אין בו דעת, אין בו רחמנות, כי כעס בחיק כסילים ינוח, לכן אסור לרחם עליו.

נמצא שזה החולה, שצריך לרחמים, צריך שיהיו לו רחמים על אחרים, וזה תלוי בדעת הנ"ל, ושבת היא בחינות דעת, כי כל ימות החול כתיב (במדבר יא): "ושטו העם בשטותא", אבל בשבת נמשך הדעת לכל אחד. כלומר, השבת שהיא בחינות הדעת יכולה היא שתרחם – בלשון נוכח, שתרחם אתה, שיהיה לך רחמים על אחרים, ועל ידי הדעת שיש לך מבחינות השבת. וכיון שיהיה לך רחמים, בודאי ירחמו עליך מן השמים, כי כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו.

"פתוח תפתח את ידיך לאחיך ולענייך ולאביוניך בארצך" (ליקו"מ ח"ב, ד)

התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאוד. כי כל העבודות וכל התשובות, וכל מה שרוצים לעשות איזה דבר בעבודת השם יתברך – צריך כמה קולות וגניחות, כי עיקר ההתחלה הוא קשה מאוד, כי כל ההתחלות קשות, ולכן צריך להתאנח קודם שמתחילים איזו עבודה. וגם אחר כך, לאחר ההתחלה, גם כן אינו בא בנקל, וצריכים עוד יגיעות ועוד כמה קולות וגניחות קודם שזוכים לאיזו עבודה שיהיה לה הידור. אולם ההתחלה היא הקשה ביותר.

הצדקה היא תמיד ההתחלה, בחינת (דברים טו): "פתוח תפתח את ידיך", ואפילו כשיש פתח והתחלה, הצדקה היא פותחת יותר ויותר ומרחיבה את הפתח יותר, כי כל דבר ודבר מעבודת השם, כשרוצים להכנס באותה הדרך ואותה העבודה, צריכים לפתוח שם פתח כדי להיכנס בדרך זו, וזה בחינת: כל ההתחלות קשות - מחמת שבהתחלה צריך לשבור ולפתוח פתח חדש, לכן קשה מאוד. וסגולת כוח הצדקה – להרחיב ולפתוח את הפתח יותר ויותר, כי הצדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות, כי היא פותחת ומרחיבה את כל הפתחים הנ"ל. גם בצדקה עצמה יש התחלה, כלומר שמתחילים לתת צדקה.



.. ולא ירע לבבך בתִתך לו ... (טו,י)


עִקר הצדקה היא על ידי מִשפט, וזה בחינת מה שהִזהירה תורה ולא ירע לבבך בתִתך לו, כי רֹעַ הלב זה בחינת פגם המשפט התלוי בלב, כי עִקר תִקון הצדקה הוא על ידי מִשפט שהוא ההפך מרֹע הלב, כי העשיר צריך לִשפֹט את עצמו ולהבין כי בוודאי ה' יתברך עושה עִמו חסד גדול שאינו ראוי אליו כלל, ונותן לו שפע ממון ועשירות, מה שכמה אנשים צדיקים וטובים מִמנו אלפים פעמים, חייהם תלויים מִנגד ואין להם שום פרנסה וסובלים דחק גדול רחמנא לִצלן, על כן בוודאי אין הדין נותן שאהיה כפוי טובה נגד ה' יתברך, ובוודאי חובה עלי לתת לה' יתברך חלקו אשר הִזהירנו לִתן לעניים. כי באמת הכל שלו יתברך, רק שה' יתברך חמל ולא הִכביד על האדם לצוות עליו לתת ארבעה חלקים להעני וחלק חֹמש לו, כי בוודאי כך היה המִדה כי האדם העובד עבודת פרך אצל חברו ומכניס רוח גדול לחברו, אף על פי כן אינו נותן לו שכר עבודתו אפִלו חלק מחֹמש רק איזה שכר קצוב, מִכל שכן האדם אצל ה' יתברך שהכל מה' יתברך ואנחנו שלו וכל אשר לנו שלו, ואנחנו צריכים לחסדו ולטובתו וישועתו בכל עת ורגע ומִבלעדו אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל ומפרנס וכו', בוודאי ראוי לנו להחזיר הפִקדון לִבעליו ולחלק לִצדקה כל מה שמרוויח, רק לִקח לעצמו פרנסתו בצִמצום. מִכל שכן שה' יתברך מקל עלינו מאֹד ומצוה עלינו שיתנו על כל פנים מעשר או חֹמש, וגם הוא מבטיחנו לִתן לנו ברכה בכִפליים בזכות הצדקה, וגם בעולם הבא לא יקֻפח שכרנו, בוודאי ראוי לִתן חלק ה' יתברך לעניים בשמחה רבה, אִם יחשב דרכיו וישפֹט עצמו באמת, ואז יזכה להכניע רֹע הלב על ידי המשפט ויקיים "ולא ירע לבבך בתִתך לו", ואז הצדקה בשלמות, כי אז מאיר בצדקה בחינת מִשפט, שעל ידי זה יוכל להציל את העני מִן העניות לגמרי על ידי בחינת המשפט שמאיר בו, על ידי הצדקה שנותן לו. (הִלכות גבית מִלוה – הלכה ג', אות ד' לפי אוצר היראה - צדקה וגמילות חסדים, אות ס"ג. ועיין ממון, אות צ"ב)



כל הבכור ... תקדיש לה' אלֹקיך ...(טו,יט)


עִקר שלמות האמונה הוא שיסלק דעתו וחכמתו לגמרי, וישים עצמו כבהמה, ויאמין בה' יתברך ובצדיקים האמִתיים באמונה שלמה לבד. כי עִקר האמונה הוא במה שאין השכל מבין, כי במה שמבינים בשכל אין שייך אמונה, על כן עִקר האמונה הוא בבחינת "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עִמך", ובִבחינת "אדם ובהמה תושיע ה'", ודרשו רבותינו ז"ל: אלו בני אדם שערומין בדעת כאדם הרִאשון ומשימין עצמם כבהמה, וכמו שאמר שלֹמֹה המלך, עליו השלום: "כי בער אנֹכי מאיש, ולא בינת אדם לי", וכתיב: "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה מִמני". וזהו עִקר החכמה הגדולה שבכל החכמות, לסלק דעתו ושכלו וחכמתו לגמרי ולִסמֹך רק על אמונה לבד, ועל ידי זה יזכה ברבות הימים להשכיל ולהבין השגות וחכמות אלקות אמִתיות, מה שאי
אפשר בשכל אנושי להשיג; ובִלבד שלא יעמיד זֹאת לנִסיון, רק יתהלך
בתמימות ובִפשיטות באמונה ישרה באמת. נִמצא, שאמונה הקדושה
הוא בבחינת בהמה כנ"ל; אך צריכין לִשמֹר עצמו מאֹד מאמונות
כזביות, שלא יהיה פתי יאמין לכל דבר. וזה בחינת בהמות טהורות
ובהמות טמאות, שהִזהירנו ה' יתברך להבדיל בין הטמא ובין
הטהור, כי האמונה הוא בבחינת בהמה.

וזה בחינת קדֻשת בכור בהמה טהורה שצריכין לִתן
הבכור בהמה טהורה לכהן כי צריכין לברר את האמונה הקדושה שהוא בחינת בהמה טהורה מִבחינת "החתים בשרו" שנתאחז בה בעת נפילתה לבררה מִשם ולהעלותה לִבחינת חותם דקדֻשה, כמבֹאר במאמר "תקעו אמונה" (לִקוטי מוהר"ן חלק ב' – סימן ה'). ועל כן צריכין לִתן הבכור בהמה לכהן שהוא קדוש לאלֹקיו. כי על ידי זה מבררין ההולדה הרִאשונה מִבחינת החתים בשרו שנתאחז בכל ההולדות מחטא אדם הרִאשון שפגם בזה כידוע. ועל כן צריכין לקדש ההולדה רִאשונה, דהיינו הבכור לִתנו לכהן, שעל ידי זה מעלין אותו לִבחינת חותם דקדֻשה בחינת פתוחי חותם קֹדש לה' שהוא הכהן שנקרא קדוש, כמו שכתוב קדוש הוא לאלֹקיו והוא מקריב את הבכור על המזבח לקרבן ועל ידי זה מעלין ומבררין הבהמה שהוא בחינת אמונה מִבחינת החתים בשרו לִבחינת פתוחי חותם קֹדש לה'. והעִקר הוא הבכור שהוא הולדה הרִאשונה כי הכל הולך אחר ההתחלה. (הִלכות בכור בהמה טהורה - הלכה ג', אותיות ב' ג' לפי אוצר היראה - אמונה, אות קט"ז)



למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מִצרים כל ימי חייך... (טז,ג)


שהאדם צריך לִזכֹר היטב היטב כל ימי חייו בכל יום ויום את יום צאתו מִמצרים, דהיינו מה שיצא מִמצרים בחִפזון קֹדם הקץ רק בחסדו, שמחמת זה עובר עליו מה שעובר, כי בכל דור ודור חייב כל אדם לִראות את עצמו כאִלו הוא יצא מִמצרים (פסחים קט"ז:). על כן צריכין לִזכֹר בכל יום גֹדל חסדו יתברך שהוציאו מִמקום שהוציאו, שזהו בחינת יציאת מִצרים, ואף על פי שעתה עובר עליו מה שעובר, בוודאי החסד והטובה שעשה עִמו ה' יתברך בוודאי אינו לריק, חס ושלום, רק שצריך עתה לעבֹר בעִניינים האלה ולהִתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמֹר ה' יתברך את שלו מה שהִתחיל ברחמיו להוציאנו מִמצרים מִתֹקף הסטרא אחרא, כדי לקרבנו לעבודתו יתברך, כי דבר אלֹקינו יקום לעולם. (הִלכות ברכת הפרות – הלכה ה', אות י').