פרשת השבוע

פרשת השבוע-פנחס

"איש אשר רוח בקרבו" (ליקו"מ ח"א, ח)

עיקר רוח החיים מקבלים מהצדיק ומהרב שבדור, כי עיקר רוח החיים הוא בתורה, כמו שכתוב (בראשית): "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"- הוא התורה. הצדיקים דבקים בתורה, לכן עיקר רוח החיים הוא אצלם. כשהאדם מקושר לצדיק ולרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחו, הוא ממשיך רוח החיים מהצדיק שבדור הדבוק בתורה. לכן נקרא הצדיק "איש אשר רוח בקרבו" (במדבר כז), שיודע ללכת נגד רוחו של כל אחד ואחד.

"איש אשר רוח בקרבו" (ליקו"מ ח"א, י)

העצה לבטל את הגאווה, שהיא עבודה זרה, כמו שכתוב (משלי טז): "תועבת ה' כל גבה לב", היא על ידי התקרבות לצדיקים, כי הצדיק הוא בחינת רוח, כמו שכתוב (במדבר כז): "איש אשר רוח בקרבו" – ועל ידו נכנע אדם בעל גאווה שהוא גבה לב וגבה רוח. ועל ידי בחינת ריקודים והמחאת כף נמשכת שמחת הלב שהיא בחינת הרוח שבלב, והרוח הוא הצדיק המבטל את הגאווה שיש אצל בעל הגאווה, ועל ידי זה נמתקים הדינים ונתבטלים האלילים שהם עבודה זרה, ונמשכים החסדים.

"הנני נותן לו את בריתי שלום" (ליקו"מ ח"א, לד)

כשהלב משוקע באהבות רעות, כלומר חרפות ובזיונות, נקרא הדבר עורלת לב, שזה בחינת שברי לוחות הברית הראשונים. והחרפה היא בחינת העורלה, כלומר אותה אהבה נפולה ושבורה, כי ידוע, שהיצר הרע והקליפות (הטומאה) מתהווים משבירת כלי החסד. אולם כשמקשר האדם את עצמו אל הנקודה שהיא בחינת הצדיק יסוד עולם, ששם שורים האור והאהבה הקדושה, אז מתבטלות האהבות הרעות שהן החרפות ועורלת הלב, כי הצדיק שהוא בחינת הנקודה שבה נמצאת האהבה הקדושה, מאיר נקודה זאת, ואז מתקיים: כי על כל פשעים תכסה האהבה. - ואפילו אם אדם פושע נגד חברו, אזי חברו אינו מחרפו, כי האהבה מכסה על כל הפשעים. אולם ברגע שברית האהבה ביניהם נפגמת, אזי דבר זה הוא בחינת שבירת כלי החסד, ואז חברו מחרפו.

ואמרו חז"ל (נדרים לב:) ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם, ובשביל שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, נטל אותה משם ונתן אותה לאברהם, שנאמר: אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. לכן, כאשר הקב"ה נתן את הכהונה לפנחס, נאמר: (במדבר כה): "הנני נותן לו את בריתי שלום" – כי הכהונה היא בחינת אהבה, שהיא אברהם, השורה במקום ברית שלום, דהיינו, הצדיק יסוד עולם.

כדי להאיר נקודה זו, צריך האדם לדבר בינו לבין קונו, ועל ידי זה יבטל את עורלת הלב והחרפות, שהן אהבות רעות, על ידי שמקשר עצמו אל הצדיק.

"וביום הביכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ליקו"מ ח"א, נו)

בכל אחד מישראל יש נקודת מלכות, וכל אחד כפי בחינתו, כך יש לו בחינות מלכות. יש אדם שהוא שורר בביתו, ויש שהוא מושל יותר, ויש שהוא מושל על כולם – כל אחד כפי בחינת המלכות שיש לו.
נקודת מלכות זאת קיימת בנגלה ובנסתר.
בנגלה – אלו הם אותם אנשים שעליהם יש לו ממשלה וכוח מלכות.
בנסתר – למרות שבגלוי נראה שאין לאדם שום ממשלה על האנשים, עם כל זה, בנסתר ובהעלם גדול מאוד הוא אכן מושל על האנשים, כי הנשמות שלהם נמצאות תחתיו ונכנעות לו.

בנקודת מלכות זאת אסור לאדם להשתמש להנאתו ולצרכיו, כדי שלא תהיה מלכות זאת כעבד למלאת את תאוותיו, אלא שתהיה המלכות אצל האדם בן-חורין וישתמש בה לעבודת השם יתברך, כמו שנאמר (חולין קלט:): "והיתה לה' המלוכה".

למלכות זאת צריך להמשיך אריכות ימים, כלומר שיוכל להזהיר ולהוכיח את אותן הנשמות הנמצאות תחתיו. כדי להוכיח ולהזהיר נשמות אלו, צריך האדם להמשיך אליה דעת ואריכות ימים, שהם עסק התורה ומשם מקבל חיות, כי התורה היא שמו של הקב"ה שהוא חי-החיים. לכן כשעוסקים בתורה מקבלים חיים, כלומר אריכות ימים.

כשממשיך בעל נקודת המלכות אריכות ימים, אזי זוכה לדעת ולשכל שהם בעצמם מהווים את החיות, כמו שכתוב: "החוכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז), כי השכל הוא עיקר החיות, ועל ידי השכל והדעת יכולים לקרב ולהוכיח את מי שצריכים להוכיח.

לכן:
ביום הביכורים – זה בחינת המלכות, כמו שכתוב (תהלים פט): "אף אני בכורי אתנהו, עליון למלכי ארץ".
בהקריבכם מנחה חדשה לה' – התורה החדשה הנעשית על ידי בחינת נקודת המלכות הנ"ל, על ידי שעוסק בתורה.
בשבועותיכם – זה בחינת הדעת.
מקרא קודש יהיה לכם – זה בחינת רוח הקודש, שצריכים לבקש את הקודש כדי להינצל מזוהמת הנחש ומן העצבות.
כל מלאכת עבודה לא תעשו – לבטל את זוהמת הנחש, כלומר ל"ט (39) מלאכות אסורות.

"אשה ריח ניחוח לה'" (ליקו"מ ח"א, עג)

התורה היא בנגלה ובנסתר, וגם הקב"ה הוא נסתר ונגלה, כלומר מה שנגלה לנו הוא הלבוש והחיצוניות, ומה שנסתר מאיתנו הוא הפנימיות. כל אדם צריך לזרז את עצמו כדי להשיג את הפנימיות ואת מה שנסתר ממנו. אולם כיצד יוכל להגיע אל הנסתר ממנו? – על ידי תפילה לשמה, שיקשר את המחשבה אל הדיבור של התפילה בקשר אמיץ וחזק, כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, כי הוא רוצה תמיד להשפיע השפעות וברכות, ואין השפעות אלו יורדות עד שמכין האדם את עצמו לכלי שנקרא "אני", כמו שכתוב (במדבר ו): "ואני אברכם".

כלי זה, "אני", נעשה על ידי כל אחד מישראל, וכל אחד מישראל נקרא צדיק, שנאמר (ישעיה ס): "ועמך כולם צדיקים". בעזרת כלי זה יורד השפע ונשלם חפצו של הקב"ה, כי חפץ חסד הוא ומתאווה לתפילתם של ישראל ומתענג ממנה.

ידוע הוא שכל מי שמקבל תענוג מאחר נקרא נוקבא (נקבה). נמצא, שהשם יתברך מקבל תענוג מישראל ומתפילתם, כביכול נעשה נוקבא לגבי ישראל, לכן כתוב (במדבר כח): "אשה ריח ניחוח לה'" – כי על ידי הניחוח שמקבל השם יתברך מתפילות ישראל, נעשה בסוד אישה.

 

בקנאו את קנאתי...(כה יא)

הצדיק האמת שבכל דור ודור, שהוא בחינת משה, שכל עסקו
להעלות משמד לרצון, שעל ידי זה מגייר גרים ומקרב הרחוקים
ומעוררם לתשובה, הוא יש לו בכֹח לקרב כל העולם לעבודתו יתברך, אך
עיקר העיכוב הוא על ידי בחינת החולקים והדלטורים שבכל דור, שהם
בחינת דתן ואבירם, שעומדים כנגדו בכל פעם ורוצים להעלים אורו של
הצדיק האמת בחינת משה, כי בני אדם הם מונעים גדולים יותר מהיצר
הרע ומכל המניעות. ויש בזה כמה בחינות, כי על פי רֹב מתלבש הבעל
דבר דייקא באיזה זקנים וחשובים, שהם בחינת אנשים כשרים קצת,
ומהם כמה מנהיגים וראשים, אבל אין בהם שלמות, והם חולקים על
נקֻדת האמת על ידי כל זה עיקר העיכוב מן התשובה, שעל ידי זה עיקר
עיכוב הגאֻלה.
אבל "ואתה מרום לעולם ה'", כי בכל דור נמצאים אנשי אמת
החסים על נפשם ומסתכלים על תכליתם בעין האמת, עד שהם בחינת
מקנאי קנאת ה' צבאות, ולובשים קנאה כנגד החולקים
הרוצים להעלים אור האמת לגמרי, חס ושלום,
ומתעוררים מעצמם לעשות עֻבדות קדושות בשביל
לגלות אור האמת בעולם, מה שלא נצטוו בהן,
וזה נחשב להם לצדקה, שעל ידי זה נכנע מצח
הנחש שורש הסטרא אחרא, בבחינת פינחס שקנא קנאת ה' צבאות ועמד
והרג נשיאשבט מישראל, מה שלא נצטווה על זה
בפירוש, כמאמר רבותינו ז"ל: הלכה ואין
מורין כן, אף על פי כן הוא עשה את שלו
ומסר נפשו על זה, ועל ידי זה הצליח מאֹד
לנצח ולהציל את כל ישראל, כמבֹאר במקרא.
כמו-כן נמצאים בכל דור אנשים כשרים
ויראים, שמקבלין ויונקים גם כן מבחינת פינחס
ומשה רבנו עליו השלום, ועל ידי זה זוכין לבטל
דעותיהם הרעות של החולקים, עד שיתגלה שקרם ופחזותם
לעיני כֹל, ויתגלה אור האמת של הצדיק האמת בחינת משה, שעל ידי זה
יזכו הכל לתשובה שלמה. (הלכות ברכת השחר – הלכה ה', אותיות צ"א
צ"ב וכו' לפי אוצר היראה – מחלוקת, אות ד')
כז,טז) ) ...

יפקד ה' אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה...(כז,טז)

ועל כן נסמך לזה הסתלקות משה ושבִקש מה' יתברך שיפקֹד איש
על העדה ולא תהיה עדת ה' כצֹאן וכו', והשיבו ה' יתברך להסמיך את
יהושֻע (במדבר כז, יב כג). כי משה ראה שלכבֹש ארץ ישראל שהוא
בחינת לזכות את ישראל בשלמות אמונה, אין מי שיש לו כֹח הזה כמו
הוא בעצמו כי הוא היה בבחינת ברית עילאה, כי היה קדוש מאֹד
בקדֻשת הברית, שעל ידי זה דייקא זוכין לאמונה (לקוטי מוהר"ן – סימן
ל"א) שהוא בחינת ארץ ישראל (כמו שכתוב: שכן ארץ ורעה אמונה).
ועל כן סבר שהֻתר הנדר והוא יכניס את ישראל לארץ, מאחר שרואה
בכל פעם מי ומי עומדים על ישראל לכלותם, חס ושלום, כמו שראה
במעשה בלק ובלעם. ועל כן היה ראוי שהוא יכניס את ישראל לארץ, כי
רק הוא יודע ללחֹם עם כל העומדים כנגדם בגשמיות ורוחניות. אבל ה'
יתברך השיבו שכבר נגזרה גזרה ואי אפשר לבטלה, שהוא יסתלק כאן.
ואז בִקש מה' יתברך אם כן מה יעשו ישראל, כמו שכתוב (שם, יז):
ולא תהיה עדת ה' כצֹאן אשר אין להם רֹעה. והשיבו ה' יתברך שייסמֹך
את יהושֻע תלמידו, כי יהושֻע בחינת נער, בחינת מט"ט, בחינת ברית
תתאה, כמו שכתוב (שמות לג, יא): ויהושֻע בן נון נער וכו' (זֹהר בשלח
סה: תקוני זֹהר יד:), אבל על ידי שזכה לשמש כל כך את משה כמו
שכתוב (שמות שם): לא ימיש מתוך האֹהל, על כן זכה להכלל ברית
תתאה בברית עלאה, דהיינו שיהיה נכלל יחד למדן בצדיק, שזהו עיקר
השלמות, ועל כן יש לו כֹח להנהיג את ישראל על ידי שיסמֹך משה את
ידיו עליו, כי זכה על ידי גודל שימושו להכלל במשה, לכלֹל צדיק בלמדן,
שעל ידי זה נצטרפין האותיות לטוב, שעל ידי זה מתנהג כל העולם לטוב,
שעל ידי זה יכולים להנהיג ישראל ולכבֹש ארץ ישראל שהוא בחינת
אמונה, שזוכין לזה על ידי כלליות ברית תתאה בברית עלאה, שהוא
בחינת התקשרות וכלליות למדן בצדיק, כמובן בהתורה ל"א (לקוטי
מוהר"ן א').
וזה שאמר משה (במדבר שם, טז): יפקֹד ה' אלֹקי הרוחֹת וכו', וה'
יתברך השיבו (שם, יח): קח לך את יהושֻע בן נון איש אשר רוח בו.
'הרוחֹת' דייקא, 'אשר רוח בו' דייקא, כי הכל תלוי בהרוח וההבל שהוא
הנפש והרוח חיים שנמשך כפי הכִסופין, שמשה בִקש זֹאת מה' יתברך
שיפקֹד ה' אלֹקי הרוחֹת איש וכו' שיהיה לו כח להגביר הנפש והרוח
חיים דקדֻשה שהם ההבלים דקדֻשה על הרוח וההבלים דסטרא אחרא.
והשיבו ה' יתברך שייקח את יהושֻע "איש אשר רוח בו", — שיודע להלֹך
נגד רוחו של כל אחד ואחד (רש"י), היינו שיודע להגביר הרוח
חיים של כל אחד, שיתגבר הרוח וההבל דקדֻשה הנעשה
מכִסופין טובים על הרוח וההבל דסטרא אחרא
הנעשה מכִסופין רעים, שעל ידי זה עיקר הנהגת
העולם לטובה שעל ידי זה כובשין ארץ ישראל
שהוא בחינת אמונה שהיא שלמות כל
הדברים. (הלכות הודאה – הלכה ה', אות י"ד)

יום תרועה יהיה לכם...(כט,א)

וכל תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה
לאחריה (ראש השנה לג:). 'תרועה' בחינת
התורה שנתנה בקול שופר, כי תרועה אותיות:
תורה ע', בחינת ע' פנים לתורה, כמובא. וכל
תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, זה מרמז על
בחינה שעיקר קבלת התורה הוא על ידי התמימות והפשיטות,
בבחינת (מנחות צט:): ביטולה של תורה זהו קיומה, בחינת (סוטה כא:):
אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאינו יודע, כאשר ראינו
זֹאת בעינינו מאדוננו מורנו ורבנו ז"ל כמה פעמים, שבכל פעם היה אומר
שעתה אינו יודע כלל, וכמה פעמים נשבע על זה שעתה אינו יודע כלל,
ואחר כך תוך כדי דִבור פתח פיו הקדוש וגִלה מה שגִלה.
וכן היה המעשה בזֹאת התורה בעצמה שאנו עוסקין בה עתה (לקוטי
מוהר"ן ב' – סימן ע"ח) [שיחות הר"ן סימן קנג]. ואחר שגִלה מה שגִלה
ונודע לו מה שנודע לו, חזר ואמר שאינו יודע כלל. וכן היה פעמים אין
מספר, וזה בחינת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה של התרועה שהוא
עיקר קול שופר, כמו שכתוב: יום תרועה וכו'. כי תרועה בחינת התורה,
בחינת השבעים פנים לתורה שאי אפשר לגלותם בעולם כי אם על ידי
בחינת הפשיטות לפניה ולאחריה. וכן עושין כמה פעמים ברֹאש השנה,
כי בכל פעם שצריכין לתקֹע תרועה שהוא המשכת איזה פנים מהשבעים
פנים לתורה צריכין לתקֹע פשוטה לפניה ולאחריה להמשיך החסד חִנם,
שהוא בחינת התורה הנעלמת, ומשם ממשיכין התורה מהעלם אל הגִלוי.
(הלכות בית הכנסת – הלכה ה', אות י"ט).