פרשת השבוע

פרשת השבוע-אחרי מות

בקרבתם לפני ה'..(טז,א)
יש כלים נפלאים הרבה שנעשין באֻמנות נפלא, והכל על ידי חכמת כח המושך וכֹח
המכריח, ומי שבקי באֻמנות זה, איך לכוון יחד שני הכחות הנ"ל במזג הצריך, אזי נעשים
על ידי זה כלים נפלאים שעושין פעֻלות נפלאות. וכמוכן בכל אדם יש בחינת כח
המושך, שהוא הנפש, וכֹח המכריח שהוא הגוף; וכשתאוות הגוף או שאר מניעות, שהם
מבחינת כח המכריח, מתגברין ביותר עד שמרחיקין את האדם מקדֻשת נפשו בשרשה,
זה בחינת מיתה ממש, רחמנא לצלן.
אך כשהשני כחות הנ"ל מתנהגים במשקל הראוי, עד שתמיד הכח המושך מתגבר על
הכח המכריח, אך באֹפן שלא לבטלו לגמרי, כי זה בחינת "בקרבתם לפני ה' וימֻתו", ועל
זה הזהירו את ישראל ביותר בשעת מתן תורה: "פן יהרסו לעלות" וכו', כי העבודה
צריך להיות בבחינת "והחיות רצוא ושוב", ואז אדרבא, זה עיקר החיים, שהוא בחינת
חיבור גוף ונפש, ודייקא על ידי חיבור שני כחות אלו ביחד נעשים תקונים נפלאים בכל
העולמות על ידי האדם הבעל בחירה המחֻבר משני הכחות אלו ביחד. וזה בחינת אכילת ערב יום כפור ותענית
יום כפור, בחינת תיקון שני הכחות הנ"ל. ועל כן גם ביום כפור, שנכנס הכהן גדול לפני
ולפנים, ששם עיקר קדֻשת שורש כח המושך, אך אף על פי כן היה משנה ומחליף כמה
פעמים מבגדי זהב לבגדי לבן וכו', כדי שלא יגביר גם כח המושך ביותר מדי. ואז
כשמתנהגין שני הכחות הנ"ל כתקונן, אזי יכול לזכות על ידי תשובה שיתהפכו העוונות
הנמשכין מכח המכריח לזכֻיות, שזה בחינת סליחת העוונות של יום כפור, כי דייקא גם על
ידי כח המכריח נגמר האֻמנות הנפלא של כל התקונים כשזוכין לתקנן בשלמות, עיין פנים.
(לקוטי הלכות – הלכות יום טוב ה' - אותיות א' ד' ה' לפי אוצר היראה – אלול, ראש
השנה... , אות ס"ד



"בזאת יבא אהרן אל הקֹדש"..(טז,ג)
אנשים פשוטים וקטני הערך, בוודאי אי אפשר להם להשיג השגת אלֹקות, ועיקר
חיותם ותקוותם לזכות לתכלית הנצחי, לתכלית האמתי הוא רק על ידי אמונה.
ואפילו מי שיש לו שכל גדול והוא חריף ולמדן גדול בתורה, בחריפות ובקיאות בש"ס
ופוסקים, ואפילו אם יש לו יד בחכמת הקבלה, בספרי הזוהר הקדוש וכתבי האר"י
ז"ל, כל זמן שלא זכך עצמו מזֻהמת הנחש ולא שיבר עדיין לגמרי תאוות גופו וחֹמרו, ויש
לו עדיין איזה אחיזה ושמץ דבר מתאוות הגוף והבלי עולם הזה, בוודאי עדיין אין שכלו
שלם ואסור לו לכנֹס בחכמת השגת אלֹקותו יתברך כלל, כי יוכל להכשל מאד וליפול חס
ושלום רחמנא לצלן, וצריך להתחזק רק באמונה ולהשליך שכלו לגמרי, ולסמֹך על
אבותינו הקדושים ועל הצדיקים האמתיים אשר כפו את יצרם ושברו את החֹמר לגמרי,
כי רק הם זכו להשגת אלֹקותו יתברך בתכלית השלמות.
ואפילו צדיקים כאלו שטהרו וקדשו עצמן מזֻהמת הנחש לגמרי ושברו כל התאוות
ובטלו את הגוף והחֹמר לגמרי, גם הם היה עיקר התחזקות שלהם רק על ידי האמונה
הקדושה, כמובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות, כי אי אפשר להשיג שום השגה
ולדעת שום ידיעה בהתנוצצות אלֹקותו יתברך כי אם על ידי האמונה הקדושה אשר
היא השער שדרך שם נכנסין לכל הקדֻשות לכל ההשגות ולכל הידיעות הקדושות,
בבחינת "בזאת יבוא אהרן אל הקֹדש". 'זאת' היא בחינת מלכות כידוע, בחינת אמונה שהיא יסוד כל התורה, כמו שכתוב: "כל מצוותיך אמונה". בחינת זאת התורה והעדות והחֻקים
והמשפטים וכו', 'זאת' דייקא כנ"ל. וזה שהאריך בתקונים ובאר היטב דלית רשו
לנביא וחוזה לאעלא לקֻדשא בר מנה וכו'. כי אי אפשר להתקרב ולכנֹס לשום קדֻשה
לשום השגה ולשום ידיעה מה' יתברך, כי אם על ידי האמונה הקדושה, וכל המלחמות וכל
הנסיונות שיש להאדם בעבודת ה' יתברך, איאפשר לנצח שום מלחמה
ולעמֹד בנסיון כי אם על ידי האמונה הקדושה, כמו שכתוב שם
בתקונים: ודוד כד הוה עאל בקרבא לא איתרחיץ אלא בה, כמו שכתוב: "אם תחנה
עלי מחנה וכו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", היינו שעיקר בטחונו ותקוותו היה
באמונה שנקראת "זאת" כנ"ל. דהיינו שהיה יודע שהוא חזק בהאמונה בה' יתברך, ועל כן
הוא חזק שבוודאי יעמֹד נגד כל המחנות והמלחמות של היצר הרע והסטרא אחרא, כי
בוודאי יוכל לנצחם ולשברם מאחר שיש לו אמונה חזקה בה' יתברך שנקרא "זאת" כנ"ל,
בחינת בזאת אני בוטח (תהלים כז), 'בזאת'
דייקא, היינו בהאמונה כנ"ל. והנביא כשראה אֹרך הגלות לא היה לו תקוה לצאת משם כי
אם על ידי האמונה שנקראת "זאת", כמו שכתוב: "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל"
וכו', כמבֹאר בתקונים שם. כי הנביא ראה שבסוף הגלות בעקבא
דמשיחא יתגבר הבעל דבר והסטרא אחרא ביותר ויהיה קשה להאדם לנצחו, על כן אמר
שאין תקוה לצאת מהגלות כי אם על ידי בחינה זאת שהיא האמונה הקדושה, שמי
שיהיה חזק בהאמונה, בוודאי יזכה לנצח המלחמה ויצא מן הגלות בוודאי. ועיין שם
בתקונים שהאריך בעניין בחינה של זאת, שיעקב מסר זאת לבניו וכן משה וכו' וכו'.
והכלל, שבחינת 'זאת' הנזכר שם בתקונים הוא בחינת האמונה הקדושה שהיא עיקר
ויסוד כל התורה כֻלה, ורק על ידה יכולין לכנֹס לשערי הקדֻשה ולנצח כל המלחמות
שיש להאדם בעבודת ה' יתברך. (לקוטי
הלכות - הלכות גילוח ג' - אות ח')



"כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" - (ליקו"מ ח"א, עה)

כי יש מידת ניצחון מחלוקת ומלחמה, ומידה זאת באה מהדמים שעדיין לא עבד איתם האדם את השם-יתברך, כי עיקר מידת הניצחון היא מהדמים האלה. על כן צריך כל אחד לבטל מידה זו ולרדוף אחר השלום, "כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום" (עוקצין פג).

וכדי לזכות במידת השלום, צריך האדם להרבות בדיבורי תפילה ותורה, כי על ידי התירוץ שאדם עושה איתו שלום בין דברים הנראים לו כחולקים וסותרים זה את זה, זוכה הוא לבחינת העלאת מיין נוקבין – שהם השתוקקות ואהבה שמעורר אחד לגבי חברו בזמן שמשכין ביניהם שלום, כלומר שמכניס אהבה בלב כל אחד מהם על רעהו, ומקרבם יחד ועושה שלום ביניהם.

יש פעמים ששלום זה נעשה אף במקום אחר, כלומר שמעלה הוא את המיין הנוקבין (שהם ההשתוקקות והאהבה) למקום אחר – כלומר שמעלה ניצוצות ועולמות נפולים, שזה עיקר תיקון הבריאה – על ידי דיבור של תפילה ותורה שהוא דיבור של קדושה. ובעזרת דיבור זה נתתקנים ומתחדשים העולמות הנפולים ונחשב הדבר כאילו הוא ברא אותם מחדש. ואמרו חז"ל (הקדמת הזוהר דף ה): לאמור לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אלא עימי, בשותפי, מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה.

נמצא שמהארציות, מהמקום שבו האדם מדבר ומוציא מפיו דברי קדושה, על ידי זה נעשה שלום ונתתקנים עולמות ועולים הניצוצות שנתפזרו. כי הניצוצות נמצאים בכל דבר – מאכל, משקה, מלבוש ובכל תענוגי העולם. וניצוצות אלו הם האותיות שנפלו ונתפזרו, ולפני שמוציא אותם האדם בדיבור הם בבחינת דם, שהוא בחינת נפש, כמו שכתוב (ויקרא יז): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" – וכשמוציאם בדיבור, אז מעלה האדם את כל הניצוצות ומחברם יחד ועושה שלום ביניהם, כי עיקר המחלוקת היא בחינת הניצוצות הנפולים קודם שנתחברו ונתתקנו. על כן צריך להרבות בדברי קדושה עד שיהיה נעשה מכל הדמים דיבורים של תורה ותפילה, כי הדיבור הוא מהנפש – ועל ידי זה זוכה האדם לבטל כל ניצחון ומחלוקת.

"כאשר קאה את הגוי" – (ליקו"מ ח"א, קכט)

כשאדם מקורב אל הצדיק, אף שאינו מקבל ממנו כלל, דבר זה הוא גם כן טוב מאוד. והאמונה שמאמין הוא בצדיק מועילה לו בעבודת השם-יתברך.

והסביר זאת בעניין המזון שנתהפך לניזון:

טבע האכילה שהמזון נתהפך לניזון, כלומר כשהחי (הבהמה) אוכלת צומח כגון עשבים, נתהפכים העשבים לחי כשהם נכנסים למעיה, וכן מחי למדבר – כשהמדבר אוכל חי, נתהפך החי למדבר, כלומר שמתהפך המזון ומקבל את מהותו של האיבר שאליו הגיע ממש, כגון מזון המגיע אל המוח – נתהפך למוח, וכן לגבי הלב ושאר האיברים.

ומשייך עיניין זה לארץ-ישראל – על ארץ ישראל נאמר (במדבר יג): "ארץ אוכלת יושביה" – ארץ ישראל היא בחינת אמונה. אדם הנכנס אליה נאכל אצלה, כלומר שנתהפך למהותה. והכוונה היא, כשאדם דבוק לצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ ישראל שהיא אמונה, אזי הוא נתהפך למהות הצדיק ממש - ולארץ ישראל יש את הכוח הזה. על כן אמרו חז"ל (כתובות קיא): כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון – שהיושב בה נתהפך למהותה הקדושה.

על כן צריך כל אדם להגיע לבחינה שהנפש תאכל את הבשר – כלומר שהגוף יהפך למהות של הנפש והנשמה הקדושה, שיהא האדם מזין ורועה את האמונה שלו. וכל עניין זה תלוי ברצון שלו – אם רצונו חזק להתקרב לבורא עולם, רק שקשה לו לשבר את תאוות גופו, אזי על ידי ההתקרבות לצדיקים ולאמונתם הוא יהיה בחינת: אכילה ונאכל להצדיק – שיתהפך למהות הצדיק. אולם אם אין לו רצון, לא תועיל לו שום התקרבות לצדיקים, ודבר זה יהיה בחינת גוף המקיא מזון שלא התעכל. כך גם הצדיק לא יוכל לסובלו, חלילה, ויקיא אותו. וזה מה שכתוב (ויקרא יח): "כאשר קאה את הגוי" – שהארץ אינה יכולה לסובלו להיות נאכל אצלה שיתהפך למהותה, על כן מקיאה אותו ממנה.



"והדרת פני זקן" - (ליקו"מ ח"א, כז)

כדי למשוך את כל העולם לעבודת הבורא-יתברך שכם אחד, ושכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם, ויתפללו אל השם יתברך בלבד – דבר זה נעשה בכל דור ודור לפי השלום שיש באותו דור. כי על ידי השלום שיש בין בני אדם, שהם חוקרים ומסבירים זה לזה את האמת – על ידי זה משליך כל אחד את שקר אלילי כספו ומקרב את עצמו אל האמת.

ולבחינת שלום זו אי אפשר להגיע על ידי הארת פנים שהיא הדרת פנים. והדרת פנים זה בחינת דרושי תורה, שהתורה נדרשת בשלוש-עשרה מידות הנמשכים מי"ג תיקוני דיקנא – בחינת הדרת פנים, בחינת (ויקרא יט): "והדרת פני זקן" – כי לפי ההיזדככות של האדם בי"ג מידות אלו, כך תזדכך קול רינתו, כי זקן = זה קנה חוכמה. והקנה מוציא קול, כמו שנאמר (שיר השירים ב): "הראיני את מראייך" – הדרת פנים, והדרת פני זקן. "השמיעיני את קולך" – כי הקול הוא לפי החוכמה של דרושי התורה, לפי השכל של י"ג המידות הנ"ל.



"לא תאכלו על הדם" – (ליקו"מ ח"א, כט)

פרנסה בלי טורח תלויה בתיקון הכללי, כלומר בתיקון פגם הברית, כי פרנסה בכבדות ובטורח רב מתקיימת כאשר האדם לא תיקן כראוי את פגם הברית, ולכן נאמר (ויקרא יט): "לא תאכלו על הדם" – כלומר על הדמים הגורמים לבחינת מלבושים שהם – אדום ללבושך – כלומר בחינת דם הנידה, עיר הדמים – שכל אלה הם פגם הברית.

על כן נאמר "לא תאכלו" – כלומר שלא תהא פרנסתכם בטורח בגלל הדמים הללו, ש צריך לתקן את התיקון הכללי, שהוא תיקון הברית. וכשזוכה לתקן את התיקון הכללי, תיקון הברית – אזי זוכה האדם שבגדיו יהיו בחינת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ולפרנסה בלי קושי. כי כשזוכה לתקן את התיקון הכללי, על ידי זה ממילא יתוקן הכל, כי זהו תיקון גבוה ומרומם .