פרשת השבוע

פרשת השבוע-ניצבים

 
וזהו שקִבץ משה כל המדרגות שבישראל קֹדם מותו, והִזהיר אותם שכֻלם צריכין לקיים את כל דברי התורה הזאת, כמו שכתוב: אתם נִצבים היום כֻלכם וכו' ראשיכם שבטיכם זִקניכם ושֹטריכם וכו' וכו' מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך. ראה מִמי הִתחיל ובמי סיים: שהִתחיל מראשי בני ישראל, שהם בחינת הגדולים במעלה מאֹד מאֹד, והולך וחושב כל המדרגות שבעולם שכלולים באלו העשרה שחושב, עד שסיים מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך, שהם הגבעונים שנתגיירו שלא לִשמה, רק מחמת אימה (כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מלמד, שבאו גבעונים בימי משה וכו'). והם מרמזים על תכלית דיוטא התחתונה, וקִבץ כֻלם קֹדם הִסתלקותו, ואמר שלכֻלם הוא מוסר את התורה, כמו שכתוב שם: לעברך בברית ה' וכו'.
וכן הִזהיר שם שלכל הדורות עד הסוף הוא מוסר את התורה, כמו שכתוב: ולא אִתכם לבדכם וכו' כי את אשר ישנו פה עִמנו לִפני ה' אלֹקינו ואת אשר איננו פה וכו' להורות שלכֻלם נִמסרה לכל המדרגות שבכל הדורות עד הסוף, כי כֻלם יצליחו לנצח על ידי התורה, יהיה מי שיהיה, מאיזה מדרגה שהוא, כי דרך התורה הוא מגן לכל החוסים בו. (הִלכות שִלוח הקן – הלכה ד', אות י"ג)

"אתם נצבים היום לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם" וכו' (ליקו"מ ח"א, מד)
אתם נצבים היום – אין עמידה אלא תפילה (ברכות ו:).
לפני ה' אלוקיכם – זה בחינות ארץ ישראל, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קי:): כל הדר בארץ ישראל, כמי שיש לו אלוקי, ועל ידי זה תזכו שתהא תפילתכם (של אלה הנמצאים מחוץ לארץ ישראל) באוירא של ארץ ישראל.
ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, שוטריכם, כל איש ישראל, טפכם, נשיכם, גרך, חוטב עציך, שואב מימיך – מונה כאן עשר בחינות, שהן בחינות מחיאת כף, כי על ידי מחיאת כפיים בשעת התפילה, התפילה היא באוירא של ארץ ישראל. וצריך כל אדם לראות שתפילתו תהיה באוירא של ארץ ישראל, כלומר שיתקן את המחשבות הזרות שבתפילה והתיקון להן הוא רק על ידי ארץ ישראל, על ידי מחיאת כף בשעת התפילה, וכך מתבטלות המחשבות הזרות ומחשבות עכו"ם.

"כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה" (כט,יד)

כל ימי חיי הצדיק הם בחינת יום, ואז עיקר המשכת הדעת והתורה הקדושה שממשיך אלינו, ואחר הסתלקותו שהוא בחינת לילה, ואז נסתמו תרעין דגן עדן [=שערי גן-עדן] ונסתלק הדעת, ואז צריכין לחיות עצמנו בהתורה שהמשיך עלינו ביום, דהיינו בחיים חיותו. כי הצדיקים הגדולים שהם בחינת משה, ממשיכים התורה ממקום עליון ונורא ונשגב כזה ובשכל נפלא כזה, עד שיש כח בתורתם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח. כי התגלות תורתם היה על ידי שהעלו הנפשות בבחינת עיבור וכו' כמבאר בפנים, ובגודל כחם העלו גם הנפשות העתידים לבוא, בבחינת ולא אתכם לבד וכו' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו', והמשיכו התורה בקדשה כזאת עד שכל מי שיעסוק בתורתם תאיר לו התורה לצאת מחשכת אפלתו, בבחינת נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו גם עתה בבחינת עיבור, מחמת שאלו החדושי תורה נמשכו מעליות והתחדשות הנפשות אשר ישנו פה ואשר איננו פה וכו'. זה בחינת טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, דהיינו שאפילו בלילה, אחר הסתלקות הצדיק, לא יכבה נר תורתו הקדושה לעולם ועד.

הצדיק שממשיך תורה על ידי עליית הנפשות כנ"ל, הוא ממשיכה בקדושה נפלאה כזאת, עד שאפילו אחר כך בשעה שלא יהיו הנפשות האלו אצלו, רק יהיו כל אחד בביתו, אף על פי כן יהיה לו כח לכל אחד להמשיך על עצמו אור קדושת התורה הנ"ל, עד שתאיר לו כמו אור ונר לצאת מאפלה לאור גדול.

(אוצר היראה, צדיק רלח-רלט; על פי: חושן משפט, אבדה ומציאה ג,ה-ז)


"ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (ל,ו)

אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו, היינו כשימול את ערלת לבבו – כי כל זמן שלבו ערל ואטום אי אפשר לו להרגיש באמת, רק כשימול את ערלת לבבו, ויהיה לו חלל בלב – ואזי ירגיש לבבו באמת גודל כאבו, ויצטער ויתחרט באמת, ואזי מגודל החרטה ירגישו גם כל הלבבות של כל הטיפות שנמשכו ממנו, ולכל מקום שנמשכו, ירגישו שם במקום שהם, הן אותם שנמשכו ממנו ונתהוו מהם בניו ממין בני אדם, והן אותם שנמשכו ממנו למקום אחר חס ושלום, וגם שם יש להם לב ושאר איברים ואזי כשימול את לבבו, וירגיש לבבו גודל כאבו, ויתחיל להצטער ולהתחרט באמת, אזי ירגישו שם כל הלבבות של הטיפות, ויתוודע להם האמת האיך הם מוטלים במקום טינופות בשאול תחתית כי מתחילה נדמה להם שטוב להם, כי הן מזיקי עלמא רק אחר כך כשנימול לבבם, על ידי שנימול לבב אביהם, אזי מרגישין היכן הם, ומתחילין לקונן ולהצטער, ונעשה שם רעש גדול ביניהם וזהו ומל ה' את לבבך - ואת לבב זרעך, היינו כשימול ה' את לבבו, ימול גם לבב זרעו ולהיכן שנמשך הזרע, הן למין בני אדם, אזי מחויבים בניו שירגישו גם כן הרהור תשובה על ידי שנימול לבב אביהם וכן אם נמשך למקום אחר חס ושלום, אזי ימולו שם הלבבות וירגישו כנ"ל. והזמן המסוגל לזה הוא חודש אלול, כי אלול ראשי תבות את לבבך ואת לבב היינו שימול ה' את לבבו ואת לבב סתם התלוי בו, להיכן שנמשך כנ"ל היינו הלב של הטיפות לאיזה מקום שנמשכו, אם שנמשכו ונתהוו מהם בניו מין בני אדם, והן שנמשכו, חס ושלום, למקום אחר וגם הם בניו, והם תלויים בו ועל כן כשנפטר האדם הם הולכים אחר המטה ומקוננים עליו, כמו בניו ממש ממין אדם, אך שזה שהם הולכים ומקוננים אחריו, הוא לו לבזיון ולחרפה גדולה, רחמנא לצלן רחמנא לצלן מענשים הללו כידוע.

(ליקוטי מוהר"ן א,קמא)


"לא בשמים היא" (ל,יב)

בודאי אפילו אם לא היה אפשר לקיים את התורה כי אם על ידי שיעלו לשמים, היינו לעשות תכף עבודות גבוהות מאד, שהם בחינת שמים, בודאי היינו צריכים לעלות אחריה, כי בודאי ראוי להאדם שיעבוד השם יתברך בתכלית תכלית מדרגה עליונה אשר הוא בחינת שמים. אך השם יתברך חפץ חסד הוא, והוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, ויצר לב האדם רע מנעוריו, ואי אפשר לכל אדם להתחיל תכף בעבודות גבוהות עד לשמים, ואפילו לאחר ההתחלה, לאו כל אדם זוכה אפילו בסוף ימיו לעבודות גבוהות. ואם כן, חס ושלום, אם לא ירצה השם יתברך לקבל העבודות פשוטות של סתם בני-אדם הכשרים, אם כן אבדה התקוה, חס ושלום, של רב העולם! על כן הזהירה התורה על זה כי לא בשמים הוא וכו', וסיים: כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו, היינו, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו חפץ מהאדם שיעלה לשמים, דהיינו שיעשה עבודות גבוהות דוקא מה שאין בכוחו לעשות עדיין, רק השם יתברך חפץ מהאדם שיעשה מה שאפשר לו לפי מדרגתו, בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דהיינו שימשיך עצמו מעט מעט למעלה למעלה בכל פעם וילך ממדרגה למדרגה, כמו שאנו מבקשין בכל יום: שתרגילנו בתורתך, שתרגילנו דיקא, כמו ההרגל שמרגיל אדם את עצמו באיזה דבר מעט מעט. נמצא שאין האדם צריך להסתכל בתחילת עבודתו שיעלה מיד למדרגה גבוה, שזה בחינת 'כי לא בשמים היא', שאין אתה צריך לעלות מיד לשמים, רק הוא צריך להתחזק להתקרב ולעלות למדרגה הקרובה אליו מיד. וזה: כי קרוב אליך הדבר מאד וכו', כי באמת התורה והעבודה שאתה צריך לקיים עתה כפי רצונו יתברך הוא קרוב אליך מאד, כי אין אתה צריך רק להתגבר לעלות ממדרגתך למדרגה הסמוכה שהיא קרובה אליך מאד, ועל זה אתה מוזהר: בפיך ובלבבך לעשותו, דהיינו שצריך להתגבר מאד על ידי דבורי תורה ותפלה, שעל ידי זה מקררין חמימות הלב דסטרא-אחרא, שלא יבער הלב, חס ושלום, לתאוות רעות; וגם מקררים את חמימות הלב דקדושה, שלא יבער חוץ מהמידה, שלא ירצה לעלות תכף במופלא ממנו, ועל ידי זה זוכין לעלות מדרגא לדרגא ולעשות את כל דברי התורה הזאת.

(אוצר היראה, יראה ועבודה קיא; על פי: יורה דעה, תרומות ומעשרות ג,י)
"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (ליקו"מ ח"א, כב)

בכל דרגה ודרגה ובכל עולם ועולם יש בחינה מסויימת של "נעשה ונשמע". כי כל אחד לפי מדרגתו, יש לו בחינת נעשה שהיא בחינת התורה, כלומר מה שנגלה לו. ובחינת נשמע שהיא בחינת הנסתרות, כלומר התפילה. וכל מי שבא למדרגה גבוהה יותר מקודמתה, אזי נעשה מהנשמע שלו בחינת נשמע, ואז יש לו בחינת נשמע אחרת. וכך הוא הדבר מדרגה לדרגה, מאדם לאדם ומעולם לעולם.

וכן בכל עולם ועולם יש בחינה אחרת של נעשה ונשמע, כי כל מה שהוא לעולם הזה בחינת נשמע, הוא לעולם הגלגלים בחינת נעשה, ויש להם בחינת נשמע גבוהה ממנו.

לכן נאמר בפרשתנו (דברים כט): "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" – כלומר:

הנסתרות לה' אלוקינו – זה בחינת נשמע.
הנגלות לנו ולבנינו – זה בחינת נעשה.
עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת – שילך מדרגה לדרגה ומעולם לעולם, ויבוא לעולם שיהיה מבחינת הנשמע שלו, בחינת נעשה.
לעשות את כל דברי התורה – דברי התורה הם דיבורי התורה, דהיינו הנסתרות, שבסביבות המצווה כגון: וידבר ויאמר וכו'. שהם בחינת נשמע – ומהם יהיה לבחינת נעשה.

וצריך כל אדם ללכת מדרגה לדרגה ומעולם לעולם, עד שיזכה בכל פעם לבחינות 'נעשה ונשמע' גבוהות יותר, שיהיה נעשה אצלו בכל פעם 'נשמע' בחינת נסתר, תפילה ודברי תורה שסביב המצוות גבוהים יותר ומהם תהיה בחינה גבוהה יותר של 'נעשה', שהיא הנגלה והתורה, עד אשר יגיע לתחילת נקודת הבריאה, שהיא תחילת האצילות, שהיא הנקודה הגבוהה ביותר וכך הוא נכלל באין-סוף ששם 'הנעשה ונשמע' הם בדרגה הגבוהה ביותר. וכדי להיכלל בבחינה זו האדם צריך להיות כאַין, שתהיה בו מידת ענווה אמיתית ויבטל את עצמו בתכלית הביטול, כאילו אינו בעולם, ורק כך יוכל להיכלל באין-סוף ששם נמצאת תפילת ה' וזוכה שתפילתו היא תפילת ה' ממש.

כי קרוב אליך הדבר מאֹד ...(ל,יד)
אי אפשר לקבל את התורה בכל אדם ובכל זמן, דהיינו שיזכה לקיים את התורה ולהבין דרכי התורה על מכונם, שזה עִקר בחינת קבלת התורה שבכל זמן בכלליות ובִפרטיות בכל אדם, וכל זה אי אפשר כי אִם על
ידי יגיעות גדולות, שצריכין לִשבֹר
מניעות עצומות קֹדם שזוכה כל
אחד לִבחינת קבלת התורה, כמאמר רבותינו ז"ל:
יגעתי ומצאתי תאמין, מצאתי ולא יגעתי אל תאמין וכו'.
כי צריכין לִהיות מרֻצה לִמסֹר נפשו ממש ולירד לתוך הים ולתוך התהום ממש, בשביל לחפש אחר דרכי התורה הקדושה, היינו לִשבֹר מניעות עצומות שהם ממש כמו ים ותהום. ואז כשהוא מרֻצה לזה, והרצון והחשק שיש לו להתורה הקדושה חזק אצלו כל כך, אזי עוזר לו ה' יתברך שזוכה לִשבֹר כל המניעות, והמניעות מִתבטלין מאליהן, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עִם בריותיו, ואין הקדוש ברוך הוא שולח מניעות להאדם שלא יוכל לשברם אִם ירצה. והעִקר הוא על ידי תֹקף הרצון, כי כל המניעות אינם באים על האדם רק בשביל נִסיון ובחירה, וגם נִמשכין מהקטרוג שמקטרג השטן על בחינת קבלת התורה בכלל, וכן בפרט. אבל תכף כשהוא חזק בהרצון הקדושה כל כך, עד שהוא מרֻצה לִמסֹר נפשו ממש ולִשבֹר כל המניעות, אזי מִמילא נִתבטלין כל הקטרוגים, כי מאחר שמרֻצה לִשבֹר מניעות כאלו, בוודאי מגיע לו זה לִזכות לקבלת התורה בשביל זה, ואז על ידי זה מִמילא נִתבטלין כל המניעות, וזוכה לקבלת התורה בשלמות. וזה בחינת לא בשמים היא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד וכו', כי תכף כשהוא חזק בהרצון דקדֻשה עד שהיה מרֻצה לעלות לשמים בשביל זה, וכן לעבֹר מעבר לים בשביל זה כעין שפירש רש"י שם, אזי תכף: כי קרוב אליך כי נִתבטלין כל המניעות מִמילא, ואז כל הדברים שבקדֻשה קרובים אליו כנ"ל. (הִלכות הכשר כלים - הלכה ד', אות כ"ד לפי אוצר היראה - תלמוד תורה וקריאת התורה, אות מ"ז)


"ושבת עד ה' אלוקיך" (ליקו"מ ח"א, נח)

על ידי הארת השבת מתעורר העולם לתשובה מאהבה, כי שבת היא בחינת תשובה, ככתוב (דברים ל): "ושבת עד ה' אלוקיך", כי התשובה היא מאהבה, ככתוב (שיר השירים ז): "אהבה בתענוגים" – אהבה באה מתענוג השבת, ככתוב "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח). ותשובה מאהבה זה בחינת לחם-משנה, כמאמר חז"ל: כאן מאהבה, כאן מיראה (סוטה לא.), וגדול העושה תשובה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור, וזה תלוי לאלפיים דור. נמצא, שאדם שעושה תשובה מאהבה עושה חסד לשני אלפים.
נאמר בפרשתנו (דברים ל):

"כי קרוב אליך הדבר מאוד" - כלומר, לקרב אליך את הדבר שהוא בבחינת מאוד, בחינת השכל המקיף, שהוא נעלם ורחוק מאוד מן האדם, ולקרבו אליך על ידי שנכנס בפנים.

אולם זה תלוי ב –

פיך ובלבבך לעשותו – בפיך ובלבבך זה בחינת: פי ידבר חוכמות והגות ליבי תבונות. כלומר, שיגלה האדם חוכמתו ותבונתו לתלמידיו. על כן יהיה לעשותו – בחינת כאילו עשאו, ועל ידי זה יוכל להכניס את השכל המקיף פנימה.

"כי הוא חייך ואורך ימיך" (ליקו"מ ח"ב, עח)

בעניין הנהגת הפשיטות של צדיק האמת:

לפעמים צדיק האמת הוא איש פשוט ממש, שקוראים לזה פראסטיק, שמנהיג עצמו בדרכי הפשיטות, ואינו מגלה שום תורה, אלא עוסק בשיחות חולין וכדומה, ואז הוא נמצא בבחינת איש פשוט ממש.

דע, כי עיקר החיים היא התורה, ככתוב (דברים ל): "כי הוא חייך ואורך ימיך", וכל הפורש מן התורה כפורש מן החיים (זוהר לך לך דף צב). לכאורה הדבר תמוה אך נפלא, כיצד יוכל האדם לפרוש מן התורה אפילו שעה קלה? אולם באמת שאין זה מן הנמנע ובלתי אפשרי להיות דבוק בתורה תמיד, יום ולילה, בלי הפסק של רגע. וכל בעל תורה, כפי ערכו ועיסוקו בתורה, בהכרח שיבטל מהתורה לפחות שעה ביום, גם מי שהוא בעל השגות גבוהות ולמדן גדול, צריך שיפסיק לאיזה שעה, מכיון שצריך לעסוק בענייני הגוף או במשא ומתן.

והכלל הוא - שאי אפשר לעסוק בתורה כל הזמן ולדבוק בה בלי שום הפסק, על כן צריך לבטל איזו שעה אחת ממנה. בשעה זו האדם נעשה בחינת איש פשוט, פראסטיק.

ודע, שהצדיק מחייה את עצמו בשעה זו שהוא איש פשוט, והוא גם מחייה את האנשים, הן הלמדנים והן הלא למדנים, בשעה זו שגם הם פורשים מן התורה למשך שעה, כי בהכרח שיהיה להם איש פשוט גדול, כמו צדיק האמת, שיתן להם חיות גם בשעה זו. נמצא שדבר זה הוא בחינת חסד, כי קודם קבלת התורה הכל התנהג על פי חסדו של השם יתברך, לכן גם בשעה זו שהצדיק הגדול בודל עצמו מן התורה ונקרא איש פשוט, הוא עושה חסד הן לאנשים הלמדנים והן לאנשים הפחות למדנים בזמן שהם מפסיקים לאיזו שעה מלימודם. ודבר זה הוא בחינת אוצר מתנת חינם (החסד שהנהיג הקב"ה קודם קבלת התורה) שהוא בשביל הצדיק בלבד בזמן שהוא איש פשוט, וזוכה להחיות עצמו משם, ועל ידי זה הוא מחייה את כל הפשוטים, ויהיה מי שיהיה: למדן, עסקן או אדם שלא עוסק בתורה והוא ירא שמים. וכל אחד כפי התקרבותו יותר אל הקדושה ואל הצדיק, כך הוא מקבל ממנו חיות גבוהה יותר.

"והסתרתי פני והיה לאכול" (ליקו"מ ח"א, מז)

מי ששקוע בתאוות אכילה, ידוע שהוא רחוק מן האמת, וידוע ששורים עליו דינים. וזה גם סימן לדלות, ויבוא לידי ביזיונות ובושות, ככתוב (תהלים יב): "כרם זלת לבני אדם" – כיון שנצרך לבריות, נשתנה פניו ככרום (ברכות ו:).

דע, מי שזוכה לשבר את תאוות האכילה, הקב"ה עושה על ידו מופתים, כי אמרו חז"ל (ברכות כ:): אשר לא ישא פנים, כתיב: ישא ה' פניו אליך. אמר הקב"ה: איך לא אשא להם פנים. אני אמרתי: ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקים על עצמם בכזית ובכביצה.

נמצא שנשיאות פנים הוא על ידי שבירת תאוות האכילה. וזה פירוש (דברים לא): "והסתרתי פני והיה לאכול" – כלומר, על ידי תאוות אכילה הוא מסתיר פניו מהאדם. והארת פנים היא תיקון ו"אמת", בחינת יעקב, ככתוב (מיכה ז): "תיתן אמת ליעקב".

כי לא תִשכח מִפי זרעו ...(לא,כא)
מרֻמז בזה שבזכות רשב"י לא תִשתכח התורה, כמו שהִבטיח לנו שבזֹהר: דא יפקון מִן גלותא, כמבֹאר במקום אחר (בהקדמת הלקוטי מוהר"ן). כי אפִלו כשנופלין לִמקומות הרחוקים מהקדֻשה מאֹד, שזה בחינת שכחת התורה, אף על פי כן, על ידי שאינם מייאשין את עצמן, רק שואלין ודורשין ומחפשין מִשם את כבודו יתברך, בבחינת 'איה מקום כבודו', על ידי זה יכולין לִזכות לעלות לִבחינת המאמר סתום דבראשית, שהוא בחינת 'איה', בתכלית הקדֻשה; והכל בכֹח הצדיקי אמת שהם בחינת רשב"י וחבריו, שזכו לעלות ולהשיג את בחינת המאמר סתום הנ"ל בתכלית הקדֻשה העליונה, עד שזכו להמשיך מִשם סִתרי תורה ורזין נִפלאים, שזה בחינת השִבעין אנפין שבתקונים שגִלה רשב"י ז"ל על תיבת 'בראשית', שהוא בחינת המאמר סתום הנ"ל.
וזה בחינת וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תִשכח מִפי זרעו. כי עִקר השירה הוא שמודיע לישראל שבאחרית הימים יהיו רחוקים מה' יתברך מאד, כמו שכתוב שם: "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". ואז נאמר: "איה אלקימו וכו'". זה בחינת איה שמחפשין ומבקשין איה ה' יתברך ועל ידי זה לא תִשכח מִפי זרעו, כי על ידי זה זוכין למצאו יתברך כנ"ל. (הִלכות גבית חוב מהיתומים - הלכה ג', אות י"ט לפי אוצר היראה – פסח ספירה, אות קמ"ח).