פרשת השבוע

פרשת השבוע-לך לך

"והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" (ליקו"מ ח"א לא)

עיקר שלמות הצדקה אינו אלא בשבת, והכוונה: הצדקה אין לה שלמות האור אלא על ידי שבת, כי ע"י שבת מאירה כשמש, בחינת: "שמש צדקה" (מלאכי ג) ושם עיקר התנוצצות אור הצדקה ושלמותה. נמצא, שעיקר חשיבות הצדקה היא האמונה, בחינת - "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה" – כי השבת היא אמונה, שמאמין האדם בחידוש העולם וביחודו, ושבת היא מקור הברכה: "ויברך ה' את יום השביעי" (בראשית ב), ולכן קבלת שלמות הברכות הוא ממקור הברכה.


"ויכם וירדפם עד חובה"

 (מתוך "פרנסה טובה" – דברי רבי נחמן בעניין פרנסה)

הממון מפסיד ומקצר ימיו וחייו של האדם, כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות המקושר בפנים הסטרא אחרא שהיא עבודה זרה.
העצבות היא בחינת עבודה זרה (עבודת אלילים) הנקראת חובה, שמכרעת הכל לכף חובה, וכל המתדבקים בה הם בעלי חובות תמיד. ומפרש רש"י: "וירדפם עד חובה" – אין מקום ששמו חובה, אלא קורא חובה על שם עבודת האלילים שעתידה להיות שם.
עבודת אלילים=עצבות הבאה מדאגות ורדיפה אחר הממון. נאמר בפרקי אבות (יב): "מרבה נכסים מרבה דאגה" – אדם שיש לו מנה רוצה מאתיים ותמיד ממרר חייו בעבור חסרונו שחסר לו. ואמר רבי נחמן: "כל מה שיש לו יותר עשירות, יש לו יותר עצבות ומרה שחורה ודאגה יותר".


"מפני שרי גבירתי אני בורחת" (ליקו"מ ח"א לו)

התיקון להרהורי ניאוף הבאים לאדם הוא, שיאמר פסוק ראשון של קריאת שמע בעצימת עיניו וכן יאמר אח"כ "ברוך שם כבוד", כי תאוות הניאוף באה מעכירת הדמים, מהטחול שהיא הלילית – שיפחה בישא שהיא מלכות הרשעה, לעומת זאת מלכות שמים היא בחינת הגבירה – אשה יראת ה'.
כשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים ע"י "קריאת שמע" וכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי ישראל ומפריש את נשמתו מהמלכות הרשעה, שהיא השיפחה בישא, אז התאווה בורחת ונפרדת ממנו. וצריך להשתדל ולגרשה כי אם לא תאווה זו תיהפך להיות: "שיפחה תירש גבירתה" (משלי ל), ולכן נאמר "מפני שרי גבירתי אני בורחת" – היינו השיפחה שהיא התאווה בורחת מפני הגבירה, שהיא אישה יראת ה' = קבלת עול מלכות שמים.


וינגע ה' את פרעֹה נגעים גדֹלים ואת ביתו ...(יב,יז)

וזה בחינת לקיחת שרה לבית פרעֹה שנסמך לזה, שהכל בבחינה שהצדקת הֻכרחה לירד למקום טמא ומטֻנף כזה, כדי שבעֹצם כֹחה תבקש ותחפש גם שם את ה' יתברך, ועל ידי זה תעלה עִם אברהם בעליה גדולה בבחינת (בראשית יג, א): ויעל אברם מִמצרים. ועל ידי זה הכינה הצלה וישועה גדולה לישראל בגלות מִצרים, שעל ידי זה לא יכלה טֻמאת מִצרים לִשלֹט בהם ויצאו מִשם על ידי עשר מכות שהִכה [ה' יתברך] את פרעֹה ומִצרים, שכל זה היה על ידי (שם יב, יז): "וינגע ה' את פרעֹה ואת ביתו" כשלקח את שרה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי על ידי זה הִמשיכה דרך לישראל, שבכל מקום שיהיו בגלות אפִלו במקומות המטֻנפים מאֹד גם שם יבקשו ויחפשו בבחינת אי"ה וכו', ועל ידי זה יעלו מִשם.
וזהו גם כן בחינת לקיחת אסתר לבית אחשוורוש, שאז צעקה: "אלי אלי למה עזבתני" (תהִלים כ"ב), כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגִלה טו:). ועל ידי זה היה מפלת המן עמלק שהוא תֹקף זֻהמת הסטרא אחרא, הכל בבחינה הנ"ל כדי להורות לישראל שגם במקומות המטֻנפים יצעקו אל ה' ויחפשו ויבקשו אותו, וכמו שעשו אז מרדכי ואסתר שכנסו את כל היהודים לִזעֹק הרבה לה'.
וכן צריכין בכל דור ודור בכלליות ישראל ובִפרטיות כל אחד ואחד, לבקש תמיד את ה' יתברך בכל מקום שהוא, ולִצעֹק בכל עת לה' יתברך בבחינת 'מִבטן שאול שוועתי'. ואל יתייאש מִן הצעקה והבקשה לעולם עד ישקיף וירא ה' מִשמים (לקוטי הלכות - הלכות נפילת אפים ו' - ט').


ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ...(טו,יד)

... כי מה שישראל הם כבושים בגולה בתחִלה בכל מקום שהם מטֻלטלים שם, זה מחמת שבכל מקום יש ניצוצות ונפשות קדושות הרבה שנדחו ונפוצו ונִתפזרו לשם על ידי חטא אדם הרִאשון ועל ידי חטאי כל הדורות עד היום הזה, ואלו הניצוצות והנפשות מצפים ומחכים תמיד שיבוא לשם איש הישראלי. ותכף שבא לשם איש הישראלי הם נופלים עליו ומסבבים אותו ונִתאחזים בו כדי שייתקנם. ומחמת שאלו הניצוצות מֻנחים בין הגויים ובין הקלִפות שהם נאחזים ומהֻדקים בהם מאֹד, על ידי זה יש יסורים גדולים לאיש הישראל שבא לשם, כי גם הקלִפות וכו' וכל המחשבות רעות וזרות ובִלבולים וכו' הבאים מהם נאחזין בו מחמת שרואים שהניצוצות רוצים להִתתקן.
ועִקר הִתאחזם והִתגרותם הוא בעת שזה האיש עוסק באיזה דבר שבקדֻשה, שאז הוא זמן תִקונם וגאֻלתם של הניצוצות מִבין העכו"ם והקלִפות כידוע ומובן כל זה בסִפרי רבנו ז"ל בכמה מקומות ומובן ברמז גם בסִפרי הזֹהר וכל כִתבי הארִ"י ז"ל, שהם אחד מהיסודות הגדולות שספרי הארִ"י ז"ל והזֹהר מיֻסדים עליהם כידוע למבינים במקומות אין מִספר.
וזהו בחינת תכבד העבודה על האנשים וכו' בחינת ומאז באתי אל פרעֹה לדבר בשמך הרע לעם הזה וכו', וזהו תֹקף אריכת הגלות בפרט עכשיו כי כל מה שסמוך יותר ויותר אל הקץ מִתגברים ומִתגרים יותר כל המתנגדים אל הקדֻשה והקלִפות והתאוות והנסיונות והבלבולים וכו' כמבֹאר במקום אחר. וצריכין הִתחזקות גדול מאֹד מאֹד כנגדם ולצפות ולחכות לישועת ה' בכל עת בכל מקום שבאים לשם בגלות וטִלטול עד ישקיף וירא ד' מִשמים, ואז יזכה שלא די שיצא ויעלה מִשם לחרות בעצמו, אף גם יברר ויעלה מִשם כמה וכמה ניצוצות השייכים לחלק שֹרש נִשמתו, בבחינת ונִשאר גם הוא לאלֹקינו (כמבואר בלקוטי מוהר"ן ב', סימן ע"ו), עד שגם המקום בעצמו יתקדש בקדֻשה גדולה שילמדו בו תורה ברבים בבחינת עתידין בתי תרטיאות וכו'.
וזה בחינת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הנאמר גם על הגלות הזה כידוע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: וגם את הגוי - לרבות גלות כל הארבע מלכֻיות (לקוטי הלכות - הלכות חלה ותרומות ומעשרות ד', אות ב').


לך לך ...(יב,א)

יש כמה מיני חֹשך ושקרים הנמשכים מהארץ והמדינה שנתגדל בה. כי אף על פי שבכל ארץ ובכל מקום יש בוודאי טוב הרבה שהוא בחינת אמת, אבל הקלִפה קדמה לפרי, וזה לעֻמת זה וכו'. ועל כן יש בכל מקום כמה מיני חשכות המחשיכים את האמת בכל מקום ומקום לפי בחינתו, וכן יש כמה מיני חֹשך ושקר הנדבק בהאדם מִצד ההולדה, בבחינת "הן בעוון חוללתי וגו'"; ויש כמה מיני שטותים ושקרים שנדבק בו מִצד מִשפחתו, כגון שמחזיקים עצמם לִמיֻחסים גדולים, וכאִלו כל הכבוד שייך להם, וכיוצא בזה שאר שטותים ובִלבולים. ומי שרוצה לילך בדרך הקֹדש, הוא צריך לילך ולצאת ולהטות מִדרך כֻלם, רק להמשיך עצמו אל נקֻדת האמת לאמִתו המֻשרש בו מִצד נִשמתו שהוא חלק אלוקַ מִמעל, שהוא עצם האמת.
וזה עִקר עצמיות האדם, כי כשאומר האדם: "אני", או
"לי", או "לך" מכוון הכל על עצם האדם שהוא נִשמתו, ולא על הגוף שנקרא רק בשר ודם.
וזה בחינת "ויאמר ה' אל אברם לך לך" "לךָ" דייקא, לעצמיותך, שהוא רק נקֻדת האמת לאמִתו המֻשרשת בך; וזה: "מארצך ומִמולדתך ומִבית אביך", כי צריך לִפנות שכמו ולהטות לגמרי מִכל השקרים והבלבולים הנאחזים בו מִצד הארץ שנתגדל בה או מִצד ההולדה או מִצד המשפחה, רק ימשֹך עצמו אל נקֻדת האמת לאמִתו.
ואז יזכה לבוא אל תכליתו הנצחי, שזה בחינת "אל הארץ אשר אראך וגו'" (מתוך לקוטי הלכות - הלכות גניבה ה' - אות ז' לפי אוצר היראה - אמת, אות ע"ד).

 

אל הארץ אשר אראך ...(יב,א)

ופירש רש"י: ולא גילה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר וכו'. וכן (בראשית כב, ב'): על אחד ההרים אשר אֹמר אליך. וכן (יונה ג'): וקרא עליה את הקריאה וכו'. כל זה הוא בחינת מה שכתוב בסוף התורה י"ב (לקוטי מוהר"ן חלק ב'), שגם על גדולי הצדיקים עובר בחינה זאת שקדם כל תורה מֻכרח לעבֹר דרך אלו הבלבולים וספקות, שהם בחינת לבי סחרחר וכו' וכו', כמו שכתוב שם. וזהו בחינה מה שה' יתברך לא גילה לאברהם את הארץ מיד, כדי שיצטרך לחפש ולבקש אחר רצונו היטב. וזה עיקר הנסיון שלו וכן של כל הצדיקים. וכמו ששמעתי מפיו הקדוש שבשעת הנסיון של כל האדם, אין האדם בדעתו בשלמות בעניין הנסיון, כי אם היה דעתו שלם בזה, לא היה לו נסיון כלל. וכל זה הוא עניין הנ"ל, שה' יתברך נסה את אברהם ולא גילה לו את הארץ מיד, כדי שיהיה נבוך ומסֻפק, ואף על פי כן יחפש ויבקש אחר רצונו, ועל ידי זה דייקא יזכה שה' יתברך יגלה לו רצונו וירבה שכרו על ידי זה, כי על ידי הבקשה והחיפוש יזכה לעליה גדולה. וכן העקדה שנאמר בו: על אחד ההרים וכו'.
וכן יונה שנאמר בו: וקרא עליה את הקריאה. כי יונה לפי דעתו לא הוטב בעיניו שליחות זה לנינוה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מובא בפירוש רש"י - יונה א'), כי לא הבין עֹצם רחמי ה' יתברך עד היכן הם מגיעים, על כן התעה אותו ה' יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לעניין זה: הקדוש ברוך הוא מתעה את הצדיקים וכו'. ולא גילה לו מיד, כדי שיחפש ויבקש הרבה, ועל ידי זה ישיג רצונו ומדת רחמיו המרֻבים, שהוא יתברך מרבה להיטיב ורוצה בתשובה אפילו של אֻמות העולם, מכל שכן של ישראל. ועל כן באמת כשהיה יונה במעי הדגה, הודה לה' יתברך על רבוי רחמיו, כמו שכתוב שם (יונה ב'): "מבטן שאול שוועתי שמעת קולי וכו' ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך וכו' כל משבריך וגליך עלי עברו וכו' אך אוסיף להביט אל היכל קדשך". שכל זה הוא עניין הבקשה והחיפוש הנ"ל, שגם מבטן שאול ממש צריכין לצעֹק אל ה', כמו ששמעתי מפיו הקדוש שאמר בזה הלשון (שיחות הר"ן - סימן שב): שהעיקר הוא מבטן שאול שוועתי (לקוטי הלכות - הלכות נפילת אפים ו' - ח'):


"ואברכך ואגדלה שמך" (ליקו"מ ח"א נט)

מפרש רש"י: "אברכך" – בממון, כי עיקר גידול השם והנפש הוא על ידי עשירות.
"ואברכך" – ידע האדם שצריך לשמור נפשו ולא לכעוס, כי כשרוצים להשפיע לו ממון מלמעלה בא היצר הרע ומסית אותו לכעס על מנת לקלקל לו את החומה של העשירות, לכן צריך לשמור עצמו מזה כדי שיוכל להתברך בממון, נמצא שהכעס מזיק לעשירות.

"ואגדלה" – עיקר גידול השם והנפש הוא שמירה מכעס, כי הכעס פוגם בנפשו בחינת: "טורף נפשו באפו" (איוב יח), וכששומר עצמו מכעס מגדיל את העשירות ובזה מגדיל את נפשו ושמו ומקיים "ואגדלה", על כן מתאווים כולם להיכלל בנפשו ולקבל חיות ממנו, כמו אדם המעמיד תלמידים רבים וחכמים, וזוכה הוא שיכללו בנפשו נפשות רבות ונעשה כאילו ילד אותם בעצמו.


ואת הנפש אשר עשו ...(יב,ה)

שמעתי מרבי יודל ספור דברים, ששמע מרבנו זכרונו לברכה. ענה ואמר: אברהם אבינו היה לו גם-כן יסורים גדולים ממעשיות כאלו (כלומר כמו עניין המעשיות והיסורים שעוברים עליו), כי אברהם אבינו היה גם-כן מקרב בני הנעורים להשם יתברך. כי היה מגייר גרים כידוע.
ודרכו היה שהיה בא בתוך העיר, והיה רץ בתוך העיר, והיה צועק הוי הוי, גוואלד! והיו רצים אחריו, כמו שרודפים אחר המשגע, והוא היה טוען עמהם הרבה שהם כֻלם בטעותים גדולים, כי היה בקי בכל השכליות והסברות של דרכי העבודה-זרה שלהם, כי העבודה-זרה של הקדמונים היו להם בזה כמה סברות ושכליות של טעות. ואברהם אבינו עליו השלום היה בקי מאד בכל סברותיהם ודרכי טעותיהם. והיה מוכיחם ומראה להם שהכל טעות, וגילה להם האמונה הקדושה האמתית. ונמשכו אחריו קצת בני הנעורים, כי זקנים לא היה מקרב, כי הזקנים כבר נשרשו בטעותיהם הרבה וקשה להשיבם מדרכם עוד, רק בני הנעורים נמשכו ורצו אחריו. והיה הולך מעיר לעיר והם רצו אחריו. והיו אביהם ונשותיהם חולקים עליהם, על אלו בני הנעורים, כי אמרו עליהם שיצאו לתרבות רעה ונשתמדו, עד שהיו מרחקים אותם מאד. עד שקצת בני הנעורים חזרו לסורם מחמת היסורים שהיו להם מביתם מחותנם ומאביהם ומנשותיהם וכיוצא, וקצתם נשארו אצלו ונדבקו בו.
והיה אברהם אבינו עוסק בזה הרבה, לגלות האמונה הקדושה בעולם. והיה מחבר ספרים הרבה מאד על זה, אלפים ספרים. והיו לו בנים הרבה, ומסתמא מאחר שהיו בניו, היו כֻלם הולכים בדרך הישר, כי אפילו ישמעאל עשה תשובה. אך אחר-כך כשרצה אברהם אבינו להשאיר ספריו וחכמתו בעולם, היה חוקר ומתבונן בעצמו למי מבניו יניח ספריו וחכמתו, עד שנסכם אצלו להניח הכל ליצחק אבינו, ומסר לו הכל.
ואחר-כך היה יצחק גם-כן הולך בדרך זה, והיה מגייר גם-כן גרים הרבה וחיבר גם-כן ספרים הרבה מאד בעניין חיזוק האמונה הקדושה. והיה מתבונן גם כן למי מבניו יניח ספריו וחכמתו, כי גם עשו הוטב בעיניו והטעה אותו עד שהיה אוהבו, כמבואר במקרא, כמו שכתוב (בראשית כה, כח): "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" כמו שפירש רש"י שם, שהיה מרמה את אביו בדבריו, והיה שואלו: אבא איך מעשרין את המלח וכו'. אבל אף-על-פי-כן, התבונן יצחק בדעתו עד שנתברר לו שהעיקר הוא יעקב ומסר לו הכל.
וכן יעקב היה גם-כן עוסק בזה לקרב בני הנעורים להשם יתברך, וחיבר כמה אלפים ספרים בעניין האמונה כי הוא חיבר ספרים הרבה מאד בעניין האמונה הקדושה, גזמאות ספרים. והוא למד עם כל בניו דרכי האמונה הקדושה, כי היו כֻלם צדיקים. אך אף-על-פי-כן, חיקר בדעתו למי למסור כל חכמתו, עד שמסר כל חכמתו ללוי, ולכֻלם מסר ראשי פרקים. ועל-כן שבט לוי היו דבוקים וחזקים בהאמונה הקדושה יותר מכֻלם. ועל-כן שבט לוי לא טעו בעגל, וגם לא היה עליהם שום עבודת מצרים, כי שבט לוי היו חזקים בהאמונה הקדושה יותר מכֻלם... (חיי מוהר"ן - שצ"ה - ד'):

וינגע ה' את פרעֹה ...(יב,יז)

וזהו בחינת לקיחת שרה לבית פרעֹה ולקיחת אסתר לבית אחשוורוש, כי שרה ואסתר הם בחינה אחת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה, פרשה נ"ח): למה זכתה אסתר למאה עשרים ושבע מדינות וכו', כי שרה ואסתר הם בחינת מלכות דקדֻשה. שהסטרא אחרא התגברה ורצו להפריד שרה בחינת מלכות דקדֻשה מאברהם שהוא בחינת המוחין הקדושים וללקחה לבית פרעֹה הרשע, אבל ה' לא יעזבנה בידו, אדרבא, על ידי זה דייקא הכניעה אותו מאד בבחינת: עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, כי הוציאה ממנו עשירות גדול לאברהם, שהוא בחינת ניצוצות הקדושים, והכניעה והפילה את פרעֹה מאד, בבחינת (בראשית יב,יז) וינגע ה' את פרעֹה נגעים גדולים וכו'. ועל ידי זה היה כח למשה ולישראל להכות את פרעֹה אחר כך ולהוציא את ישראל מרשותו וכמובא.
ואסתר, מחמת שאז בתֹקף הגלות התגברה הסטרא אחרא יותר ויותר, בפרט שהתגברה קליפת המן-עמלק שכלול מכל העובדי כוכבים מכל הסטרא אחרא והקליפות, על כן היה ההכרח שתלקח אסתר לבית המלך לגמרי ולא תחזֹר מיד, כי כל מה שהקליפה קשה וחזקה ביותר, בהכרח שתרד הקדֻשה הגבֹה לשם יותר ויותר ותהיה שם בגלות יותר, עד שתתגבר בגֹדל כחה על ידי זה דייקא ותכניע אותה ותשפילה, כמו שהפילה אסתר את המן הרשע, ימח שמו, וסיעתו, דייקא על ידי זה שנלקחה לבית אחשוורוש, שכל זה הוא בחינת "עת אשר שלט וכו'" (לקוטי הלכות - הלכות תפילין ו' - כ"ו):.