פרשת השבוע

פרשת השבוע-כי תשא

ֹ"לא ידענו מה היה לו" ... (ל"ב, כ"ג)

כל מה שחזקים יותר באמונת הרצון, היינו להאמין ולידע שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, בודאי מתחזק יותר רצון האדם לעשות רצונו יתברך ולבטל רצונו מפני רצונו יתברך, ולהיות לו על כל פנים כסופין ורצונות חזקים לעבודתו יתברך, אשר זה עיקר היהדות כידוע. אך על ידי התגברות הבעל דבר, נחשך ונפגם אצלו אמונת הרצון, ועל ידי זה נחלש גם הרצון שלו דקדֻשה, ונופל לרצונות אחרים, לתאוות וכיוצא. אך מחמת שאף על פי כן כבר היו צדיקים הרבה בעולם, שגילו אמונת הרצון לעין כל על ידי האותות והמופתים וכו', אשר עשה משה ושאר הנביאים והזקנים והצדיקים הבאים אחריו, עד אשר אי אפשר לִכפֹר חס ושלום בהרצון לגמרי. אך עיקר כח הבעל דבר ללחֹם עדיין עם חלושי כֹח שבישראל הוא רק על ידי שמטיל ספק ברצון, ומזה נמשכים כל ההתרחקות והנפילות של אותם שהתחילו קצת לגשת אל הקודש ואחר כך נפלו מזה, הכל מחמת ספקות הנ"ל, שהבעל דבר מטיל ספק בלבו כאילו אין לו עוד תקוה לשוב אליו יתברך, וכאילו אינו פועל עוד כלום ברצון הטוב, חס ושלום, עד אשר על ידי זה מתרשל גם כן ברצון הטוב, וקשה וכבד עליו להמתין ולצפות כל כך לישועת השם.
כי מי שרוצה להמשיך על עצמו אמונת הרצון, ולמלאת כל חסרונותיו רק על ידי זה, הוא צריך להמתין ולהמתין, בבחינת (איכה ג) "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'". וכל זה אם הוא חזק באמונת הרצון בודאי גמור, אבל על ידי הספקות הנ"ל, אזי מטה ידו ונלאה מלהמתין כל כך, עד שיוכל לבוא על ידי זה לנפילה גדולה כנ"ל.
ומזה היה כל טעות הערב רב עד שעשו את העגל, כי ראו כי בושש משה, והם לא רצו להמתין, וכל זה מחמת הספק ברצון. וזה שאמרו: "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" - 'לא ידענו' דייקא, בחינת ספקות. והתקון לכל זה, לחזק אמונת הרצון, הוא ליתן צדקה הרבה פעמים, בחינת "נתון תיתן" אפילו מאה פעמים, כי התגברות הבעל דבר בעניין הטלת הספקות וחלישות אלו הם כמעט בלי שיעור, וצריכין לחזק את עצמו כנגדו בכל פעם, ועיקר ההתחזקות על ידי צדקה (לקוטי הלכות - הלכות ברכות השחר ה' - אותיות ל' ל"ד לפי אוצר היראה - יראה ועבודה – אות ח')

 

ואמלא אותו ... (ל"א, ג')

"ואמלא אותו רוח אלֹקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", שהם בחינת הארבעה מוחין, כמבֹאר בהתורה "חיים נצחיים" (לקוטי מוהר"ן ב' - סימן ע"ב). נמצא, שקורא המוח הרביעי 'כל מלאכה', כי שם עיקר המלאכה והאֻמנות של האדם בזה העולם, כי כלל המוחין הם שלֹשה שהם: חכמה בינה דעת, אך לפעמים נקראים ארבעה מוחין מחמת שהדעת כלול משתים שהם בחינת חסדים וגבורות. ואלו המוחין מבֹארין בפסוק הנ"ל: ואמלא אותו רוח אלֹקים בחכמה ובתבונה — שהם חכמה ובינה. ובדעת ובכל מלאכה — זה בחינת מוח הדעת שכלול משתים, שזהו בחינת 'ובדעת', שהוא בחינת החסדים שבדעת, שהם בחינת דעת סתם, כי הם עיקר הדעת, 'ובכל מלאכה' זה בחינת המוח הרביעי שהוא מוח הגבורות שבדעת, שהוא בחינת ובכל מלאכה, כי שם עיקר האֻמנות והמלאכה של כל אדם.
כי זה ידוע שעיקר אחיזת הסטרא אחרא, הוא בבחינת גבורות ודינים. ועל כן שם בבחינת מוח הגבורות שם נאחזים המחשבות זרות של הסטרא אחרא ששם עיקר הברור ששם עיקר המלחמה, ועל כן נקראים "ובכל מלאכה", כי שם עיקר המלאכה והאֻמנות של האדם להיזהר במחשבתו לנקותה ולטהרה מפסֹלת. כמו הבעל מלאכה שמזכך ומטהר את הכלי וחותך ומנסר סביב הכלי כל המותרות והפסֹלת כדי להוציא כלי למעשהו, כמו כן צריכין לזכך את המחשבה ולגרש המותרות והפסֹלת שבמחשבה, כדי שיהיה כלי מוכן לקבל נפש רוח ונשמה דקדֻשה וכו', כמו שמבקשין על זה בכמה תפלות. (לקוטי הלכות - הלכות תפילין ו' - ל"ג)



"אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא" (ליקו"מ ח"א, ד)

תלמיד חכם, הוא בחינת משה רבנו, מפני ששם ומחשיב עצמו כשיריים, כמו שכתוב (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאד". ועל ידי זה נקרא איש חכם, כמו שכתוב (איוב כח): "והחוכמה מאין תמצא" – כי לתלמיד חכם, בחינת משה רבנו, יש כוח לכפר על העוונות, כמו שנאמר: 'איש חכם יכפרנה'. ובשביל זה כשהתפלל משה רבנו על חטא העגל ואמר (שמות לב): "אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא" – כי זה מן הנמנע שלא תבוא לאדם גדלות וגאווה, כששומע שמספרים שיבחו, קל וחומר כשמלך גדול משבח ומפאר אותו.

אולם לדבר זה צריך לבטל את כל הרגשותיו וחומריותיו ובדרך זו יוכל לזכות לענווה, כמו משה רבנו, שראה שכתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה" – וישראל קוראים בכל יום בתורה על שבחו של משה רבנו, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היתה לו שום התפארות וגאווה מזה. ועל ידי ענווה זו היה בידו הכח לכפר על עוון העגל כי "איש חכם יכפרנה".

וזה שטען משה רבנו: "ואם אין" – כלומר אם לא תישא חטאתם, בזה אתה מראה שאין בי כל כך ענווה שאוכל לכפר להם על עוון העגל, על כן מבקש: "מחני נא" – כדי שאל אכשל בעוון של גאווה וגדלות, כי מי יוכל לעמוד בזה, שישמעו סיפור שיבחו ולא יתגאה, אם לא ענו גדול, ואם אני ענו – צריך לך שתישא חטאתם.



"ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים" (ליקו"מ ח"א, ח)

אדם הדבוק בצדיקים מקבל רוח חיים שעיקרה הוא בתורה, ורוח זו היא שלמות החיסרון. הצדיק ממשיך ומשלים את הרוח-חיים שהיא החיסרון שבאדם, כל אחד כפי בחינתו, ועל כן נאמר (משלי טז): "ואיש חכם יכפרנה". והחיסרון נובע מחמת העוונות, כמו שאמרו חז"ל (שבת נה.): "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורים בלא עוון".

הצדיק האמיתי יש ביכולתו להשלים את החיסרון שבאדם, את הרוח-חיים, ועל ידי כך מתכפר עוונו. וכל זה יכול הצדיק לעשות מכיון שהקב"ה, עקב רחמנותו, צימצם עצמו וחנן את הצדיקים שהם יקבלו רוח-חיים מהתורה וימשיכו אותה אל העם ובזה יתכפר עוונם.

וזה בחינת שלש-עשרה מידות כפי שמובא בשמות (לד): "ה', ה', אל רחום וחנון, ארך אפיים" וכו'.

ארך אפיים – הוא בחינת הרוח, שמאריך רוחו על החיסרון. והצדיק האמיתי שהוא הרב שבקדושה, והוא בחינת "ורב חסד ואמת" – שמקבל את הרוח-חיים מהתורה שנקראת (מלאכי ב): "תורת אמת היתה בפיהו", ועל ידי כך הוא ממתיק את הדין ונושא עוון ופשע – שמתכפרים העוונות, בחינת: 'ואיש חכם יכפרנה'.




ארך אפים ורב חסד ... (ל"ד, ו')


לפעמים מתייגע העובד את השם, מחמת שכבר סבל כמה יסורים וכו', ועל ידי זה יכול ליפול לבחינת זקנה דסטרא אחרא ותשות כֹח, חס ושלום; על כן צריך להתחזק מאד במידת ארך אפים, להאריך אפו ורוחו על כל היגיעות והכבדות ולהתחיל בכל פעם מחדש; וזה בחינת 'ארך אפים לצדיקים'. וכן גם הרשעים, חס ושלום, צריכין גם כן להתחזק במידה זאת של ארך אפים, שלא יבלבל אותם רשעתם מלשוב להשם יתברך, ולא ירך לבבם ולא יהיה נחלש דעתם מרבוי העוונות שלהם ומהנפילות, שכבר התחילו כמה פעמים קצת בעבודת השם ונפלו, אף על פי כן יבטחו בחסדו הגדול ויאריכו אפם ורוחם על כל מה שעובר עליהם, ויתחזקו בכל פעם להתחיל מחדש, אולי יזכה מעתה לרחם על עצמו לעזֹב דרכו ומחשבותיו, ולא יהיה זקן וחלוש כֹח בעיני עצמו לעולם; וזה בחינת 'ארך אפים לרשעים'. ושאר כל המדרגות ממילא כלולין בהם. (לקוטי הלכות - הלכות תפלין ה' - אות ח' לפי אוצר היראה - יראה ועבודה – אות ד')




"ויקח מידם ויצר אותו בַּחֶרֶט" (ליקו"מ ח"א, כב)

דע שיש חותם, ויש חותם בתוך חותם.

חותם הוא – מוכיחי הדור, שהם בחינת רגליים, על ידי שהם לומדים, כביכול את הקב"ה, ונותנים לו עצות, והם הולכים בשליחותו לישראל להוכיחם ולחזירם לקב"ה, ולכן נקראים בחינת רגלים, כמו שפירש רש"י (שמות יא): "וכל העם אשר ברגליך" – ההולכים אחר עצתך.

כשגוזר הקב"ה גזר דין בעולם, והדין הוא דין תורה, ומכין שמוכיחים אלה הם לומדי ה', הקב"ה מתייעץ איתם ומגלה להם את הדין-תורה שנגזר על הדור, והם הולכים ומכסים דין זה וחותמים אותו בבחינת: "מעיין חתום" – כדי שהחיצונים לא יינקו ממנו, ואז יעשו ממנו, חס ושלום, דין אכזרי.

כשמתגלה דין זה למוכיחים הם הולכים להוכיח את הדור ולהחזירם למוטב. ואף בשעת המוסר והתוכחה הם נזהרים להחתים ולהסתיר דין זה שלא יתגלה לחיצונים. ומוכיחים אלה מרבים שלום בעולם, כי הולכים לפשר ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים – ועל שם זה הם בחינת חותם.

אולם יש חותם שהוא למעלה מזה החותם, שהוא בחינת ידיים המקבלות מוסר מאלו המוכיחים, בחינת (איוב לז): "ביד כל אדם יחתום" – והידיים הם בחינת אמונה שמתקבל בה המוסר. וחותם זה צריך שמירה יתרה וגדולה כדי שלא יתקלקל – כלומר שלא תתקלקל האמונה. כי כשנתקלקל, חלילה, החותם החיצון (בחינת המוכיחים) יכולים החיצונים להתקרב אל החותם הפנימי שהיא האמונה ולקלקלה, ולהביא את האדם לידי כפירות ואמונות כזביות ושיקריות. כי עיקר העבודה הזרה, אין לה כוח אלא על ידי שמקבל מידיים אלו (שנפגמה בהם האמונה), כמו שנאמר (שמות לב): "ויקח מידם ויצר אותו בַּחֶרֶט" – כפי שמבואר בזוהר על פסוק זה לעיניין מעשה העגל: ואיך הצליחו (בני ישראל להשפיע במעשה העגל) בדבר הזה? על ידי שאהרן לקח מידם - "ויקח מידם".

על כן צריך כל אחד למלא את הידיים שהם בחינת אמונה, על ידי הארה משבעה רועים, שהם כלליות מנהיגי הדור, וצריך לתקן ולהשלים את האמונה. ומשה רבנו הוא אחד משבעת הרועים ונקרא: רעיא מהימנא, שעמד לפני הקב"ה לתקן את מעשה העגל. ועל משה נאמר: "וידבר ה' ביד משה", "ויהיו ידיו אמונה".