פרשת השבוע

פרשת השבוע-כי תבוא

"היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה" (כו,טז)

היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה), זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצין להכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי היום אם בקולו תשמעו, 'היום' דיקא, והבן.

(ליקוטי מוהר"ן א,רעב)


"השקיפה ממעון קודשך" (ליקו"מ ח"א רלד)

דע, שסיפורי מעשיות של צדיקים, כלומר ממה שאירע להם, הוא דבר גדול מאוד, ועל ידי זה זוכה האדם לטהר את מחשבתו. אולם לא כל אחד יכול לספר מעשיות של צדיקים, אלא רק מי שיכול להידמות להשם יתברך, כלומר שיכול להבדיל בין אור לחושך, כשם שהבדיל הקב"ה, כביכול. כי כנגד כל מעשה של צדיק, יש כנגדו מעשה רע, כגון: שפנחס עשה דבר גדול עד שפרח באויר – וזה מצד הקדושה. לעומת זאת בצד הטומאה, יש את בלעם הרשע שאף הוא פרח באויר. אולם הבדל אחד קיים ביניהם והוא היכולת להבדיל בין אור לחושך ובין הטוב לרע. וצריך אף לדעת להבדיל בין מעשיות של צדיקים הבאות מכוח הקדושה והתפילה, לעומת מעשיות של רשעים הבאות מכוח הטומאה והכשפים.

גם לספר את המעשיות צריך לדעת. כי בכל מעשה יש צימצום, וגם כשרוצה לטהר את מחשבתו על ידי סיפור המעשה של הצדיק, נמצא, שהסיפור והמעשה נמצאים אצלו בבחינת דיבור, וכל אלה נעשים אצלו מחשבה. ידוע הוא שהמחשבה היא דבר גבוה מאוד מאוד, לכן צריך שהצדיק יהיה גדול וידע לספר את המעשיה, כי הוא מטהר את המחשבה של האדם השומע, וכדי לעלות אל המחשבה צריך לשתוק, ואפילו אם ישתוק ולא ידבר כלל, עם כל זה ישנם בלבולים המונעים מהמחשבה להיטהר ולעלות למקום גבוה, לכן צריך שהמחשבה תהיה טהורה, וכל זה על ידי סיפורי המעשיות ועל ידי המספר אותן, שהוא צדיק המבדיל בין אור לחושך ובין טוב לרע.

כדי לזכות לזה, שיוכל להידמות אל השם יתברך ולהבדיל בין אור לחושך, אפשר לזכות על ידי ההשגחה, כלומר על ידי כלליות הקדושה שזוכים על ידי ארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא כלליות הקדושה שבכל הקדושות, ושם נמצאות כל העשר קדושות, לכן נאמר על ישראל (דברים יא): "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", וזה מסביר את מה שנאמר בפרשתנו (דברים כו): "השקיפה ממעון קודשך", מכיון שזה בחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד" – דהיינו, כשאני רוצה להשוות ולהדמות עצמי להשם יתברך, אזי זה יהיה "לנגדי תמיד",שזה בחינת ארץ ישראל ככתוב במדרש: אין תמיד אלא ארץ ישראל, כי: תמיד עיני ה' אלוקיך בה.

"את ה' האמרת וה' האמירך" (ליקו"מ ח"א, רנט)

כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתוודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו, כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו, פגם גם אצל השכינה, כביכול. וזה בחינת (דברים כו): "את ה' האמרת וה' האמירך" – כי היא מנחמת אותו שיבקש עצות ודרכים כדי לתקן את הפגמים.

"והפלא ה' את מכותך מכות גדולות ונאמנות וחוליים רעים ונאמנים" (ליקו"מ ח"ב, ה)

העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה. כי יש הרבה הסובלים מחולאים, שיש להם מכות מופלאות, והם סובלים את החולי הזה רק בגלל שנפלו מהאמונה, ככתוב (דברים כח): "והפלא ה' את מכותך מכות גדולות ונאמנות וחוליים רעים ונאמנים" – ונאמר נאמנים דווקא, כי הם באים על ידי פגם האמונה. ועל ידי נפילה מהאמונה באות מכות מופלאות שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילות ולא זכות אבות, כי כל הרפואות נעשות על ידי עשבים, ועשבים אלו גדלים על ידי אמונה, כמו שאמרו חז"ל (תענית ח): אין הגשמים יורדים אלא בזכות אמונה, שנאמר: אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף. כשיש אמונה אזי יורדים גשמים וצומחים עשבים, ואז יש רפואה. אולם על ידי נפילת האמונה אין גשמים, לכן גם אין רפואה.

התיקון לכך הוא, שצריך לחתור ולמצוא את המים שמשם גדלה האמונה. ואלו המים הם בחינת עצות, ככתוב (ישעיה כה): "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן" – כלומר, שעל ידי העצות גדלה האמונה. והעצות הם בחינת עומק הלב. כלומר כשנתקלקל ונופלת האמונה, אזי צריך לצעוק מן הלב לבד, בחינת (איכה ב): "צעק ליבם אל ה'" – וזאת צעקת הלב בלבד בלי קול, כפי שכתוב בתהלים: "ממעמקים קראתיך ה'" – מעומק הלב. ועומק הלב הן העצות, ככתוב (משלי כ): "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה".

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" (כח,מז)

ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן כד

מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו וכל החולאת (החוליים) הבאין על האדם כולן רק מקלקול השמחה. וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת באים בגלל מרה שחורה ועצבות. השמחה היא רפואה גדולה ולעתיד תתגדל השמחה מאוד.

והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן. וכל אדם מלא ייסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל. אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזו שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך. אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחורה, יותר מאשר יכולין ליכשל על-ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזו הוללות, חס ושלום. כי קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה שחורה, על-כן צריך שיהיה בשמחה תמיד.


שמחה דקדושה הוא בוודאי דבר גדול מאד, דהיינו לשמוח בה' ובתורתו הקדושה, שזה עיקר שלימות העבודה. כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו'. כי שמחה דקדושה הוא הנקודה הקדושה של כל המצות שכמו שכתוב (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. כי העיקר הוא לזכות לשמוח בה' בבחינת (שם ק"ד) אנכי אשמח בה'. וכמו שכתוב (שם ל"ג) כי בו ישמח לבנו וכו'. וכתיב (שם מ"ג) ואבואה וכו' אל אל שמחת גילי. וכתיב (שם ל"ב) שמחו בה' וגילו צדיקים. וכתיב (שם צ"ג) ה' מלך תגל הארץ וכו', ישמחו השמים ותגל הארץ וכו'. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ח') ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם וכו' כי אם לאכול ולשתות ולשמוח שדרשו רבותינו ז"ל לאכול ולשתות ולשמוח בשבתות וימים טובים. כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמיתית יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע. כשיזכור את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה השם יתברך עמנו על ידי משה רבינו עליו השלום אשר פתח את עיניו והמשיך עלינו את האמונה הקדושה להאמין בה' ובמשה עבדו. לקיים תורתו ומצותיו הקדושים בכל יום. אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. וכולנו מאמינים באלקים חיים ומלך עולם, חי לעד וקיים לנצח. אדון כל לעילא מן כולא ולית לעילא מיניה [=עליון על הכל ואין עליון ממנו]. יתברך שמו בפי כל חי לנצח. ואי אפשר לבאר בכתב ובעל פה עוצם השמחה הזאת. כי לגדולתו אין חקר. כי השמחה הזאת הוא לכל חד כפום מה דמשער בליבי [=כפי שמשיג בליבו] בבחינת נודע בשערים בעלה וכו' כמבואר מזה במקום אחר.

(ליקוטי הלכות אורח חיים, תפילה ד,ח)

פנינים לפרשה מדברי רבותינו ז"ל:

תודה והודאה דרך לעבודת ה':

פרשתנו פותחת במצות ביכורים וקובעת שזמן תחילת חיוב המצווה הוא "כי תבוא אל הארץ וכו' וירשתה וישבתה בה". רש"י מבאר שכוונת התורה ב"וירשת וישבת" – "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". השימוש בביטוי "מגיד" מלמד שהיה מקום לחשוב שמצווה זו זמנה אחר ובאה התורה להדגיש שזמנה אחר שבע של כיבוש ושבע של חלוקה. יש להתבונן מהו הזמן שהיינו מעלים על דעתנו כזמן החיוב של ביכורים שגרם לכך שהתורה צריכה להדגיש דווקא "וירשת וישבת"?

האבן עזרא והספורנו מסבירים שכיון שפרשתנו נסמכה לפרשת מחית עמלק המופיעה בסוף פרשת "כי תצא" ושם נאמר שהמצווה היא "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך". כיוון שקיום המצווה בפועל היה רק בזמן שאול כ- 400 שנה לאחר כניסתם לארץ, לכן אמרה התורה כי יש מצוות שזמן תחולתן קודם ל"בהניח ה' " מיד ב"כי תבוא" והן: ביכורים, מעשר, כתיבת התורה על האבנים, בנין המזבח ומעמד הר גריזים והר עיבל.

יתכן אולי לבאר את הדגשתו של רש"י באופן נוסף. ההתיישבות של עם ישראל לא הייתה באופן מרוכז לאחר שבע של חלוקה. אלא שבסיומן של שבע השנים של חלוקה כולם כבר היו במקומותיהם, אבל באמת ההתיישבות הייתה הדרגתית וחלקית . ברגע שנסתיימה החלוקה ונסתיימה בנית התשתית ליישובים מסוימים, מיד התיישבו בהם. ולכן היה מקום לומר שאותם שכבר התיישבו, חייבים מיד בקיום מצוות ביכורים שעיקרה היא ההודאה והשמחה על הזכייה הפרטית, בפרי האדמה.

רש"י על פסוק ג מסביר "ואמרת אליו- שאינך כפוי טובה", ובפסוק י"א "ושמחת בכל הטוב" מביא רש"י את דברי הגמ' (בפסחים לו ע"ב): "מכאן אמרו אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופרותיו ויינו ושמנו". ורש"י שם מוסיף "שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו".

אם מצוות הביכורים בעיקרה הינה הבעת תודתנו לקב"ה על השמחה על שנתן לנו הקב"ה הרי הזמן הוא לכאורא כפשטות לשון התורה, כל אחד בזמן הירושה והישיבה שלו, עיין בשפתי חכמים. לכן רש"י מדגיש שרק אחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה, מגיע זמן החיוב.

המסר שהתורה מלמדת אותנו הוא שבאמת גם השמחה הפרטית של כל יחיד מעם ישראל קיימת רק כשכל העם כולו (שהרי כולנו חטיבה אחת) זוכה להתיישב בארץ. גם בימינו אנחנו צריכים להיות חדורים בתודעה, שרק בהתגשם שלושת היסודות של כניסה לארץ, ירושה והתיישבות של כל עם ישראל בארץ ישראל נזכה לשמחה השלימה..