פרשת השבוע

פרשת השבוע-חוקת

כתב מוהרנ"ת בלקוטי הלכות: באמת טעמי המצוות כולם א"א להשיגם בשכל אנושי כלל, רק צריך לקיימם באמונה לבד, להאמין בהשי"ת בתמימות ופשיטות בלי שום חכמות, ועי"ז מטהרין מטומאת מת ע"י שאינו חוקר אחר מצוות ה'. ואפשר לומר דהוא דאמר "תמימה" - היינו לשון תמימות (כנלע"ד).
עוד כתב רבינו נתן: ואמר הכתוב "אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול", כי הנקודה טובה היא בחינת יונה תמה שאין בה מום, כי היא נאה ויפה בחינת שחורה אני ונאוה. ור"ל מי שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות שעי"ז לא יפול בעבודת השם הוא בחינת הפרה שמטמא הטהורים ומטהרת הטמאים, כי הטהור לא יחזיק עצמו במדרגת הטוב שלא יפול לגדלות וכדברי רז"ל אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע אך לא יחזיק עצמו לרשע גמור כי אסור לאדם להחזיק עצמו כרשע גמור ואפילו אם באמת יודע שהוא רשע גמור אפ"ה צריך לבקש לחפש ולמצוא בעצמו נקודות טובות שעשה באותו יום ועי"ז יצא מכלל רשע גמור רח"ל.
מהלכות פרה אדומה שתהיה בת ארבע או שלש שנים ואם היתה זקינה גם כשירה וצריכה להיות תמימה באדמומיתה שאם יש בה שתי שערות לבנות או שחורות פסולה ואסור לעשות בה מלאכה שאפילו הניח בגדו עליה פסולה.
ואמרו רז"ל משנצטוו ישראל במצוה זו עד שחרב בית שני הקריבו תשעה פרות אדומות; הראשונה עשה משה רבינו ע"ה, השניה עשה עזרא הסופר ע"ה, שבעה מעזרא עד החורבן, והעשירית יעשה בעז"ה מלך המשיח שיגאלנו במהרה בימינו אמן.

 

 

"ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת" (יט,יז)

זה בחינת עפר, שהוא ההתחלה של כל הדברים והסוף והתכלית של כל
הדברים, כי הכל היה מן העפר והכל שב וכו'. ומשם שורש אחיזת
השקר בבחינת (ישעיה סה): ונחש עפר לחמו, בחינת (בראשית ג): ועפר
תאכל כל ימי חייך, ושם הכנעתו וביטולו, בבחינת (תהלים פה): אמת מארץ
תצמח - 'מארץ' דייקא. כי עיקר אחיזת השקר מבחינת עפר מחמת ששם
הכל אחד, שמזה נשתלשל אחיזת השקר להפֹך הדברים מבדיל לכסף
וכיוצא בזה, מחמת שבשרשם באמת אין בהם שנוי, אבל על ידי
זה עיקר ביטולו והכנעתו של השקר, כי על ידי שורש האמת
מתבטל השקר, כי עיקר הכנעת ובטול השקר שהוא בלי קץ
ומספר, הוא על ידי שורש האמת ששם הוא גם כן
למעלה מהמספר מחמת ששם הכל אחד.
וזהו בחינת 'אפר פרה' שמטהרת מטֻמאת
מת שנמשכה מחטא אדם הראשון, שעל ידי זה
נמשך זֻהמת הנחש שהוא זֻהמת השקר, שמשם
נמשכה המיתה והטֻמאה. וטהרתו על ידי אפר
פרה אדֻמה, כי אפר פרה הוא בחינת עפר, כמו
שאמרו רבותינו ז"ל (חֻלין פח:): אשכחן אפר דאקרי
עפר, שנאמר (במדבר יט): ולקחו לטמא מעפר שרפת
החטאת וכו'. היינו שזה האפר של פרה, שנקרא עפר, נמשך
מבחינת עפר, שהוא בחינת השורש והתכלית של כל הדברים
ששם נתהפכין כל הדברים וחוזרין לשרשם.
ועל כן אפר פרה מטמא טהורים ומטהר טמאים, כי הוא חֻקת
התורה שאי אפשר להבין, כמו שכתוב (קֹהלת ז, כג): אמרתי אחכמה והיא
רחוקה וכו'. כי נמשכת משורש העליון שהוא ראשית הכל, ששם הכל אחד
בלי הבדל ואי אפשר להבין דרכי ה' הנמשכין משם. ומחמת שאי אפשר
להבינם, כי נראים כשני הפכים בנושא אחד, משם משתלשל אחיזת השקר
שהם החכמות שקר של כל הנבוכים מתורת ה' שהם מהפכין מרע לטוב
ומטוב לרע וכו'. וכל זה מחמת שאין מבטלין דעתם הנבוכה להסתכל על
השורש באמת ובאמונה ששם הכל אחד, רק שאי אפשר להבין דרכי ה'
הנמשכין משם. ועל כן אפר פרה, שהיא חֻקת התורה שנמשך משם, כי הוא
חֻקת התורה, על כן הוא מטהר מטֻמאת מת, כי דייקא על ידי בחינת עפר
שהוא בחינת אפר פרה שנקרא עפר, שהוא שורש הכל ותכלית הכל, על ידי
זה נכנע השקר שהוא הטֻמאה, כי על ידי זה נתעלה האמת מבחינת עפר
יעקב וכו'. (הלכות סימני בהמה וחיה טהורה – הלכה ד', אותיות כ"ה כ"ח)

 

זאת התורה אדם... (יט,יד)

כשמקיימין את רמ"ח מצוות התורה אז נקראין אדם, כמו שכתוב (במדבר יט) זֹאת התורה אדם. כי אם לאו, חס ושלום, הוא רק חיה בדמות אדם. וזה עיקר הרחמנות להשתדל שיהיה העולם מיֻשב מבני אדם.
ועל כן קריאת שמע שהוא התגלות אלֹקותו שזה עיקר הרחמנות כנ"ל, על כן יש בה רמ"ח תבין כנגד רמ"ח מצוות שהם בחינת רמ"ח איברים, כי זה עיקר הרחמנות (רמ"ח הם אותיות רחם). ועל כן אנו מבקשין קֹדם קריאת שמע: אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו וכו', כי זה עיקר הרחמנות לדעת ממנו יתברך ולקיים מצוותיו. (לקוטי הלכות – הלכות קריאת שמע ג', אות ד')

ויפלו על פניהם ... (כ,ו)

שהצדיקים מפילין עצמן ומכסין ומעלימין ומסלקין פניהם שהוא חכמתן ומורידין עצמן בכוונה אל מקומות הנמוכים והרחוקים מהקדֻשה מאֹד, בכדי להעלות משם ניצוצות ונפשות קדושות שנפלו לשם, בבחינת ירידה תכלית העליה. ובעניין עליית הנפשות שנפלו יש כמה בחינות, כי יש נשמות המתים שנפלו לשם מכמה וכמה שנים שאין להם תיקון, כי אם על ידי צדיקים כאלו. אך העיקר לברר ולהעלות נפשות החיים עדיין בעולם הזה, היינו שעל ידי ירידת הצדיקים למקומות כאלו, הם מכניסים הרהורי תשובה גם להירודים והנפולים מאֹד על ידי מעשיהם ותאותיהם, ומחזקים ומעוררים אותם שאיך שהם ובמקום שהם, אף על פי כן עדיין יחפשו ויבקשו את ה' יתברך בבחינת איה מקום כבודו, עד שגם הם יעלו בבחינת ירידה תכלית העליה. וזה בחינת נפילת אפיים, בחינת ירידה תכלית העליה של הצדיקים. (הלכות נפילת אפים וקדשה דסידרא - הלכה ו', אותיות ב' ג' ז'. וגם עיין אוצר הראה – תפילה, אות ל"ט)

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהֹר ההר על גבול ארץ אדום ... (כ,כג)

ועל כן נסתלקו משה ואהרן על גבולי ארץ ישראל, כי מחמת עוונות ישראל לא יכלו לגמֹר בחייהם לכבוש אלו המצרים, אבל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם וסוף כל סוף יכבשו כל אלו המצרים על ידי שהם נגנזו שם ועל כן דקדקה התורה ובארה במיתת משה ואהרן שהיו בגבול ארץ אדום ובארץ מואב, כמו שכתוב במיתת אהרן: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהֹר ההר על גבול ארץ אדום וכו' יאסף אהרן וכו'". וכן במשה כתיב: "ויקבר אֹתו בגיא בארץ מואב". כי עיקר גניזתם שם היה מחמת שהם מצרי הקדֻשה, כי עומדים על גבול ארץ ישראל שזה עיקר המלחמה לכבוש המצרים הקשים (כמבואר בפנים). על כן נסתלקו משה ואהרן ונקברו שם, כדי שבגֹדל כֹחם יכבשו גם מצרים אלו, שעל ידי זה נזכה לכנֹס לארץ ישראל ולכבשה לנו לעולם, במהרה בימינו אמן. (ליקוטי הלכות - הלכות מצרנות ד', אות ח')

והיה אם נשך הנחש .. והביט אל נחש הנחֹשת וחי .. (כא,ט)

ואמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה פ"ג מ"ח): וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה היו מתרפאין ואם לאו היו נזוקין. זה בחינת רמזים, כמו שכתבנו לעניין "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו'". כי הם בחינה אחת כמובן במשנה ראש השנה שנסמכו שם יחד להורות שצריכין הכל להסתכל כלפי מעלה, היינו בחינת רמזים שבדעת שהם עיקר הארת הדעת להתבונן בכל עת על ידי הרמזים הקדושים של הדעת להתחזק לשאר על עמדו וכו'.
כי לפעמים יש שאין מועיל הרמזים של הרמת ידיו. וצריך עוד לעשות עֻבדא לזה כמו משה שעשה אז נחש נחֹשת שרמז להם יראת העֹנש שאל ישכחו שיש נחשים שרפים שהם ענשים קשים ומרים. על כן אתה מֻכרח להסתכל כלפי מעלה. כי אין מקום לברֹח מענשיו הקשים והמרים גם בעולם הזה מכל שכן לאחר מיתה בגיהנם וכף הקלע וגלגולים וכו' רחמנא לצלן, כי אם להסתכל אליו יתברך ולשאת עיניו למרום תמיד, בבחינת (תהלים קכג, א) אליך נשאתי את עיני וכו'. וכמו שרמז לנו אדוננו מורנו ורבנו ז"ל (שיחות הר"ן, אות ה'). ואמר שעיקר הוא יראת העֹנש אף על פי שכתוב בספרים שצריכין דייקא יראת הרוממות וכו', אבל באמת הלוואי שנזכה להנצל ממה שצריכין להנצל על ידי יראת העֹנש. וכן שמענו בשם כמה צדיקים גדולים שאמרו שהעיקר הוא יראת העֹנש. ורמז לנו אז היטב היטב כמה וכמה צריכין להתיירא ולפחֹד מיראת העֹנש וכו'. וזה בחינת נחש הנחֹשת שעשה משה ורמז להם על ידי זה להסתכל כלפי מעלה, היינו על ידי יראת העֹנש. כי העיקר הוא הרמזים האמתיים. (הלכות ברכת הפירות – הלכה א', אות צ"ט)

"ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין" (ליקו"מ ח"א, כ)

יש נשמה בעולם, שעל ידה מתגלים באורים ופירושים של התורה, והיא סובלת ייסורים - פת במלח תאכל ומים במשרה תשתה, כי כך דרכה של תורה. וכל מפרשי התורה הם מקבלים מזאת הנשמה, וזאת הנשמה, כל דבריה כגחלי אש, כי אי אפשר לקבל ולשאוב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי אש, כמו שנאמר (ירמיה כג): "הלוא כה דברי כאש". וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינה זו, ואין דבריה כגחלי אש ודבריה נצטננים, אזי היא מסתלקת. וכשהיא מסתלקת, אזי מסתלקים גם פירושי וביאורי התורה הנמשכים על ידי אותה הנשמה, ואין מפרשי התורה יכולים להשיג שום ביאור לתורה, ואז מתעוררת מריבה על הצדיקים. כי הביאור הוא תירוץ על קושיות ומריבות, וזה בחינת מה שנאמר בפרשתנו (במדבר כ): "ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין", שהוא בחינת דיבור מצונן, ששם נפטרה מרים, בחינת הנשמה הסובלת מרירות השעבוד של התורה, ואז נסתלקה הבאר, כלומר באורי התורה, לכן נאמר: וירב העם עם משה – אלה המריבות שמתעוררים בגלל שאותה נשמה מסתלקת מן העולם.

"קח את המטה והקהל את העדה" (ליקו"מ ח"א, כ)

ישנו חילוק בין הלומד מתוך ספר ובין השומע מפי החכם עצמו, כי השומע מפי החכם עצמו, בודאי נתקשרת נשמתו עם נשמת החכם בשעת תפילתו, ויש לזה האדם חלק בביאור הזה, כי על ידי התפילה נתוסף קדושה למעלה, וכל תפילה היוצאת מהרבה נשמות, היא מוסיפה קדושה למעלה ומעוררת ביותר, והכל לפי רוב האנשים, כך תהיה יותר קדושה, כמו שנאמר (תהלים כב): "ואתה יושב תהילות ישראל" – על ידי תהילות ישראל נתוסף קדושתו. גם כל אלו האנשים העומדים בשעת הדרוש, נכנעת רשעותם על ידי הטוב שבחכם הדורש. ולפי ההכנעה, כן נכנעים האוייבים, היינו הקליפות השוכנים סביב הלב העליון. וזה בחינת מטה, שאמר הקב"ה למשה (במדבר כ): "קח את המטה והקהל את העדה" – מטה זה בחינת ממשלה וכוח הצדיק, שנעשה על ידי עבודתו, שעל ידו נכנעים כל האוייבים, הן למטה והן למעלה. כלומר, המצוות והמעשים הטובים, שהם ציונים לדברים עליונים ומהם נעשה מטה עוז להכניע את האוייבים, וזה: "רדה בקרב אוייביך" – האדם החכם בשעה שהוא מבאר את התורה, הוא מכניע את הרע שלו.

וצריך הוא לשפוך שיחו לפני הקב"ה, כלומר להתפלל, לפני שהוא עוסק בביאורי התורה. וכשמתפלל קודם הדרוש וקודם ביאורי התורה, צריך להתפלל בתחנונים ולבקש מהקב"ה רק מתנת-חינם, ולא יתלה זאת בזכות עצמו, למרות שנתעורר מטה עוזו של עבודתו, אין זה המטה כדי להתגאות, אלא כדי להכניע את הרע שבעדה. כי בקהל רב יש גם טובים וגם רעים, על כן צריך להכניע את הרע שברעים. אבל לפני הקב"ה יעמוד כדל וכרש, וידבר תחנונים ולא יתלה שום דבר בזכותו..