פרשת השבוע

פרשת השבוע-האזינו

שירת התוכחה - (ליקוטי הלכות: הלכות ערלה ד, זט)
שירת האזינו כוללת את כל מה שעבר על ישראל, וכל מה שעתיד לעבור עליהם, בכלליות ובפרטיות, עד הסוף, ואחרי כל אלה, לא יטוש ה' את עמו כמו שכתוב: "כי ידין ה' עמו כי יראה כי אזלת יד" וכו'.

משה אמר בתחילת דבריו: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" – ממני תראו וכן תעשו, דעו כי אנוכי, כל מה שזכיתי בזה העולם, הכל היה על ידי שקראתי תמיד אל ה', בחינת "שם ה' אקרא". ואתם, מהרו גם כן ועשו כמוני ו"הבו גודל לאלוקינו". תקראו גם כן אל השם- יתברך תמיד, כי זה עיקר גדולותו וכבודו, כמו שכתוב: "וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני".

דרשו רבותינו ז"ל על הפסוק: "כי שם ה' אקרא, אתם הבו גודל לאלוקינו" - שתענו אחרי 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שכמו שאני קורא לה' יתברך תמיד, כן תעשו לעולם ועד, מכיון ששם כבוד מלכותו מבורך לעולם ועד, אפילו אחרי כל החטאים והכעסים שמכעיס כל אחד לפניו, בכל דור ודור. כי "ימין ה' רוממה" לעולם, "ואתם מרום לעולם ה'" כפי הנכתב בשירה זו "שיחת לו לא" – ותרגם אונקלוס: לא ליה. כי אליו יתברך, אין מגיע שום פגם.

לכן תמיד יכולים להתקרב אליו, אפילו בשאול תחתיות יכולים להיות סמוכים אליו יתברך. וזה בחינת: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – על כך הזהיר משה רבנו בתחילת השירה, כי זה עיקר כוונתו בשירה קדושה זו, הכוללת הכל, שנאמר עליה: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" – והכוונה שיתחזקו עם ישראל תמיד בקב"ה. ויבטחו ברחמיו, יצעקו ויתפללו אליו תמיד, כי זה "שם ה' אקרא" וכו'.

לכן, הקדים משה תחילה והזהיר את עם ישראל, שיאזינו היטב לדבריו והזהירם שיכניסו באוזניהם, כמו מטר וטל שיורדים טיפות מים בארץ ואח"כ צומחים מהם צמחים נפלאים, כך דבריו יכנסו בליבם כטל ומטר ויצמחו בליבם ויעשו פירות טובים, כי דברי התחזקות בה' יתברך צריכים להאזין ולהקשיב היטב היטב, ולהבין דבר מתוך דבר, להבין היטב את רמיזותיו של הצדיק, עד היכן צריכים להתחזק.

אמר דוד המלך ע"ה: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני אל תהיו כסוס כפרד אין הבין..." – כי מתחילה סיפר דוד צרותיו, ואמר שמעוצם צרותיו, הוא מוכרח לשאוג כל היום, כמו שכתוב: "כי החרשתי בלו עצמי בשאגתי כל היום...על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, אתה סתר לי, מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה" (תהלים קמ) – דרשו רבותינו ז"ל: אתה רנן לפני ואני אפלט אותך.

נמצא, שבאלו הפסוקים, נאמר לנו איך להתחזק בתפילה ובשאגה לה' יתברך תמיד, כדי להנצל משטף מים רבים השוטפים בעולם הזה, הרוצים לכלות את האדם, חס ושלום.

ועל זה סיים: "אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני" – שאני מרמז לך בעיניי, אל תסתכל על שום דחיה שרוצים לדחות אותך, יהיה מי שיהיה, לא המחשבות הבאות עליך ולא דברים הנמשכים מאחרים, על כולם אל תסתכל רק תבין דברי, שאני מורה לך את הדרך ומרמז לך בעיניי שתמיד תתחזק בצעקה ובשאגה. וזה שאמר משה רבינו: "יערוך כמטר לקחי תזל" – שדיבורים אלה צריכים לצמוח ולעשות פירות בלבך כטל ומטר לקיימם תמיד, למרות כל מה שעובר על האדם במשך כל ימי חייו, תמיד תקרא לקב"ה.

"כי שם ה' אקרא"
כל הצדיקים לֹא זכו למדרגתם בשלמות, כי אם על ידי התבודדות
ותפלות, שהרבו להתחנן לפני השם יתברך שיזכו לקים את התורה, כי
עקר הכנעת הסטרא אחרא בשלמות הוא רק על ידי זה, כי מתורה בפני
עצמה יש לפעמים יניקה להסטרא אחרא, חס ושלום, שמכניס בדעתו
ללמֹד שלא לשמה, חס ושלום; וכן מתפלה בפני עצמה תוכל הסטרא
אחרא להתאחז, שמכניס בדעתו להתפלל לצֹרך גופו לבד. אבל כשנכלל
תורה ותפלה יחד, וכל תפלתו הוא רק שיקים את התורה, וכן כל למודו
את התורה כדי שידע לעשות מהתורה תפלה, כדי שיזכה לשמֹר ולעשות
ולקים, ואז נכלל התורה והתפלה יחד בתכלית היחוד, ואז יתפרדו כל
פעלי און ואין להסטרא אחרא שום יניקה, אדרבא הרע נתהפך גם כן
לטוב.
וזה האזינו השמים ואדברה וכו'. יערֹף כמטר לקחי וכו'.
שבודאי יכנסו דברי באזניכם. וכעין שפרש רש"י שם לענינו
והטעם 'כי שם ה' אקרא', כי אקרא ואתפלל בשם ה'
ואעשה מהתורות תפלות ועל ידי זה בודאי יערֹף
כמטר לקחי תזל כטל שיתקימו ויכנסו דברי
בלביכם כמטר וכטל. ותזכו לקים את
התורה, כי עקר קיום התורה הוא על ידי זה
שעושין מתורות תפלות וכנ"ל, כי כל שירת
האזינו נאמרה כדי לזכות באחרית הימים
לקים את התורה, כמו שכתוב שם בענין:
ואנֹכי הסתר אסתיר פני וכו' וענתה השירה
הזאת לפניו לעד כי לֹא תשכח מפי זרעו. כי
שירת האזינו זה בחינת תפלה, שהוא בחינת
שירה וזמרה, בחינת עשרה מיני נגינה שבהם
יסד דוד המלך עליו השלום ספר תהלים, הינו
שעל ידי השירה הזאת כלל מֹשה רבנו עליו
השלום את כל התורה בתוך בחינת שירה,
שהיא בחינת תפלה. ועל ידי זה האיר בנו הארה
הזאת לזכות ולעשות מהתורות תפלות, שעל ידי זה עקר
קיום התורה באחרית הימים, בחינת וענתה השירה הזאת
וכו', כי לֹא תשכח מפי זרעו וכו' וכנ"ל: (הלכות רֹאש חֹדש -
הלכה ה, לא לפי אוצר היראה - התבודדות, אות יז)
לב,ד) ) ...

"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט"
עיקר תקון כל אדם הוא על ידי בחינת תקון המשפט. כי צריך כל
אדם לכלכל דבריו במשפט, הינו שישפט את עצמו על כל דבר, וכל
הפגמים חס ושלום הם בחינת קלקול המשפט שאינו מתנהג כמשפט
התורה, ועקר קלקולו על ידי חכמות רעות של העולם שהם בחינת פגם
המשפט, דהינו מה שנדמה לכל אחד כאלו השם יתברך אינו מתנהג עמו
במשפט הישר והצדק, ומזמין לו נסיונות שאינו יכול לעמֹד בהם, כגון
חסרון פרנסה וכיוצא. ובאמת צריכין להאמין כי צדיק ה' וישר משפטיו,
ואינו מנסה שום אדם במה שאינו יכול לעמֹד בו, אף על פי שלפי שכלו
קשה לו לעמֹד בענינים אלו שעוברים עליו, אף על פי כן צריך להשליך
שכלו וחכמתו, ולהאמין בתמימות כי ישרים דרכי ה' ומשפטיו, ובודאי
הוא צריך לעבֹר בזה העולם בענינים אלו, שהשם יתברך מתנהג עמו,
בעשירות או בעניות, או בהתגברות התאוות והרעיונים וכו', וכמו
שאמרו רבותינו ז"ל הלל מחייב העניים, רבי אליעזר בן חרסום מחייב
העשירים, יוסף מחייב את הרשעים. נמצא שכמו שהצדיק זוכה על ידי
התמימות שלו שמשליך עצמו לכל מיני רפש וטיט בשביל השם יתברך
(כמובא בלקוטי תנינא - סימן ה, עין שם), על ידי זה זוכה לבחינת תקון
המשפט בשרשו, דהינו להשיג השגת צדיק ורע לו רשע וטוב לו כמבֹאר

בפנים, כמו כן גם אצל אנשים פשוטים, על ידי שמשליכים כל חכמתם
ושכלם ומאמינים בהשם יתברך בתמימות, על ידי זה זוכין לבחינת
תקון המשפט, הינו שאינם מהרהרים אחר משפטיו יתברך, ומתגברין
בכל עֹז לעמֹד בכל מה שעובר עליהם, ולכלכל דבריהם במשפט. כי על
ידי התמימות, על ידי זה הצדיק מקשר אותם לדרכי תמימות, ומעלה
אותם ממקום שנפלו לשם, על ידי פגם המשפט שנפל לתהומות חס
ושלום. ואם אף על פי כן יצרם מתגבר עליהם ביותר צריכים ביותר,
להתחזק בדרכי התמימות, ולצעֹק להשם יתברך מעמקי תהומות,
בבחינת ממעמקים קראתיך ה', עד שסוף כל סוף יזכה על ידי זה ליצא
ולעלות מעֹמק נפילתו שנפל וירד עד תהום, והכל בכֹח וזכות הצדיק
הנ"ל.
וזהו: הצור תמים פעלו בחינת תמימות. וזהו כי כל דרכיו משפט. כי
תקון המשפט על ידי בחינת תמימות כי ה' יתברך מתנהג כביכול כמו
שהאדם מתנהג כמו שכתוב עם גבר תמים תתמם שעל ידי זה עקר
תקון המשפט כנ"ל. וזהו: אל אמונה ואין עול וכו'. ולהפך מי
שאינו מתנהג בתמימות עליו נאמר מה שכתוב שם תכף
אחר מקרא זה שחת לו לֹא. ששחת וקלקל והפך
מלא באל"ף ללו בוא"ו. כי מה שנאמר בכלל
ישראל כי לֹא נחש ביעקֹב הפך על עצמו
הגלגל שעליו נאמר כי לו נחש. שזהו בחינת
מדה כנגד מדה. וזהו בניו מומם ופרש רש"י
בניו היו והשחתה שהשחיתו הוא מומם. הינו
כי זה שהולך בתמימות הוא עיקר הבן החביב
לה' יתברך כמבֹאר בהתורה הנ"ל, וזה
שצועק על ההופכים אֹרחות יֹשר ואינם
מאמינים כראוי בשלמות בצדקת המשפט
של ה' יתברך והולכים אחר נחושים וסברות
רבות בניו היו. כי אם היו הולכים בתמימות
היו נקראים בנים למקום. והשחתה
שהשחיתו הלא נחש עד שנתהפך ללו נחש,
הוא מומם כי הפך תמימות הוא בעל מום כי
תמימות לשון שלמות והמום הוא חסרון. וזהו דור
עקש ופתלתל בחינת עם עקש תתפתל הפך עם גבר תמים
תתמם שאז נקרא בן ותמים בשלמות בלי מום. (הלכות נזיקין -
הלכה ה, אות י לפי אוצר היראה – תמימות, אות ט).