כשרות חלק ב'

כשרות-הלכות מליחה

טעם מליחת הבשר

כיון שאסרה התורה לאכול דם בהמה, חיה ועוף, לכך מולחים אנו את הבשר, שבפעולה זו נשאב כל הדם שבחתיכה. ואע"פ שבארנו לעיל שלא אסרה התורה דם שלא פירש מהחתיכה, מכל מקום אם לא נמלח את הבשר ונסתפק רק בהדחת החתיכה במים, הרי שכאשר נבשל את החתיכה, תפלוט החתיכה את הדם הבלוע בה ויאסר התבשיל כולו, מחמת הדם שפירש, לכך מולחים אנו את הבשר שלא ישאר דם בחתיכה כלל.

אף שלא מצוי כל כך שמולחים את הבשר בבית, מחמת שהבשר ה'חלק' שמצוי היום בחנויות, הוא כבר נמלח והוכשר כדין, מכל מקום מאוד חשוב לדעת את סדר המליחה, כדי שלא תשתכח תורת המליחה ח"ו, בפרט מהבנות הצעירות שלא ראו היאך מולחים בשר, ולא הגיע לידן למעשה.

וזהו סדר מליחת הבשר:
הדחת הבשר
קודם המליחה יש להדיח את הבשר עד שיהיו מי השטיפה לבנים ונקיים, וישפשף היטב בידיו את החתיכה בפרט במקומות שהדם נקרש. והטעם להדחה זו כדי שהמלח יוכל לשאוב את הדם מהחתיכה, ולא יתעכב הדם לצאת מחמת הדם שעל פני החתיכה, שלא יתן למלח לפעול את פעולתו כראוי. (רמה)

שריית הבשר
נהגו להחמיר ולשרות את הבשר כולו חצי שעה במים, כדי לרכך את הבשר שיהיה נוח וקל לפליטת הדם ממנו. ומכל מקום בשעת הדחק או בערב שבת שהזמן מצומצם, יש להסתפק בהדחה בלבד ללא שריה במים. (רנח)

מים צוננים
יש להזהר שלא להשרות את הבשר במים קרים מאוד, כיון שהם מקשים את הבשר, אלא ישרה את הבשר במים צוננים מעט, כמו המים שבברזים. (רס)

טפטוף המים
לאחר השריה במים, יש להמתין מעט כדי שיטפטפו המים מהחתיכה ורק אח"כ ימלח, כי אם ימלח מיד בעוד המים על החתיכה, ימס המלח ולא יפעל את פעולתו להפליט את הדם מחמת שנחלש כוחו.

כלי מנוקב
ישים לב לייחד כלי מיוחד למליחה, ובשעת הדחק מותר באקראי להשתמש בכלי אחר. וצריך שכלי המליחה יהיה מנוקב או שיהיה חלק ויניחו במדרון לכיוון מטה, כדי שיוכל הדם לזוב ממנו. (רפ)

סוג המלח
המלח לא יהיה עבה מידי ולא דק כקמח אלא בינוני, כמו 'מלח בישול'. ומכל מקום אם אין לו 'מלח בישול', ימלח במלח שולחני המצוי כיום. (ש)

המליחה מכל הצדדים
צריך למלוח מכל הצדדים, ויקפיד שלא ישאר מקום בלי מלח. וכן בעופות יקפיד למולחם בפנים ובחוץ, ובדיעבד אם מלח בצד אחד, מותר. (שח, שיח)

חתיכה עבה
מותר למלוח לכתחילה חתיכה עבה וגדולה מאוד, כי בכוחו של המלח להפליט את הדם מהחתיכה כולה. (שיז)

זמן שהיית המלח
יש להשהות את החתיכה בעוד המלח עליה למשך שעה, אבל במקום צורך יש להקל להשהות חצי שעה, ובשעת הדחק כגון בערב שבת שהזמן מצומצם, די להשהות שמונה עשרה דקות וכדעת מרן השלחן ערוך. (שכב)

הדחה אחרונה
אחר ששהתה החתיכה במלח, ידיח את החתיכה מהדם שעליה, עד שיהיו המים זכים ונקיים. (שלד)

חליטה
לדעת הרמב"ם אין במליחה כח להפליט את כל הדם הבלוע בחתיכה, ועדיין יש חשש שיפלט הדם בבישול. לכך לאחר המליחה צריך לתת את הבשר במים רותחים מבעבעים, כדי שהמים הרותחים יצמיתו את כל הדם הבלוע בחתיכה ולעולם לא יצא עוד, שהרי לא אסרה תורה אלא דם שפירש. וכן נוהגים חלק מעדת תימן שפוסקים כהרמב"ם ותבוא עליהם ברכה. אמנם להלכה אין צורך בזה, ודי במליחה שאנו עושים. (תמא)


בשר לצלייה
האש שואבת
כשצולים בשר אין צורך למלוח את הבשר, כיון שהאש שואבת ושורפת את הדם כולו, ולכן די בהדחת הדם שנראה על פני החתיכה. וטוב לפזר מעט גרגירי מלח סמוך לצלייה מיד. (תקלו)

בצל בשפוד עם בשר
מותר לכתחילה לתת בצל או תפוחי אדמה בשפוד עם הבשר ולצלותם יחד, שאפילו אם יבלע מדם הבשר, כבלעו כך פלטו וישרף מחום האש. (תקמא)

מזלג או סכין לחיתוך כבד
כבד או בשר הנצלה על האש, מותר לחתוך ממנו בסכין בעודו על האש אע"פ שעדיין לא נצלה כל צרכו, ולא נאסר הסכין מחמת כן. ומותר לנעוץ מזלג בכבד ובבשר, כדי להפוך מצד אל צד. ובני אשכנז מחמירים בכל זה לכתחילה. (תקלח)

שפוד או רשת
שפוד או רשת שצלו בהם כבד או בשר, מותר לצלות בהם שנית ללא ליבון. ואין חשש לדם הנבלע בהם, כי כלל בידינו 'כבולעו כך פולטו', דהיינו שכשם שבולע מחום האש, כך פולט גם מחום האש. ובני אשכנז מחמירים בזה לכתחילה. (תקמב)
בשר שנתייבש דמו בתוכו
בשר ששהה שלושה ימים [72 שעות] בלי מליחה, נתייבש דמו בתוכו והמלח לא יפליט ממנו את הדם לעולם, ולכן אין תקנה לבשלו אלא לאוכלו צלי, שבכח האש לשאוב את הדם ולשרפו. ומכל מקום לא יבשל את הבשר אחר הצליה, שכיון שנתייבש דמו בתוכו, אין אנו בטוחים שיצא כל הדם באש, וקיים חשש שיצא הדם בבישול. ובדיעבד אם בשלו אחר הצליה, מותר הבשר באכילה. (שפט)

ואמנם אם לא הספיק למלוח את הבשר בתוך שלושה ימים, ישרה את הבשר במים, ואז יהיה מותר לבשלו בתוך שלושה ימים [72 שעות] מסיום השרייה. (שצג)

בשר במקרר
אין להניח בשר במקרר שלושה ימים בלי מליחה במטרה לצלותו אח"כ, מחשש שמא ישכח וימלח ויבשל. ובדיעבד אם עשה כן, מותר לצלותו ולאוכלו. (שצג)

בשר קפוא
בשר שלא נמלח והקפיאו אותו ועברו יותר משלושה ימים, מותר למלחו ולאוכלו, שכיון שהוא קפוא, הדם נשאר בתוכו כמות שהוא ולא נצמת בחתיכה. (תז)

בשר טחון
בשר שלא נמלח מדמו וטחנו אותו, לא מועיל למלחו עכשו כדי לבשלו, ואין לו היתר אלא בצליה, שעל ידי האש נשאב הדם ויוצא. (ו. קפג)

מוח. לב. כבד.
אחד מן הדברים המשכחים את לימודו של האדם, הוא האוכל לב של בהמה. ולדעת רבנו האר"י ז"ל, לא יאכל לב בהמה חיה או עוף, כי שם תכלית שורש התקשרות נפש הבהמית, והיצר הרע מתקשר בו וגורם לו שכחה וטיפשות הלב. ולדברי המקובלים טוב להזהר שלא לאכול גם מוח וכבד של בהמה ועוף. (תצה, תקג)

הכשרת הלב
הלב מתקבץ דמו בתוכו בשעת השחיטה, ולכן צריך לקרעו שתי או ערב ולמלחו ואח"כ רשאי לבשלו או יקרענו ויצלה. ואם מלח בלי לקרעו, יקרענו אחר המליחה. וכן אם צלה בלי לקרעו, יקרענו אחר הצלייה. אבל אם בשלו בלי לקרעו, אסור לאוכלו עד שיהיה בתבשיל שישים כנגד הלב. (תצא, תצג)

ערלת הלב
טוב לחתוך את ערלת הלב [חידוד הלב], כדי להעביר משם את כוחות הטומאה. וסמך לזה מהפסוק "ומלתם את ערלת לבבכם" וערפכם לא תקשו עוד. (תצה)

טחול
אע"פ שיש בטחול מראה אדמומית ונראה שיש בו ריבוי דם, מכל מקום דינו ככל בשר ודי לו במליחה ואין צריך לצלותו דוקא כמו בכבד. וכן מותר למלחו עם שאר בשר ללא חשש. (תקכד, תקכה)

כליות וביצי זכר
כליות וביצי זכר דינם ככל בשר ודי במליחה כדי לבשלם, אע"פ שיש בהם ריבוי דם, וכמו שכתב מרן הבית יוסף שהמנהג להתיר ושלא שמענו פוצה פה. (תקכה)

קורקבן
יפתח את הקורקבן וינקהו מכל שיירי מאכל שבו, ואח"כ ימלח מכל הצדדים. (תקל)


צליית כבד
הכשרת הכבד לצליה
הכבד יש בו ריבוי דם, ולכן אין תקנה לבשלו אלא לאוכלו צלי בלבד. וקודם הצלייה, צריך לחתכו חתך אחד לכל אורכו וחתך אחד לכל רוחבו, כדי שגם הדם הנמצא בסמפונות [חוטי הדם] יצא. ויניח מקום החיתוך למטה ויצלהו. ובדיעבד אם לא קרעו, רשאי לקרעו אחר צלייתו, אך יזרוק את הסמפונות ויאכל את הכבד בלבד. ונהגו לפזר מלח על הכבד קודם הצלייה. (תצט, תקג)

חצי צלייתו
אין צריך לצלות את הכבד כל צרכו ודי אפילו בחצי צלייתו, שכבר בזה נפלט כל דמו. והוא הדין לבשר שנצלה, שדי לו אפילו בחצי צלייה ומותר באכילה. ואע"פ שנראה עדיין שיוצאת אדמומית מהחתיכה, אין זה אלא מוהל, דהיינו, מיץ של החתיכה שהוא אדום בצבע החתיכה, אבל איננו דם כלל. (תקח)

דם שטפטף על הכבד בשעת צלייתו
כשצולים כבד, יזהר שלא להעביר מעליו חתיכות שעדיין לא נצלו והדם עודו עליהן, מחשש שמא יטפטף הדם על הכבד הנצלה. ואם טפטף דם, נאסר הכבד בשיעור 'נטילה'. דהיינו, שיחתוך מעט [2 ס"מ] מהכבד לעומק במקום נפילת הדם.

בישל כבד
בישל כבד בסיר בלי לצלותו תחילה, בדיעבד מותר לאכול את הכבד, כיון שהוא פולט דם ולא בולע אותו חזרה, אבל שאר המאכלים שבסיר נאסרו באכילה אא"כ יהיה בהם פי שישים מהכבד. ואת הסיר צריך להגעיל במים רותחים. (תקז)

בישול הכבד אחר הצלייה
אחר צליית הכבד מותר לבשלו, וטוב להדיחו קצת במים קודם הבישול. (תקיט)

כבד ששהה שלושה ימים [72 שעות] ללא צלייה, אין לבשלו אחר הצלייה. ולכן אין להשהות כבד שלושה ימים במקרר בידיעה מראש לבשלו אחר הצלייה. ומכל מקום אם צלאו ועבר על ההלכה ובשלו, מותר באכילה. (תקכב)

כבד במקרר
במקום צורך מותר להשהות כבד במקרר אפילו יותר משלושה ימים במטרה לצלותו בלבד ולא לבשלו לאחר מכן, אבל בשר אסור להשהותו שלשה ימים בלי מליחה אפילו על מנת שיצלה אותו, מחשש שמא ישכח ויבשלו, וכנ"ל. (תקכג)

כבד קפוא
מותר לכתחילה להקפיא כבד יותר משלושה ימים, ואח"כ לצלותו ולבשלו. (תקכג)

הפשרת הכבד
אין להפשיר כבד במים חמים אפילו בכלי שני, ומכל מקום בדיעבד אף אם עירה [שפך] עליו מים חמים מכלי ראשון כדי להפשירו, מותר לצלותו ולאוכלו. (תקכג)

צליית כבד בתנור
מעיקר הדין מותר לצלות כבד בתנור חם מאוד למעלה ממאה מעלות, שחום כזה שואב ושורף את הדם כליל. (תקי)

צליית כבד בפלאטה
ולפיכך בתי מלון ואולמות הצולים כבד או בשר לא מוכשר על פלאטה חשמלית שחומה רב מאוד למעלה ממאה מעלות, ואין לפלאטה שפה סביב ומחליק הדם ויורד או שנשרף מחום האש, יש להתיר להם להמשיך במנהגם. (תקי)

דין התבנית שלמטה בתנור
אם צלו בשר או כבד בתנור חשמלי על הרשת והדם טפטף על תבנית התנור, נאסרה התבנית מחמת בליעת הדם בתוכה. ולכן יש לתת כמות מרובה של מים קרים קודם לכן בתוך התבנית, כדי שהדם הנוטף יתבטל במים הקרים ולא תאסר התבנית. (תקמז)

כבד עטוף
אין לצלות כבד עטוף בנייר אפיה או בנייר כסף וכדומה, כיון שכל אלו מעכבים את הדם מלצאת. (תקיז)

כבד כבוש
אם בטעות כבשו כבד במים 24 שעות, הרוצה לצלותו יש לו על מה לסמוך. (תקיד)


הלכות פת גויים
טעם איסור אכילת פת גויים
אסרו חכמים לאכול פת של גוי משום שעל ידי שיאכל את פתו, יש חשש שימשכו הלבבות ויתקרבו הדעות בין היהודי לגוי ויכולים לבוא חס ושלום לידי מצב של חתנות בנו עם בתו. והרי נאמר בתורה, "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך פן יסיר את בנך מאחרי". לכן אסרו חכמים לאכול את פיתם אפילו אם ברור לנו שהכל נעשה בכלים כשרים וקמח נקי וללא שום תערובת של מאכל איסור. ואפילו אין לגוי ילדים, שאין חשש של חתנות כלל, בכל זאת אסרו חכמים משום קירוב דעת כללי עם הגויים. (יורה דעה סימן קיב סעיף א)

בשעת הדחק
תקנת חכמים בעיקר היתה על פת של גוי שאפה בביתו לצרכו, אבל פת של מאפיית גויים היו מקומות בחו"ל שנהגו להקל בזה, מחמת שלא היה מצוי במקומם כל כך פת ממאפיה של ישראל, וכיון שבפת של מאפיה אין קירוב דעות כל כך, שהרי הגוי עוסק במלאכתו. וגם הפת הינה מאכל חיוני מאוד לאדם, לכך סמכו להקל בזה ולאכול פת של מאפיית גויים, שלא גזרו חכמים גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. (סימן קיב סעיף ב)

חולה
אדם חולה בסכרת, שאסור לו לאכול פת עם סוכר ומלח, ואינו מוצא פת בלי סוכר ומלח אלא ממאפיית גוי או מבעל הבית גוי, רשאי לאכול פת זו, שזה כמו בשעת הדחק, שלא אסרו חכמים. (הבית היהודי חלק ט עמוד צח צט)

פת יפה
אם הפת של נחתום (אופה) גוי טעימה יותר משל ישראל, או שאופה פת ממין אחר שאין נחתום ישראל אופה, מותר לקנות ממנו. (סימן קיב סעיף ה)

פת זולה
אם הפת של נחתום גוי זולה יותר משל ישראל, מותר לקנות ממנו. (זבחי צדק קיב יד)

עונג שבת
כשאין מצוי פת של ישראל כלל, מן הדין הקילו חכמים לאכול אפילו פת של גוי בעל הבית, וכל שכן אם קונה לכבוד שבת, שיש להקל. (סעיף ח. ה"ע חלק ז עמוד צ)
ניפוי הקמח
פת שנאפתה מקמח שלא ניפו אותו, בדיעבד מותרת באכילה, מטעם ספק ספיקא, שמא נימוחו התולעים בשעת הלישה. ושמא נימוחו בתנור מחמת חום האש. ושמא תולעים שאינם אסורים אלא מחשש שפרשו, אין להם דין בריה ובטלים ברוב. ויש כאן עוד כמה ספיקות להקל, ובפרט במקום צורך, המיקל יש לו על מה שיסמוך. (ט. רנה)

בצק של ישראל
כשהבצק של ישראל ונותן לגוי לאפותו, חמור יותר מפת גויים שנהגו להקל בכמה מקומות, כי שם הקלו מטעם שאין גוזרים גזרה כשאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, משא"כ כאן שיכול הישראל עצמו לאפות, ולמה שיתן לגוי. (קיב סעיף יא)

הדר הוא לכל 'חסידיו'
חסידים ואנשי מעשה נזהרים שלא לאכול פת של אפיית גויים כלל, אפילו בהיתרים הנ"ל, ועליהם תבוא ברכת טוב. ובפרט יש להזהר בזה בעשרת ימי תשובה, אף אם אינו רגיל להזהר בזה במשך כל ימות השנה. (או"ח תרג סעיף א. ה"ה קז)

מלאכות המתירות פת של גוי
שלושה מלאכות שאם עשה הישראל אחת מהן, אע"פ שאת שאר המלאכות עשה הגוי, מותר לישראל לאכול מפת זו ללא כל חשש, אפילו פת שאפה הגוי בביתו, כיון שבמעשה זה אין הפת נחשבת פת גויים כלל, ואלו הן: א. הדלקת האש. ב. הכנסת הבצק לתנור. ג. הגברת חום התנור או השלכת קיסם לאש, כל עוד שהפת זקוקה לתנור ומשביחה באפייתה. וטעם ההיתר כי באחת ממלאכות אלו מראה הישראל היכר שהפת של הגויים אסורה, ובמעשים אלו, ניכר לעין כל שאנו מובדלים מהם. (סימן קיב סעיף ט)

תנור חשמלי
הדליק היהודי את התנור חשמלי בבוקר ונשאר התנור כך דלוק, יכולים לאפות בו שוב ושוב על סמך הדלקת היהודי. אבל אם הדליק את התנור ואחר זמן כיבו אותו, ורוצים אחר כך לאפות בו שוב, אף על פי שנשאר התנור עדיין חם מההדלקה הראשונה, חייב היהודי להדליקו שוב. (ה"ה קג)

היום שקיימות מאפיות של גויים, שניתן עליהם הכשר מטעם הרבנות המקומית, והכל נעשה עם משגיח המפקח על המלאכה ועושה את המלאכות הנ"ל, מותר לאכול ממאפיות אלו ללא חשש.




הלכות בישולי גויים
טעם איסור בישולי גויים
אסרו חכמים לאכול תבשיל שבישלו גוי גם מהטעם שאסרו פת של גויים, ובבישול יש חשש יותר לגזור שימשכו הלבבות ויתקרבו הדעות בין היהודי לגוי, על ידי שישבח את טעמו של התבשיל, ויכולים לבוא חס ושלום לידי חתנות. ועוד טעם מחשש שיאכיל את הישראל מאכל טמא, לכך אסרו חכמים לאכול את בישוליהם בכל אופן ובכל מצב, אפילו אם ברור לנו שהכל נעשה בכלים חדשים, והמאכלים כשרים ללא שום חשש של תערובת מאכל איסור. (ה"ה קיט)

תנאי האיסור
ישנן שתי אפשרויות שבהן מותר לאכול תבשיל שבשלו גוי: א. שהמאכל שבישלו הגוי, דרך רוב בני אדם לאוכלו גם כשהוא חי, כגון שבישל הגוי עגבניות, גזר וכדומה. בזה לא אסרו חכמים כיון שלא חידש הגוי בבישולו כל כך, שגם בלעדיו היה ראוי לאכילה. ב. מאכל שאין ראוי להעלותו על שלחן מלכים, לאוכלו עם לחם או לקינוח סעודה. שכיון שאין דרך שאדם יזמין את חברו על מאכל שכזה, ממילא אין חשש שיבואו לידי חתנות. ומטעם זה גם לא גזרו חכמים במאכל זה שמא יאכילהו דבר טמא, כיון שאינו מצוי שמזמין על זה. (סימן קיג סעיף א)

שלחן מלכים
תבשיל שבמקום אחד הוא עולה על שלחן מלכים, ובמקום אחר אינו עולה, תלוי לפי מנהג המקום, שבמקום שהוא עולה על שלחן מלכים, יש בו איסור משום בישולי גויים. אך במקום שאינו עולה, אין בו איסור משום בישולי גויים. (ז. קג)

העיקר קובע
תבשיל המעורב בו מאכל הנאכל חי עם מאכל שאינו נאכל חי, או מאכל העולה על שלחן מלכים עם מאכל שאינו עולה על שלחן מלכים, הולכים בו לפי העיקר שבתבשיל. שאם העיקר בתבשיל הוא מאכל שאינו נאכל חי והוא עולה על שלחן מלכים, יש בו משום בשולי גויים. אך אם העיקר שבתבשיל הוא ממאכל שנאכל חי או שלא עולה על שלחן מלכים, אין בו משום בשולי גויים. (סימן קיג סעיף ב)

עגבניות עם חצילים
ולכן עגבניות עם חצילים ובצל שבישלם יחד, והעיקר בתבשיל הם החצילים, יש בזה בישולי גויים. כיון שאין החצילים נאכלים חיים והם עולים על שלחן מלכים.

מיני מתיקה
עוגות העשויות מסולת ודבש שטיגן הגוי, אם הסולת עיקר, יש בזה משום בישולי גויים. ואם הדבש עיקר, מעיקר הדין מותר לאוכלו, כיון שהדבש נאכל חי. ומכל מקום כדי להתרחק ממעשה הגויים ראוי לכל אדם חשוב לקדש את עצמו במותר לו, וכל שכן בדברים הנאכלים משום תענוג.
ביצה
ביצה אע"פ שראוי לגמעה חיה ויש דרך בני אדם בזה, מכל מקום אם בישלה הגוי, אסורה. כיון שאין זו אכילה חשובה לאוכלה חיה. (סימן קיג סעיף יד)

שליש בישול בידי ישראל
כל מאכל שהתבשל בידי הישראל שליש בישול, אין בו יותר משום בישולי גויים, ומותר שהגוי ימשיך את בישולו. אבל אם הישראל הניח את התבשיל על גבי האש, וקודם שהגיע לשליש בישול, הוציאו את התבשיל מהאש, וחזר הגוי והניחו על האש, הרי זה בישולי גויים ואסור באכילה. (סימן קיג סעיף ח)

מה שמצוי באולמות שעומד גוי בשולחנות הבר ומחמם מיני מאכלים המבושלים כבר בחלקם, ורק נשאר לסיים את בישולם במחבת או על הגחלים וכדומה, מותר לאוכלם. וכל שכן אם המאכל התבשל על ידי ישראל והתקרר, והגוי רק מחממו.

שליש בישול בידי גוי
מאכל שבישלו גוי שליש בישול, נאסר ולא מועיל שיסיים הישראל אחר כך את בישולו. ומכל מקום בשעת הדחק כגון בערב שבת או בהפסד מרובה, יש להקל. אבל בני אשכנז יכולים להקל בזה, אף שלא בשעת הדחק. (סימן קיג סעיף ט)

ספק בישולי גויים
הניח הישראל מאכל על גבי האש ויצא, ואנו מסופקים שמא קודם שהגיע לשליש בישול, הוציא הגוי את התבשיל מהאש, וחזר והניחו על האש, מותר התבשיל באכילה, שכל ספק בדבר שחכמים אסרוהו, פוסקים להקל. ועוד טעם יש בזה שהרי אין לגוי הנאה בסילוק המאכל מהאש כדי שנחשוש לזה. (סימן קיג סעיף יא)

מלאכות המתירות בישולי גויים לבני ספרד
אע"פ שלעיל בהלכות פת גויים התבאר שמועיל שהישראל ידליק את התנור או יגביר את האש כדי שהפת לא תקרא פת גויים, מכל מקום בבישולי גויים לא הסתפקו חכמים בקולא זו, כי דוקא בפת שהלחם הוא חיי הנפש וקשה מאוד בלעדיו, הקלו על ידי מלאכות אלו, אבל בבישולי גויים כדי להתיר הצריכו חכמים שהישראל יניח את התבשיל על האש או בתנור במקום הראוי להתבשל. (קיג סעיף ז)

מלאכות המתירות בישולי גויים לבני אשכנז
אמנם בני אשכנז שפוסקים כדעת הרמ"א (סעיף ז), מקילים בזה יותר שמועילה הדלקת האש או הגברת האש על ידי הישראל כמו בפת גויים. ומכל מקום גם לאשכנזים ראוי ונכון להחמיר בזה כדעת מרן השלחן ערוך ולא לסמוך על קולא זו, וכמו שכתבו הטורי זהב (סעיף קטן ו) והגר"א (סעיף קטן יח) שם.

בישולי גויים בבית ישראל
הפוסקים נחלקו אם יש להתיר בישולי גויים בביתו של הישראל, ולהלכה אין להתיר גם בבית הישראל, כגון על ידי פיליפינית וכדומה. (סימן קיג סעיף א)

בתי מלון ומסעדות
בבתי מלון ומסעדות שיש השגחה של הרבנות המקומית, ואינם מקפידים כדעת מרן השלחן ערוך שהישראל יניח את הקדרה על האש אלא מקילים כדעת הרמ"א שהישראל רק ידליק את האש, יש מקום להקל להתארח ולאכול שם. מטעם ספק ספיקא, שמא הלכה כמו הרמ"א שמספיק בהדלקת האש של הישראל, ושמא הלכה כהפוסקים שבבית ישראל אין איסור בישולי גויים כלל. ואע"פ שבכל ספק בפני עצמו אין אנו פוסקים להקל, כיון שזה נגד דעת מרן, מכל מקום בצירוף שני הספקות אנו מקילים, כי על אופן כזה מרן השלחן ערוך לא דיבר. והמחמיר שלא לאכול אלא אם כן הישראל הניח את המאכל על האש או בתנור, תבוא עליו ברכת טוב. (ז. קיז)

קליות
חומוס קלוי אע"פ שאינו נאכל חי, אין בו משום בישולי גויים. והוא הדין לכל סוגי הקליות למיניהם, אם אינם עולים על שולחן מלכים. וכל שכן בקליות הנאכלים חיים כמו הפיסטוקים והשקדים וכיוצא בהם, שודאי אין בהם בישולי גויים. (ז. קב)

עוגות
עוגות הנאפות במאפייה של גויים, דינם כמו פת גויים ומותרות באכילה, ובתנאי שהישראל מדליק את האש. והטעם לדבר, שכיון שאם אדם קובע סעודתו עליהן [216 גרם], צריך לברך המוציא וברכת המזון, דינם כמו פת ומותרים. (ז. קיא)

סופגניות
גם בסופגניות של גויים יש להקל, שאע"פ שלהלכה אם אדם קובע סעודתו עליהם לא מברך המוציא וברכת המזון, מכל מקום כיון שהדבר נתון במחלוקת שיש אומרים שמברך עליהן המוציא, אזי לגבי בישולי גויים שהאיסור מדרבנן, אנו הולכים להקל. (ז. קו)

פרפרת [קינוח סעודה]
הפוסקים נחלקו אם איסור בישולי גויים ישנו רק על תבשיל שמלפתים בו את הפת או גם בשאר תבשילים שאינם באים אלא לקינוח סעודה. ולהלכה מרן פסק (סימן קיג סעיף א) שגם במאכל שבא לקינוח סעודה, יש בו איסור של בישולי גויים.

ספינג'ים
קינוחי סעודה כבצקים המטוגנים בשמן [ספינג'ים, זלאביה] שעשה הגוי במסעדה של יהודי, אין בהם איסור משום בישולי גויים. מטעם ספק ספיקא, שמא הלכה כהפוסקים שאין בישולי גויים בקינוח סעודה. ושמא הלכה כהפוסקים שבבית ישראל אין איסור בישולי גויים כלל. ואע"פ שבכל ספק בפני עצמו אין אנו פוסקים להקל, כיון שזה נגד מרן, מכל מקום בצירוף שתי הספקות אנו מקילים, כי על אופן כזה מרן השלחן ערוך לא דיבר בו, וכנ"ל. (ז. קיב)

מעושן
מאכל המעושן על ידי גוי, אין בו משום בישולי גויים. (סימן קיג סעיף יג)

כבוש
כבושים [חמוצים], אין בהם משום בישולי גויים, שלא אסרו חכמים אלא בישול על האש ממש. וישים לב שאין בכבושים חומץ יין, שאז נאסרו משום יין נסך. (ז. קכב)

טיגון
ואמנם פשוט שטיגון הגוי אסור, ודינו ככל דיני בישולי גויים.

קפה. תה.
קפה של גויים, אין בו משום בישולי גויים ומותר לשתותו. משום שהקפה בטל לגבי המים והמים הם העיקר, [שהרי לכך גם מברכים על הקפה 'שהכל'], והרי במים אין חשש של בישולי גויים כיון ששותים אותם חיים. והוא הדין גם בתה של גויים.

ולכן מה שמצוי שמגישים קפה בחברת מטוסים של גויים, יש להקל לשתותם. וגם אין לחשוש מהכלים שלהם, שהרי בדרך כלל יש להם כלים מיוחדים לבשל את הקפה, כדי שלא יפיג טעמו של הקפה. וגם משום שסתם כלים אינם בני יומן, דהיינו שסתם כלי לא חוששים שבישלו בו תוך 24 שעות האחרונות, ונמצא שאפילו אם בישלו בכלי מאכל איסור, כבר פג טעם האיסור הבלוע בו. וטוב שיבקשו לשתות בכוסות זכוכית שאינם בולעים ואינם פולטים כלל. (ה"ע ב פט. ז קיב)

מסיבה של גויים
לא ישתה קפה במסיבה של גויים, כי אע"פ שאינו אסור משום בישולי גויים. עדיין יש חשש של קירוב דעות וכיוצא בזה. אך אם רובם ישראלים, ויש גם כן גויים, מותר. אלא שיזהרו שלא יכשלו בכל מיני דיבורים אסורים. (ה"ע ח"ב עמוד צא)

כלים הבלועים מבישולי גויים
כלים שבישל בהם הגוי, כיון שבלעו איסור חייב להכשירם כדין. אלא שבכלי חרס, אע"פ שבשאר איסורים לא מועיל להם הכשר, מכל מקום בבליעה זו, אמרו חכמים כי די להם בהגעלה שלוש פעמים, כיון שהאיסור מדברי חכמים בדבר שאין לו עיקר מן התורה. (סימן קיג סעיף טז)

בישול יהודי מחלל שבת
בישול של יהודי המחלל שבת, מותר באכילה, ולא גזרו בו משום חתנות, כי אם באמת זכה שבניו ובנותיו הולכים בדרך ה' ומקיימים את התורה והמצוות, מותר להתחתן איתם, שהרי "ישראל, אע"פ שחטא, ישראל הוא". (ז. צב)

בידינו למנוע נישואי תערובת
התאונן רבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל באוזני תלמיד חכם העוסק בכשרות בחוץ לארץ, ואמר לו, ששורש נישואי התערובת שהתרבו בארצות הברית בצורה שלא היתה מעולם, הוא הקולות הגדולות בבישולי גויים וביין נסך. וסיים שהעצה היחידה למנוע את נישואי התערובת, היא להחמיר בדינים אלו, עד מקום שידינו מגעת, וגם האשכנזים הנוהגים כהרמ"א, עם כל זאת כדאית הצלת בית ישראל שנדחוק עצמנו בשבילה, ונחמיר בכל ענייני בישולי גויים כשיטת הבית יוסף. (הליכות שלמה חלק ב עמוד מב)


הלכות יין נסך
מגע הגוי ביין
אסרו חכמים לשתות יין של גויים, ולחומרת האיסור אסרו חכמים אף יין של יהודי שנגע בו הגוי. (יורה דעה סימן קכג סעיף א)

ישמעאלי. נוצרי.
ישמעאלי שנוגע ביין, הרי הוא אוסר את היין בשתיה בלבד אבל בהנאה היין מותר, כיון שהישמעאלים מודים ביחודו של ה' יתברך ואינם עובדים עבודה זרה, ולכן יין שנגע בו ישמעאלי, מותר למוכרו לגוי. אבל נוצרי שנגע ביין, הרי הוא אוסרו גם בהנאה, כיון שאינם מאמינים ביחודו של ה' יתברך, ומשתפים עמו עוד ח"ו, ולכן יין שנגע בו נוצרי אסור למוכרו לגוי. (ז. קלב)

תנאי האיסור
היין נאסר באופנים דלהלן: א. נגע הגוי ביין ממש. ב. מזג את היין לכוס. ג. הגביה את בקבוק היין כשהוא פתוח ונענעו.

היה הבקבוק סגור ונענעו או פתוח והגביהו ולא נענעו, מותר לשתותו. (ה"ה קמב)

מזיגת היין
מזג הגוי את היין, נאסר היין שבכוס בשתיה. ובגוי נוצרי, נאסר גם כל היין שנשאר בבקבוק אבל בישמעאלי לא נאסר אלא היין ששפך לכוס. (ה"ה קנג)

ספק נגע הגוי
ספק אם הישמעאלי נגע ביין או לא, הרי שהיין מותר. אבל ספק אם נוצרי נגע בו, נאסר היין. ואף על פי שזה ספק באיסור מדברי חכמים, בכל זאת מפני חומר איסורו של יין נסך, החמירו חכמים בנוצרי כיון שעובד עבודה זרה. (ז. קלו)
כפפות
אפילו אם הניח הגוי כפפות על ידיו, נאסר היין. ולכן יש להזהיר על מה שמצוי בבתי מלון ואולמות שיש גוי מלצר מוזג את היין לכוסות, שדבר חמור הוא מאוד, ויש למחות על כך בכל תוקף. (ה"ה קמג)

יין מפוסטר
יין מבושל לא גזרו עליו חכמים לאסור במגעו של גוי, ולכן יין המצוי כיום שהוא מפוסטר דינו כמבושל ואינו נאסר במגע הגוי. ואולם יש להקפיד שיהיה היין מפוסטר לפחות 80 מעלות. (ז. קמו)

מסיבה של גויים
אסור לשתות יין במסיבה של גויים. ואפילו אם היין מבושל שאינו אסור משום יין נסך, או שהישראל מביא יין מביתו ושותה מכליו בלבד, גם בזה אסור. ואולם אם רובם ישראלים, ויש גם כן גויים מותר. (ה"ה קמז)

מחלל שבת בפרהסיא
אחינו המחללים שבת בפרהסיא [בפני עשרה יהודים, כגון נוסע ברכב בשבת], אפילו אם אינם עושים זאת כדי להכעיס את בורא עולם אלא מחמת תאוותיהם, אם מזגו את היין לכוס, נאסר היין בשתיה כדין ישמעאלי. וכן אם נגעו ביין עצמו, נאסר היין. וכן אם שתו מהיין, נאסר היין הנותר. ולכן יש להזהר בכל מיני שמחות כברית מילה וכדומה שלא לשתות מהנותר בכוס ששתו ממנו מחללי שבת. (ז. קנח)

אורחים מחללי שבת
המזמין לשבת לביתו מחללי שבת, כדי לחזק ולעורר את נשמתם ולהשפיע עליהם לחזור לצור מחצבתם אל המקורות הנאמנים לחיק בורא עולם ולהתענג על ה', צריך להזהר שהם לא ימזגו לו את היין. אבל אם כבר קבלו עליהם להתחזק ואינם מחללים את השבת, אע"פ שעדיין אינם שומרים את המצוות כולן, רשאים למזוג לו. ועצה טובה להשתמש תמיד ביין מפוסטר, למנוע אי נעימויות וכיוצא.

אבא מחלל שבת
בן שברוך ה' זכה לחזור למקורות הנאמנים לתורתנו הקדושה והנפלאה, ואביו המחלל שבת בפרהסיא מקדש על היין בשבת, יש לבן להבהיר לאביו את ההלכה בצורה נעימה וברגיעות, שעל פי ההלכה אסור לשתות משיירי היין של האבא, והבן ימזוג לעצמו מהבקבוק וישתה.

ואמנם כיון שהאבא מקדש על היין ואומר 'זכר למעשה בראשית', אע"פ שהוא מחלל שבת בפרהסיא, מכל מקום אם יש חשש שהאבא יתבייש ח"ו או שיבזה את התורה חס ושלום ויתרחק יותר, המיקל לשתות יש לו על מה לסמוך. (ז. קנח)
אפיקורוס
יהודי שאינו מאמין בדברי חכמים או שמבזה חכמים, אע"פ שהוא שומר שבת, הרי הוא מין ואפיקורוס, ואוסר את היין במגעו כיין נסך. (ה"ה קנג)

מיהו אפיקורוס?
מעשה שהיה לפני כארבעים שנה, באחד שבא אצל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל והראה לו מזוזה כדי שיחווה הרב את דעתו עליה, הרב נהנה מאוד מהכתיבה ושיבח את המזוזה. שאל הרב, מי כתבה? אמר לו, סופר פלוני. אמר לו הרב, "תקח, תקח אותה מפה, היא פסולה". לתדהמתו של השואל מדוע היא פסולה, אמר לו הרב בזה הלשון: "האיש הזה מדבר על חכם עובדיה יוסף, אז הוא אפיקורוס, והמזוזה שלו פסולה".

שמן זית. דבש.
שמן זית של גויים, וכן דבש של גויים, מותרים באכילה. (סימן קג סעיף ד)


הלכות טבילת כלים
המקור מן התורה
וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם: (במדבר פרק לא פסוקים כא - כג):

ומבואר כי מלבד ציווי התורה על הכשרת הכלים מבליעת המאכלות האסורות, ציותה התורה גם כן להטביל את הכלים במי נדה, דהיינו במים שהנדה טובלת בהם, שזה מקוה הטהרה. כמבואר בגמרא מסכת עבודה זרה (דף עה עמוד ב).

חיוב טבילת כלים
הקונה כלי סעודה מגוי, חייב להטבילם במקוה. ובזה מוציא את הכלים מטומאת העמים ומכניס אותם לקדושת ישראל.

סוגי הכלים
לדעת רבים מהפוסקים טבילת כלי מתכות היא מהתורה, אבל טבילת כלי זכוכית, דורלקס ופיירקס, אין חיובם מן התורה אלא מדברי חכמים. (ז. רנ)


כלי אמאייל
כלי אמאייל, הם כלים מפח מצופה בחומר צבעוני או לבן, וצריך להטבילם בלי ברכה. ולכן תבניות אפיה, המצופות באמאייל, יטבילן בלי ברכה. אבל אם הן אינן מצופות, יטבילם בברכה ככל כלי מתכות. (ה"ה ערב)

כלי פורצליין
כלי פורצליין הרי הם פטורים מטבילה. (ז. רנז)

כלי חרס
כלי חרס פטורים מטבילה. ומכל מקום אם הם מצופים זכוכית מבחוץ ומבפנים, יטבילם עם ברכה, ואם אינם מצופים זכוכית אלא בפנים, יטבילם בלי ברכה. (ז. רנז)

כלי עץ ואבן
כלי עץ ואבן פטורים מטבילה, ולכן 'מערוך' שמרדדים בו את הבצק, אם הוא עשוי מעץ, אין צריך להטבילו כלל. (סימן קכ סעיף ו)

כלי ניילון ופלסטיק
כלי ניילון ופלסטיק, פטורים מטבילה. והמחמיר להטבילם בלא ברכה, תבוא עליו ברכה. (ז. רס)

טרמוס
טרמוס שמבחוץ הוא עשוי מחומר פלסטיק, יטבילנו בלי ברכה, כיון שאי אפשר להשתמש בבקבוק הזכוכית שבו לבד בלי הפלסטיק. (ה"ה רעז)

כלים חד פעמיים
כלים העומדים לשימוש חד פעמי ואח"כ זורקים אותם, אינם צריכים טבילה. ולכן קופסאות של קפה נמס וכדומה העשויות ממתכת, אע"פ שכלי מתכות חייבים בטבילה, הקופסאות האלו פטורים, כיון ששימושן חד פעמי. (ה"ה ערב)

כלים חד פעמיים לשימוש רב פעמי
כלים חד פעמיים שרוצה להשתמש בהם לאחר שירוקן אותם, כגון צנצנות זכוכית של דבש וכדומה, צריך להטבילם קודם השימוש השני. אך אין צריך לרוקן אותם כדי להשתמש בהם בפעם הראשונה. והוא הדין בבקבוקי יין שרוצה להשתמש בהם אחר שירוקן מהם את היין, שצריך להטבילם. וכמובן שכל החיוב להטבילם, הוא רק אם הכלים ממפעל של גויים. (ז. רנב, ה"ה ערב)

מגע ישיר עם האוכל
אין חיוב טבילת כלים אלא בכלי אכילה שהאוכל נוגע בהם ישירות, אבל כלים שאין האוכל נוגע בהם ישירות, אינם צריכים טבילה. (ז. רסו)
מגש
ולכן, מגש שמניחים עליו כוסות שתיה או שמניחים עליו צלחות שבתוכם עוגות, אינו צריך טבילה, כיון שאין האוכל נוגע ישירות במגש, ואפילו אם פעמים מועטות מניחים עליו אוכל ממש, פטור, כיון שהולכים אחר רוב שימושו של הכלי.

חצובה (הברזל שעליו מניחים את הסיר בבישול)
גם חצובה אין צריך להטבילה, כיון שאין משתמשים עליה במאכל עצמו אלא על ידי הסיר, ואע"פ שפעמים צולים או מחממים עליה לחם ממש, כיון שאין רוב שימושה בכך, אינה צריכה טבילה. (ז. רסו)

מפצח
מפצח אגוזים, מעיקר הדין אין צריך להטבילו כיון שאינו נוגע ישירות במאכל. וטוב להטבילו בלי ברכה. (ז. רסז)

פותחן
פותחן קופסאות שימורים או בקבוקים, אינו צריך טבילה כיון שאינו נוגע ישירות במאכל, וטוב להטבילו בלי ברכה. (ה"ה ערה)

כלי אכילה ממש
אין חיוב טבילת כלים אלא בכלים שהמאכל הנוגע בהם, נאכל כמות שהוא. אבל כלים שהמאכל הנוגע בהם אינו ראוי עדיין לאכילה וצריך לבשלו, אינם חייבים בטבילה. אבל הרמ"א (סימן קכ סעיף ה) כתב שטוב להטבילם בלי ברכה.

סכין שחיטה
אשר על כן, סכין שחיטה, לדעת מרן השלחן ערוך, אין צריך להטבילו, שאע"פ שנוגע בבשר עצמו, מכל מקום עדיין אין אוכלים את הבשר כך אלא לאחר הבישול או הצליה. אבל לבני אשכנז טוב להטבילו בלי ברכה. (ז. רסו)

מטחנת קפה - פלפל
והוא הדין במטחנה של קפה שלבני ספרד אין צריך להטבילה, כיון שהקפה צריך עדיין בישול. ואע"פ שפעמים טוחנים בה מאכלים הנאכלים כמות שהם חיים, כיון שרוב שימושה לקפה, אינה צריכה טבילה. אבל לבני אשכנז טוב שיטבילוה בלי ברכה. ומכל מקום מטחנה של תבלינים הנאכלים כמות שהם חיים כמטחנת פלפל, צריך להטבילה עם ברכה. (ז. רסז)

נפה
גם נפה העשויה עם רשת מתכת, אינה צריכה טבילה, כיון שאין אוכלים את הקמח כמות שהוא חי, אבל לבני אשכנז טוב שיטבילוה בלי ברכה. (ה"ה ערה)
מקלף
מקלף שרוב שימושו לירקות הנאכלים חיים כגון מלפפונים, גזר וכדומה, צריך להטבילו עם ברכה. אבל אם רוב שימושו לירקות שאינם נאכלים חיים כגון תפוחי אדמה וכדומה, אין צריך להטבילו. ולבני אשכנז טוב שיטבילו בלי ברכה. (ה"ה רעד)

פומפיה
פומפיה שרוב שימושה בפירות וירקות הנאכלים חיים כמו תפוחי עץ, צריך להטבילה עם ברכה. אבל אם רוב שימושה בירקות שאינם נאכלים חיים כתפוחי אדמה, אין צריך להטבילה. ולבני אשכנז טוב שיטבילו בלי ברכה. ואולם גם לבני אשכנז, במקום צורך המיקל יש לו על מה לסמוך. וכן בכל הדברים שהובאו לעיל.

צנצנות של כבושים
צנצנות שכובשים בהם מלפפונים חמוצים או שאר מיני ירקות, צריכים להטבילן כדין סירים שמבשלים בהם כיון שהם מכשירים ומתקנים את הדבר לאכילה יותר.

גביע
גביע כסף לקידוש הנעשה על ידי גויים, חייב בטבילה עם ברכה ככל כלי שתיה.

חביות יין
חביות גדולות של זכוכית שמאחסנים בהם יין, ומהחביות שופכים את היין לבקבוקים, ולא שופכים ישירות מהחבית לכוסות, הרי חביות אלו נחשבות 'כלי אוצר' [שמירה] ולא כלי סעודה, ויש מחלוקת אם הם חייבים בטבילה או לא, לכך מן הראוי להטבילם בלא ברכה. ומכל מקום אם הם כבדים מאוד וקשה לו להטבילם, המיקל שלא להטבילם יש לו על מה שיסמוך. (ז. רנו)

אחסון מזון
קופסאות לאחסנת מוצרי מאכל, כגון קופסאות סוכר, קפה ועוד, ישתדל להטבילם עם כלי אחר שודאי חייב, ויברך על הכלי האחר ויפטור את הקופסאות. (ה"ה ערה)

מלחיה
והוא הדין למלחיה שישתדל להטבילה עם כלי אחר שודאי חייב ויברך עליו.

אולר
אולר שרוב שימושו למאכלים, צריך להטבילו. ויוציא את הסכין קודם הטבילה. אבל אם משתמש בו בעיקר לגזיזת צפרניים, א"צ להטבילו. (ז, רעד. ה"ה רעד)

כלי חשמל
אם אפשר טוב להחמיר ולהטביל כלי חשמל, אך מכיון שעלולים הם להתקלקל, לכך עצה טובה נתנו רבותינו לכלי חשמל ולכל הכלים שקשה להטבילם מחמת כובדם וכדומה, שיתן את הכלי במתנה לגוי ואחר כך ישאל ממנו את הכלי להשתמש בו לעולם, ונמצא שמשתמש בכלי של הגוי, שפטור מטבילה. ופשוט שקודם שיתן את הכלי לגוי במתנה, יסביר לו את מעשיו. (ז. רסה)

תערובת כלים
כלי שלא הוטבל שהתערב בשני כלים או יותר שהוטבלו, טוב שיטבילם בלי ברכה. ובכלי זכוכית, יש להקל יותר שלא להצריכם טבילה כלל. (ז. רעו)


בעלות הכלים
כלי מסעדה
כלי מסעדות, קיוסקים וכדומה, מעיקר הדין אינם חייבים בטבילה, כיון שכלים אלו אינם נחשבים לכלי סעודה אלא לכלי מסחר. וגם הלקוח שאוכל בהם, הרי הוא כשואל ושוכר את הכלי, שפטור מלהטבילו. וכמו שפסקו הגאון רבי שלמה קלוגר, והגאון רבי צבי הירש שפירא בספרו דרכי תשובה, והגאון ר' יוסף צבי דושינסקי. ומכל מקום טוב שגם הם יטבילו את כליהם אך לא יברכו. (ז. רנא)

כלי גרים
גוי שהתגייר, אינו צריך להטביל את כליו, כי בשעה שטבל לשם גירות, ויצא מטומאת העמים ונכנס לקדושת ישראל, העלה עימו את כליו יחד. (ז. רסט)

כלי בתי חרושת בחוץ לארץ
הקונה מיהודי כלים שנעשו בבתי חרושת בחוץ לארץ, צריך להטבילם כיון שאנו הולכים אחר הרוב, ומן הסתם נעשו בבית חרושת של גויים, ויברך גם על הטבילה. (שו"ת יביע אומר חלק ו סימן יב)

כלי בתי חרושת בארץ
הקונה כלים שנעשו בבית חרושת שבבעלות יהודים, אע"פ שהתרחקו מבורא עולם ואינם שומרי תורתו ומצוותיו, אינו צריך להטבילם. ואותם שאינם שומרים תורה ומצוות, אם יזכו לשוב לאבינו שבשמים ולשמור מצוותיו, אינם חייבים להטביל את כליהם, אלא רק את הכלים שקנו מגוי או מתוצרת חוץ לארץ. (ז. רסט)

רשות גוי. פועל גוי.
הקונה כלים מגוי שקנה מבית חרושת של יהודים, חייב להטבילם כיון שנכנסו לרשות הגוי. ואמנם אם הגוי אינו אלא פועל של היהודי ומפיץ את כליו בחנויות, אינו צריך להטבילם. (ז. רסט)

כלי מתנה
הקונה כלים ליתן מתנה לחברו, ויודע שחברו לא יטביל את הכלים, ורוצה לזכותו ולהטביל לו את הכלים, אין זה מועיל, כיון שאיןחלה חובת הטבילה אלא רק על כלי לסעודה, ולגבי בעל המתנה אין זה נחשב כלי לסעודה אלא כלי למתנה. (ה"ה רצא)

כלי מוכר
המוכר כלים והוצרך עכשיו לכלים כדי להשתמש בהם שימוש עראי ואח"כ יחזור למוכרם, יטבילם מספק בלי ברכה. ולאחר זמן כשימכרם, יודיע לקונה שיטבילם אך ללא ברכה, כיון שהטבילה שהטביל המוכר לא הועילה כל כך לקונה, שהרי כלפי המוכר אינם כלי סעודה אלא כלי מסחר. (שו"ת יביע אומר חלק ז סימן ט)

כלי חמץ
כאשר מוכרים את החמץ לגוי לקראת הפסח, יש למכור את החמץ בלבד ולא את הכלים עצמם. ומי שטעה ומכר גם את כליו, צריך לחזור ולהטבילם לאחר הפסח, אלא שלא יברך על הטבילה שספק ברכות להקל. (שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כד)

קודם הטבילה
כלים שנקנו מגוי ועדיין לא הטבילו אותם, אסור לאכול בהם אפילו באופן עראי עד שיטבילום. ומכל מקום אם כבר בישלו בהם, לא נאסר התבשיל באכילה אלא יעביר את התבשיל לכלי אחר ויאכל בו. (ז. ערה)

כלי הורים שאינם שומרי תורה ומצוות
בן שזכה לשוב אל המקורות הנאמנים, והוריו עדיין לא זכו, עליו להעיר למשמע אוזנם בנחת ובעדינות שאסור לאכול בכלים שאינם טבולים, ויקחם למקוה ויטבילם. ואם נתקל בסרוב מוחלט, יאכל בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים שפטורים מטבילה. וישתדל כפי יכולתו להטביל את כליהם אף ללא ידיעתם.

כלי מארח
אדם שהתארח אצל אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, והגישו לפניו משקה כשר בכוס שאינה טבולה, לא ישתה בה, אלא יסביר להם במאור פנים את ההלכה, ויבקש מהם בעדינות כוס חד פעמית וישתה בה. (יחוה דעת חלק ד סימן מד)


הטבילה
חציצה בכלים
קודם הטבילה ינקה את הכלי היטב ויסיר ממנו כל לכלוך וחלודה. ומכל מקום חלודה שאינה יורדת אחר השפשוף, אינה חוצצת. (סימן קכ סעיף יג)
תויות ומדבקות
צריך להסיר קודם הטבילה את התוויות והמדבקות הדבוקות בכלים, אולם מדבקות המייפות את הכלי כמו בבקבוקי ויסקי וכדומה, אינן חוצצות. (ז. רעד)

בשעת הטבילה
לא יאחז את הכלי בחוזקה בטבילה, כדי שלא תהא חציצה, אלא יאחזנו רופף מעט ויטביל. ומטעם זה גם לא יניח כוס בתוך כוס ויטביל, כיון שהכוס דוחק וחוצץ, אלא יניחם בתוך סלסלת רשת אחד ליד השני ויטביל. (סימן קכ סעיף ב)

כולו כאחד
צריך להטביל את הכלי כולו כאחד, ואפילו אם הכלי גדול וארוך, לא מועיל שיטביל חציו ויהפוך אותו לצידו השני להטבילו. (ז. רנג)

טבילת קטן
קטן רשאי להטביל כלים כשגדול עומד ורואהו, אבל אינו נאמן לומר הטבלתי. ומכל מקום בכלי זכוכית שהטבילה מדרבנן, נאמן הקטן לומר הטבלתי. (ז. רסב)

טבילת גוי
לכתחלה אין להטביל כלים על ידי גוי אפילו כאשר ישראל רואהו, כיון שבזה מפסיד הישראל את הברכה על המצוה. ומכל מקום אם הטביל וישראל ראהו מועילה הטבילה, אך הגוי עצמו אינו נאמן לומר הטבלתי. (ז. רסג)

מקום הברכה
אסור לברך בחדר המקוה, כדין מקומות המטונפים שאסור לברך שם. וכל המברך במקומות אלו עוונו חמור מאוד, ועובר על מה שדרשו חז"ל בגמרא מסכת ברכות (דף כד עמוד ב) מהפסוק, "כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר". ולכן יברך בחוץ ואחר כך יכנס למקוה ויטביל את הכלי. (טהרת הבית חלק ב עמוד תקז)

במקוואות רבים ייחדו מקום מיוחד לטבילת כלים מחוץ למקוה, ופשוט ששם אפשר לברך ללא שום חשש. אלא שגם בזה צריך להזהר, כי פעמים והמים שוהים שם זמן רב, עד שהם סרוחים ביותר שאסור לברך שם, ולכן יתרחק ויברך.

הברכה
כל סוגי הכלים החייבים טבילה, צריך לברך עליהם קודם שיטבילם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על טבילת כלים".

נוסח הברכה
אם מטביל רק כלי אחד, יברך "על טבילת כלי", בלשון יחיד. אבל אם מטביל שני כלים ומעלה, יברך "על טבילת כלים". (סימן קכ סעיף ג)
טעות בברכה
הטביל כלי אחד וטעה וברך על טבילת 'כלים' או הטביל שני כלים וטעה וברך על טבילת 'כלי', יצא ידי חובתו ואינו חוזר לברך שנית. (ז. רנד)

טבילת כלים בשבת
לבני ספרד, מותר להטביל כלים בשבת, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן שכג סעיף ז). ומה ששנינו במשנה מסכת שבת (פרק ב), "ואין מטבילים את הכלים", מדובר בזמנם שהיו מושגים של טומאה וטהרה, ועל כן כלים שנטמאו, היה אסור להטבילם במקוה, שנחשב כמתקן את הכלים, כיון שהאוכל שהונח בתוכם היה נטמא כמותם, ועל ידי שמטביל את הכלים מתקן שהאוכל שיניחו בהם מכאן ולהבא לא יהיה טמא. אבל בזמנינו שאף אם בישל בכלים שאינם טבולים, המאכל לא נטמא ולא נאסר, נמצא שאינו מתקן כל כך.

ומכל מקום כתב מרן בשלחן ערוך שירא שמים טוב שיחמיר על עצמו שלא להטביל את הכלים בשבת, אלא יתן אותם לגוי במתנה ויחזור וישאל אותם ממנו לעולם, וכמו שבארנו לעיל לגבי טבילת כלי חשמל.