חנוכה במדרש ובהלכה

מדרשים והלכות-חנוכה

הללו את ה' כל גויים
בהלל שאנו קוראים בימי החנוכה, אנו אומרים, "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו". ויש להבין מדוע אומר דוד המלך שיהללו הגויים ואומות העולם את הקב"ה, בשעה שגבר חסדו של הקב"ה עלינו עם ישראל, והלוא אנחנו היינו צריכים להודות ולשבח על נסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך לנו?

עיור אחד היה רגיל מידי בוקר לצאת מביתו בשעה 8:00 בדיוק עם הסל בידו לכיוון חנות המכולת, היה קונה מצרכי מזון וחוזר לביתו, הכל ללא שום ליווי ועזרה של אדם אחר, מחמת שהורגל כבר בדרך הזאת ללא חשש. והנה באותו מקום היו גרים כמה ילדים שיצאו לחופש הגדול-גדול של כחודשיים וחצי, ומרוב שעמום חיפשו לעצמם תעסוקות שונות ומשונות, כדי להעביר את הזמן. יום אחד החליטו "להתלבש" על העיור הזה וללכוד אותו במלכודת שלהם. באותו בוקר קמו מוקדם וחפרו בור בגובה של חצי מטר, בדיוק במקום שצריך לעבור העיור, כדי שיעבור ויפול, ולהם תהיה שמחה וצהלה.

והנה בשעה 8:00 בדיוק, רואים הם את העיור יוצא מביתו לכיוון חנות המכולת כהרגלו, וכולם מחכים וממתינים לראות כיצד יפול דבר. אך למרבה הפלא - צעד אחד לפני שהגיע העיוור לבור, נעמד, חשב מספר שניות, ולא המשיך ללכת, אלא הסתובב אחורה וחזר לביתו. כל הילדים הבינו שכנראה העיור הזה אינו אדם פשוט אלא צדיק ומיוחד, איש אלוקים קדוש, ומשמים גילו לו שחפרו לו בור. התחרטו הילדים על מעשיהם הרעים, כיסו את הבור מיד, והמתינו לבואו שוב, כדי לבקש את סליחתו. לא עבר זמן רב ולאחר כעשר דקות יצא העיור מביתו שוב עם הסל לכיוון חנות המכולת. מיד יצאו כל הילדים לקראתו ובקשו ממנו מחילה וסליחה וכפרה על המעשה הנבזה, כי בודאי צדיק אתה וגילו לך משמים את אשר זממנו לעשות לך. העיור הביע תמיהה מוחלטת: אינני מבין מה רצונכם, אינני יודע כלל על מה אתם מדברים. אמרו לו הילדים הלוא לפני כמה דקות יצאת מביתך לחנות המכולת, ובאמצע הדרך נעמדת, האם לא בגלל שידעת כי לשפת הבור הגעת? אמר להם העיור, האמת אומר לכם שלא ידעתי שיש בור, אלא בדיוק באותו רגע נזכרתי ששכחתי את הארנק שלי בבית, לכך חזרתי לביתי להביא את הארנק...

והנמשל, פעמים רבות אומות העולם שונאי ישראל, מניחים פצצות בכל מיני מקומות וזוממים מזימות נגד עם ישראל. אבל הקב"ה ישתבח שמו לעד עושה נסים ונפלאות לעם ישראל, והפצצות לא מתפוצצות או שמתפוצצות עליהם. נמצא שפעמים אף אנו איננו מכירים כלל בנס שבורא עולם עושה לנו, כי אין אנו יודעים שהניחו שם פצצות וחומרי נפץ, ולכן איננו יודעים להודות על זאת. אולם הגויים אשר הם שזממו את המזימות, הם הם שמתפלאים ולא מבינים למה לא התפוצצה הפצצה ומדוע נכשלה המזימה, עד שמשכילים לדעת שבורא עולם עושה לנו את כל הניסים הללו, ואז הם משבחים ומפארים על זאת. וזה שאומר דוד המלך, "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו"!
מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך
במדרש, אמר רבי חנינא: בעשרים וחמשה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן, והיה מקופל ומונח עד ראש חודש ניסן שאז הקימו משה, כמו שנאמר, וביום החודש הראשון באחד לחדש תקים משכן אהל מועד (שמות פרק מ פסוק ב). וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מדברים על משה: למה לא הוקם מיד? שמא דופי אירע בו? ובאמת שהקב"ה ברצונו היה לערב את שמחת המשכן, בחודש שנולד בו יצחק אבינו, שהוא ניסן. וכיון שבא ניסן, הוקם המשכן. נמצא שהפסיד החודש כסלו, שלמרות שנגמרה המלאכה בו, לא הוקם בו המשכן. אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו ולפצות אותו! ומה שילם לו? חנוכת בית חשמונאי.

אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה
רואים אנו עד כמה מדקדק הקב"ה שלא להפסיד ולא לקפח שום נוצר בעולם, ואם דקדק הקב"ה כל כך על יום אחד מימי השנה, שלא לקפח אותו, ונתן לו בתמורה את ימי החנוכה, על אחת כמה וכמה מדקדק הקב"ה עם בני אדם שלא לקפח שכרם על כל מצוה ומצוה ואפילו הקלה שבקלות.

ומסופר על שתי נשים צדקניות, שלקחו לעצמן להיות אחראיות על קופת הצדקה ליתומים ויתומות. הן סיכמו ביניהן כי לאחר אריכות ימים ושנים של שתיהן, הראשונה מהן שתמות קודם, תבוא בחלום הלילה לחברתה השניה ותספר לה את ההנהגה שבעולם הבא. לאחר זמן נפטרה האחת, ולימים מספר הגיעה בחלום לחברתה, ואמרה לה: לספר לך את כל הקורות שם אינני יכולה, אך דבר אחד אוכל לומר לך: אם את זוכרת, באחד מן הימים שהלכנו לאסוף צדקה ליתומים, הצבעתי לך בידי, כדי להראות לך שיש בית נוסף שלא היינו בו. אין את יודעת כמה שכר בשמים הכינו לי רק בעבור אותה הרמת יד!

כן, מורי ורבותי, חברך שואל אותך כתובת, ואתה עונה לו, אין אתה יודע איזה שכר צפוי לך על זאת. ואל תאמר סך הכל מה עשיתי, כי על כל דבר טוב הקב"ה משלם, ואיננו נשאר חייב לשום אדם. וכמו שנאמר (דברים פרק לב פסוק ד) 'אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא'.

רמז מן התורה לחנוכה
הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר פרק ח פסוק ב) מביא את שאלת המדרש: מדוע נסמכה פרשת בהעלותך שבה מצווה הקב"ה לאהרון הכהן על המנורה, לפרשת חנוכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, שציוה הקב"ה לכל נשיא בישראל להקריב קרבן בחנוכת המשכן בחודש ניסן, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכת המשכן - לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חַיֵיךָ, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות בוקר וערב.

וכתב הרמב"ן, לא התברר לי למה ניחמו בהדלקת הנרות דוקא, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב שבו השתבחו גם שבט לוי, שנאמר (דברים פרק לג פסוק י): "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". וכן בכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בכהן גדול, ונכנס לפני ולפנים אל קדש הקדשים, ושהוא קְדוֹש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי ה'? ועוד, מה טעם לחלישות הדעת הזאת, והלא קרבנו גדול משל הנשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים? ואם תאמר שהקרבנות שהוא הקריב היו חובה שנצטווה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כשאר הנשיאים לחנוכת המזבח, הלוא גם הדלקת הנרות שניחמו בה, הרי היא חובה שנצטווה עליה ולא נדבה, ובמה התפייס אהרון?

אלא נראה שענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות, שהיתה בבית המקדש השני על ידי אהרן ובניו. רצוני לומר, חשמונאי כהן גדול ובניו.

ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבנו נסים גאון, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "אמר לו הקב"ה למשה, דבר אל אהרון ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח". וראיתי עוד במדרש (תנחומא בהעלותך פרשה ה), "אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדוּלה מזאת אתה מוכן, שהרי הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם הם נוהגים, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינם בטלים לעולם".

ויש להבין שהלוא הדבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלים מפני חורבנו, אף הדלקת הנרות תתבטל, אם כן מה זה שמנחמו בהדלקת הנרות שלעולם הם נוהגים, אלא לא רמזו אלא לנרות חנוכת בית חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בית המקדש בגלותנו. וכן ברכת הכהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם. עד כאן מדברי הרמב"ן.

'וטובל בשמן רגלו'
בגמרא מסכת מנחות (דף פה עמוד ב) שנו חכמים על הפסוק (דברים פרק לג פסוק כד), "ולאשר אמר ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו', זה חלקו של אשר שמושך שמן כמעיין, ובנחלתו היו מכינים שמן זית לבית המקדש.

ומספרת הגמרא, כי פעם אחת הצטרכו אנשי לודקיא לשמן. מינו להם שליח גוי אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא [מיליון] מטבעות זהב. הלך לגוש חלב, אמרו לו לך אצל פלוני לשדה הלז, הלך ומצאו שהיה עודר בעצי הזיתים. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין עד שסיים מלאכתו, לאחר שסיים מלאכתו הפשיל כליו לאחוריו. אמר לו יש לך שמן במאה ריבוא, כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים [מאחר שראה אותו הגוי שהולך פשוט ועובד בשדה, ואילו הוא עשיר כזה גדול שיש לו שמן במיליון, אם כן לא היה מתאים שיעבוד כך]. כיון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקום של מים חמים ורחץ בו את ידיו ורגליו. הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו את ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר 'וטובל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו, אולי אתה צריך יותר שמן? אמר לו כן, אלא שאין לי כסף לכך. אמר לו אם אתה רוצה לקחת עוד שמן, קח, ואני אבוא עמך ללודקיא, ושם תתן לי את המעות. וכן היה, ומדד לו עוד שמן בשמונה עשר ריבוא. אמרו, לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור שלא שכרו לנשיאת השמן, כיון שהגיע לעירו ללודקיא, יצאו אנשי העיר לשבחו. אמר להם, לא לי תשבחו אלא לזה שבא עמי שמדד לי שמן במאה ריבוא, ועדיין אני חייב לו עוד כסף, על השמן שהוסיף לי.

שבת, חודש ומילה
הנה היוונים גזרו על עם ישראל בעיקר על שלושת המצוות הללו: שבת, קידוש החודש ומילה. ופירושים רבים נאמרו בזה, מה היה עניינם דווקא בשלושת המצוות הללו, שלא גזרו על מצוות אחרות.

יש לדעת כי ללא כל ספק מטרתם של היוונים היתה לעקור ולשרש מעם ישראל את שמירת התורה והמצוות כולם ללא שום פשרה, אלא שכדי לעשות זאת תפסו היוונים בשיטה אומנותית מאוד, שבה חשבו שבאמת יוכלו להצליח באשר זוממים הם לעשות, אבל כמובן בורא עולם שומר ישראל, הנה לא ינום ולא יישן, לא נתן להם לעשות זאת, שכבר הבטיח לנו בתורתו הקדושה (דברים לא פסוק כא): "כי לא תשכח מפי זרעו". ואנו בטוחים ללא כל ספק, כי 'לא יחליף האל ולא ימיר, דתו לעולמים לזולתו'.

שלחן שבת
היוונים ידעו כי ישנן מצוות מסויימות, אשר גורמות לקשר ולחיבור עם ישראל כולו כאחד אל מורשת התורה והמצוות. הראשונה שבהן מצות השבת, אשר מתרכזת בעיקר סביב שולחן השבת היהודי. יושבים יחד כל בני המשפחה סביב השלחן, פוצחים בשירה באמירת 'שלום עליכם'. לאחר מכן מקדש האבא על היין בקול נעים, ומנשקים הילדים את ידי האב והאם ביראת כבוד ואהבה אמיתית, כמו שנצטוינו בתורתנו הקדושה, 'כבד את אביך ואת אמך', 'איש אמו ואביו תיראו'. לאחר הקידוש נוטלים כולם את ידיהם לסעודת שבת, ויושבים לאכול ממטעמי השבת שטרחה והכינה האמא הצדקת בשמחה ובערגה של מצוה. סוף סוף לאחר שבוע של עבודה, ניקיונות, כביסות והכנות, הגיע העת לרוות את הנחת, יושבים כל בני המשפחה יחד עם האבא היקר, כמאמר דוד המלך עליו השלום בתהלים "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". לאחר סיום הסעודה, פוצחים בשירי שבת באהבה ובחיבה, וכולם עונים בשירה ובזמרה יחד. אחר זה, הגיע העת שכל ילד מילדי הבית מביא את דף הקשר השבועי שקיבל מהגן ומהתלמוד תורה, ומספר על פרשת השבוע, אביו שואל אותו שאלות ונהנה מידיעותיו בתורה על אף גילו הרך, ולבסוף פותח האבא בדברי תורה ומחדש חידושים לבני המשפחה. כך מסיימים את הסעודה בהרגשה של סיפוק ושמחה אמיתית, עם אהבה ואחדות. 'אשרי עין ראתה כל אלה'.

את המחזה הזה ואת תוצאותיו ידעו היוונים טוב מאוד, ולכן תפסו דוקא את מצות השבת, לבטלה מעם ישראל. ידעו הם היטב שאם תתבטל מצוה זו - ההמשכיות של עם ישראל לא תמשיך להתקיים ברמה כזו. מעמד שולחן השבת נחקק בלבבות הרכים, עד שאינם יכולים לשכוח זאת לעולם. אף אם חס ושלום במשך הזמן קרה שקלקלו ילדי הרחוב את אחד הילדים, מובטח לנו שיתחזק ויחזור שוב לשורשים העמוקים, ויקיים את התורה והמצוות כהלכתן, בעקבות מחזות ההוד שהותירו רושם עז בליבו. ולזאת היוונים לא רצו להסכים, לכך את כל אשר בכוחותיהם עשו, כדי לקעקע את הקשר הרוחני במשפחות עם ישראל.

קידוש החודש
כדי לקבוע את היום הראשון של החודש, ציותה התורה שאם יבואו שני עדים ויעידו בבית הדין שראו את הירח בצורה מסוימת בסוף החודש שעבר, על פי זה יקבע בית הדין באיזה יום יחול ראש חודש הבא, וממילא על פי זה יוודע הזמן אימתי יחולו חגי ישראל: פסח, שבועות, סוכות, וכל מועדי ישראל.

היוונים ידעו כי לבד מהשבת הקדושה, יש ימים נוספים אשר גם הם מסוגלים להביא את המצב בעם ישראל לאחדות ושמחה אמיתית של כולם יחד, והם הימים טובים של עם ישראל, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש - אלה הם מועדי.

היוונים הבינו כי לא מספיק לבטל רק את השבת מעם ישראל, כי הלוא את מטרתם לא ישיגו כל כך, כשעדיין עם ישראל שומרים על חגיהם. וכמו שאנו רואים כיום לצערנו הרב, אשר רבו היהודים שבעוונותינו הרבים אינם שומרי שבת, אולם על החגים אינם מוכנים לוותר בשום פנים ואופן, אינם יכולים שלא לבנות את הסוכה, הם זוכרים עוד את הסוכה שהיתה בבית סבא, היאך היו עוזרים לקשט אותה, ובחג היו באים כל הדודים והמשפחה הענפה, ויושבים יחד בסוכה עם שירי החג, קשה להם להתעלם מכל זה, גם הם מרגישים את חובתם לבנות סוכה לשבת בה, כדי לא לפספס את אותה תחושה טובה. הם אינם יכולים בליל הסדר שלא לשבת על שלחן ערוך נאה ומסודר ביין ובמצות, במרור ובחרוסת וכו', הם אינם יכולים לשכוח כיצד היו יושבים בקטנותם כדי להיסב באכילת המצות ובשתיית היין בארבע כוסות. הם אינם יכולים שלא לבוא לבית הכנסת בימים הנוראים 'ראש השנה' ו'כיפור', או לפחות לבוא כמה דקות לקראת סוף היום הקדוש בתפלת נעילה. הם אינם יכולים לוותר שלא לבוא לבית הכנסת ולרקוד בשמחת תורה עם ספר התורה.

ידעו היוונים, כי אף אם לא ישמרו את השבת אבל ישמרו את החגים, עדיין יכול להיות שדוקא מאותו ניצוץ שנותר דולק בגחלת שבלב אותו יהודי, מזה יתהפך לבבו, וישוב אל מקורות המים החיים האמיתיים שהם תורתנו הקדושה. וגם את זה ניסו לעקור ולשרש.

ברית מילה
אך ליוונים אין די בכך, הם ידעו כי גם אם יצליחו לבטל את היהודים מלשמור את השבתות ואת חגי ישראל, עדיין אין יהודי שלא ימול את בנו בעודו תינוק רך בין שמונה ימים. אפילו אחד שלא שומר מצוות כלל, שגם יום כיפור לא 'משחק' אצלו, בכל אופן איננו מסוגל לוותר שלא לעשות ברית מילה לבנו. ופעמים דווקא מצוה זו שקיים במסירות נפש, על אף שרחמיו על בנו עלולים להניאו ממעשהו, שהיאך יתכן לחתוך מבשרו בעודו תינוק וחלש, עם כל זה לא שת ליבו לזאת, והולך ועושה את המצוה, אך ורק בגלל ציוויו של הקב"ה. זכות זו יכולה לעמוד לו, ולחלחל בקרבו עד שגם בו ידלק שוב הניצוץ הקטן שנשאר לו בגחלת, וישוב גם הוא לחיק בורא עולם.

שלוות הצדיקים
בשבת הסמוכה לחנוכה קוראים אנו בפרשת "וישב". ישנו רעיון מוסרי, הנלמד מפרשה זו, וממהות ימי החנוכה יחד.

הפרשה פותחת: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב, יוסף...". במדרש אמרו: וישב יעקב - ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים הם לישב בשלוה בעולם הזה?

ויש להבין את דברי המדרש, וכי לא מגיע ליעקב אבינו שיֵשֵב בשלוה, אחר שבמשך שנים רבות סבל מעשו הרשע, עוד בהיותו בבטן אמו, ואחר כך מלבן הרשע, וגם מתה עליו אשתו רחל, וצער רב הצטער על בתו דינה, ולאחר כל הצרות הללו מבקש לשבת בשלוה, אומר לו הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?

ומבארים המפרשים, כי ודאי שהקב"ה רוצה להיטיב עם בריותיו, שזו התכלית שלמענה ברא את העולם. אלא שעיקר ההטבה היא בעולם הבא, והעולם הזה הוא רק "פרוזדור" שבו מכינים אנו את עצמנו שנהיה ראויים להטבה הגדולה באמת, ולא נקבל הטבות בתור "לחם חסד" המבייש את מקבליו. כמו שאומר ה"מסילת ישרים": "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה הוא באמת העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם, והוא מה שאמרו במשנה באבות (פרק ד משנה טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין".

ואם כן אין ראוי לו לאדם שירדוף אחר התענוגות של העולם הזה ויבקש לעצמו עושר, רווחה וכו'. כי דבר זה מסיח את דעתו מן העיקר, שהוא ההכנה לעולם הבא. אין זה אומר כי עליו להיות מסוגף ולא ליהנות כלל מן העולם הזה, אלא הנקודה היא שעל האדם לראות את העולם הזה, אך ורק בתור אמצעי ולא מטרה! אם יש לך הרווחה גשמית, יכול אתה להשתמש בה כעזר וסיוע לעבודת ה', אך לא לראות בה מטרה בפני עצמה. ממילא אם חסרה לך אותה הרווחה גשמית, אל תהיה מיצר על כך ומשתוקק לכך, כי אין זו המטרה! וזו היתה בעצם ההקפדה של הקב"ה: מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, לרצות, להשתוקק, להתאוות לחיי עונג בעולם הזה.
כך היא דרכה של תורה
ועל פי האמור יש לפרש את המשנה במסכת אבות (פרק ו משנה ד): "כָּךְ הִיא דַרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בַּמְּשׁוּרָה [לפי מדה] תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא". ויש להבין, הלוא אם בורא עולם נתן לאדם שפע ומזון טוב, ויש ביכולתו לאכול כל יום יותר מפת במלח ויותר ממים במשורה, וכן יש ביכולתו לישון על מטה טובה ולא על הארץ, האם במצב כזה אינו יכול לזכות לדרכה של תורה? האם כך הם פני הדברים שכדי לזכות לדרכה של תורה, יצטרך האדם שלא לאכול כל יום אלא רק פת במלח, ומים לפי מדה, ולישון על הארץ?

אין ספק שאין זו כוונת המשנה, כי אדם שנתן לו בורא עולם שפע טובה וברכה, ישתמש בהם כדי ללמוד תורה יותר ויותר, ויכוין שאוכל טוב וישן טוב כדי לעשות רצון ה' בחשק ובשמחה. אך נקודת המוצא כאן היא: האם גם במצב שבורא עולם לא היה נותן לך את כל השפע הזה, גם אז היית נשאר ללמוד בישיבה ובכולל? או שאז כבר היית עוזב ויוצא למסחר, כי חסרים לך ההנאות הללו? זו נקודת המבחן של האדם! נקודה זו מדויקת בלשון התנא שהשתמש בלשון עתיד ולא בלשון הווה: פת במלח 'תאכל', ומים במשורה 'תשתה', ועל הארץ 'תישן', ולא אמר פת במלח 'אתה אוכל', ומים במשורה 'אתה שותה', ועל הארץ 'אתה ישן', ללמדך שלא מן ההכרח שעכשיו בפועל צריך אתה לאכול כך ולישון כך, אלא אף שכרגע חננך ה' בשפע טוב, אל תחשוב שרק במצב הזה אתה עוסק בתורה, אלא אף אם חס ושלום יגיע יום ולא יהיה לך שפע כמו שיש לך עכשו, גם אז תשב ותעסוק בתורה כמו במצב העכשווי. וכך באמת בהבנה אמיתית כזאת, אפשר לזכות לקנות דרכה של תורה באמת.

וזה שאמר הקב"ה, לא דיין להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים הם לישב בשלוה בעולם הזה. עיקר ההקפדה של בורא עולם היתה למה הם מבקשים, למה הם מתאווים לשלוה הזאת, אם נתתי להם - נתתי, אבל אם לא נתתי - אין צורך להשתוקק, לרצות ולהתאוות אליה.

על מה אבדה הארץ
על פי זה, מבארים גם כן את הגמרא במסכת נדרים (דף פא עמוד א) בעניין חורבן בית המקדש הראשון, ששאלו לחכמים ולנביאים "על מה אבדה הארץ?", ולא ידעו להשיב. עד שבא הקב"ה בעצמו ואמר (ירמיה פרק ט פסוק יב), "ויאמר ה' על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". ומבארת הגמרא, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.

ופרש רבנו יונה, הלוא אם לא עסקו בתורה, אם כן למה כששאלו את החכמים והנביאים הם לא ידעו להשיב, הרי דבר גלוי הוא לכל? אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, פרש את הדברים, שלא היו מברכים בתורה תחילה, כלומר לא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, והיינו שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך מזלזלים היו בברכתה. "לא הלכו בה" - בכוונתה ולשם שמים באמת.

המאור שבתורה מחזירם למוטב
תורתנו הקדושה היא חכמה אלוקית ואיננה חכמה כשאר כל החכמות החיצוניות של אומות העולם. את תורת ה' - לא מספיק ללמוד ולדעת, אלא צריך ללומדה עם קדושה, עם יראת שמים, עם ערך אמיתי וחשיבות אמיתית לעסק התורה, ואז זוכה האדם באמת לקנין התורה. וכמו שאמרו במדרש, על הפסוק בירמיה (פרק טז פסוק יא) 'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו'. אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו אבל את תורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקים בה, 'המאור שבה' היה מחזירן למוטב. ומדויק מן הלשון, שלא כתוב שהתורה מחזירה למוטב, אלא 'המאור שבתורה' מחזירם למוטב. והיינו כשלומדים את התורה עם המאור שבה, עם האביזרים שלה, שהם הערך ההגון והיחס הנכון והיראת שמים האמיתית, אז יש סיכוי באמת שהתורה תחזיר את האדם למוטב, אבל כשלומדים את התורה כשאר חכמות כמו מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, גאוגרפיה וכו', אזי אין התורה חודרת בליבותיהם ואינה מחזירה אותם למוטב. וכמו שרואים אנו בעליל בכל מיני אוניברסיטאות ובתי ספר, שלומדים בהם כמה מלימודי התורה, ואף על פי כן רבים מהם עדיין מחללי שבת, ואף חלקם שהיו שומרים קצת, עתה הרי הם יורדים ומדרדרים עוד ועוד מדרכי התורה והמצוות, ה' יצילנו. ועוברים על האיסורים החמורים בתורה בשאט נפש, והתורה לא החזירתם למוטב, למה? הוא הדבר אשר אמרנו, כשאין מאור אין חזרה למוטב.

לא לחינם נמשלה התורה למים, המים יכולים להצמיח פרחים ושושנים, ומאידך גיסא גם קוצים וברקנים, תלוי מה מגדלים. כך התורה יכולה להצמיח צדיקים חסידים וקדושים, ומאידך גיסא גם רשעים שונאי תורה ומצוות. הא כיצד? הכל תלוי היאך לומדים את התורה. וכדברי הגמרא במסכת יומא (דף עב עמוד ב) אמר רבי יהושע בן לוי, מהו שכתוב "וזאת התורה אשר 'שׂם' משה"? - אם זכה האדם, נעשית לו התורה סם חיים. לא זכה האדם, נעשית לו התורה סם המות.

מלכות יון הרשעה בתקופת בית שני רצתה "להשכיחם תורתך". ואמרו במדרש: "וחושך על פני תהום" - זו מלכות יון, שהחשיכה את עיניהם של ישראל. היוונים בעצם לא התכוונו להעלים את התורה כליל, אלא אדרבה הכירו הם בחכמה הגדולה והעצומה הטמונה בה, אלא שרצו להחשיך את המאור שבה. רצו הם שעם ישראל יתייחס לתורה כאל יתר החכמות המצויות בעולם, ולא כ"תורת חיים", שממנה תוצאות חיים לחיי האדם כולם.

"ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים,
ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו!!!"


מדוע עושים חנוכה שמונה ימים?
חג החנוכה נחוג זכר לנס פך השמן, "שלא היה בו להדליק אלא ליום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". והשאלה הנשאלת: למה עושים חנוכה שמונה ימים, והלו נס השמן לא היה אלא שבעה ימים בלבד, שכן היה שמן ליום אחד גם ללא הנס?! תשובות רבות ניתנו לשאלה זו על ידי גדולי הדורות, והרי מקצתן:

 היום הראשון - קבעו אותו ליום טוב על נס הניצחון במלחמה, שביום כ"ה בכסלו נחו היהודים מאויביהם - כשם שנקבע יום טוב בפורים ביום אשר נחו מאויביהם. ושאר שבעת הימים - על נס השמן.

 מה שמצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול, לאחר כל ההרס והטומאה שזרעו היוונים בבית המקדש במשך שלוש שנים - זה עצמו היה נס, ועליו קבעו את היום הראשון. שאר הימים - על נס השמן.

 החשמונאים חילקו את השמן שבפך לשמונה ימים, כדי שהמנורה תהיה דולקת שעה קצרה בכל ערב, ונעשה נס שמאותה כמות קטנה האירה המנורה כל הלילה - כך בכל יום וים, במשך שמונה ימים.

 אחר שנתנו החשמונאים את השמן במנורה, נשאר הפך מלא שמן כבתחילה, וראו את הנס כבר ביום הראשון.

 לפי שהיונים גזרו על המילה, והיתה גזירה זו קשה על היהודים יותר מכל הגזירות, מפני שיש בה הפרת ברית. וכשגברה יד החשמונאים עליהם שמחו על חידוש ברית מילה שמצוותה ביום השמיני להולדת הבן, ועל שמחת מצוה זו - סמכו את חגם לשמונה ימים.

 בדרך דרש: היוונים רצו להוציא מלב ישראל את האמונה שהקב"ה מנהיג את העולם בהשגחתו, וניסו להחדיר לליבם שהכל מתנהל בדרך הטבע, וכבר היו רבים מישראל נוטים אחר דיעות מסולפות אלו. כיון שראו כולם את נס פך השמן - שלא כדרך הטבע, הבינו כולם שהכל מהשגחתו יתברך, ואפילו כשהעולם מתנהג בדרך הטבע - גם אז הכל מיד ה' ומהשגחתו. לכך אנו אומרים בפיוט לחנוכה: "בני בינה, ימי שמונה קבעו...", כלומר: מתוך שהיו בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר: מתוך הנס, הבינו שהשמן הרגיל הדולק בדרך הטבע - גם הוא נס.

 בדרך מוסר השכל: החשמונאים לא נתייאשו מלהדליק גם ביום ראשון, למרות שאמרה התורה "נר תמיד", וידעו שמחר לא יהיה להם מה להדליק. והוא הנס הגדול שמקיים עם ישראל בכל דורותיו וגלויותיו. שאילו באו לעשות חשבונות מה יהיה ביום מחר, לא יוכלו להתקיים אפילו יום אחד, אבל ישראל אין עושים חשבונות, אלא שמים בטחונם באביהם שבשמים, וכל מעשה קטן שיש בידם לעשות - עושים הם בשמחה ובאמונה תמה.


שער ההלכה - הלכות חנוכה

הדלקת נרות חנוכה
הטעם להדלקת נרות חנוכה
בתקופת ימי בית המקדש השני, גזרו מלכי יון הרשעה גזרות על ישראל, כדי להשכיחם ממצוות התורה ולבטלם מדתם. ונכנסו להיכל שבבית המקדש ופרצו בו פרצות, והיה צר מאוד לישראל מפניהם. עד שריחם עליהם הקב"ה והצילם מידם, וגברו בני החשמונאים הכהנים על היוונים והרגום והושיעו את ישראל מידם. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל.

היום שנחו בו מהמלחמה היה יום כ"ה בכסלו, ובו ביום נכנסו החשמונאים לבית המקדש ורצו להדליק את המנורה, ולא מצאו אלא פך אחד של שמן זית זך טהור, שהיתה בו כמות שמן ליום אחד בלבד כדי להדליק את המנורה, ונעשה נס שהספיקה להם כמות זו לשמונה ימים.

באותם שמונה ימים שלחו אנשים הבקיאים בהכנת שמן זית, שילכו לחלקו של שבט אשר, אשר ברכם משה רבנו בשמן רב, כמו שנאמר (דברים פרק לג פסוק כד) "ולאשר אמר ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו". עד שהגיעו אותם אנשים אל נחלת שבט אשר, כתשו זיתים וחזרו, עברו שמונה ימים. ורק ביום התשיעי הדליקו מהשמן שהביאו. נמצא ששמונה ימים הדליקו בשמן של נס, ולכן תיקנו חכמים לעשות את אותם שמונה ימים, ימי שמחה והלל, ולהדליק בהם נרות בכל לילה, כדי לפרסם את הנס. ואלו הימים נקראים 'חנוכה'. (א)

כמה נרות מדליקים
מעיקר הדין, די להדליק בכל בית נר אחד בכל לילה, אלא שכבר נהגו כל ישראל לקיים את המצוה בהידור ולהוסיף כל לילה עוד נר אחד, שעל ידי מספר הנרות ניכר ומפורסם הנס יותר. וכך מוסיף והולך עד היום השמיני, ומראה בזה ששמונה ימים עשה הקב"ה נס לישראל, שדלקה להם המנורה גם ביום השמיני, מפך שהיתה בו כמות שמן רק ליום אחד.

אשר על כן, בלילה הראשון ידליק נר אחד, בלילה השני ידליק שני נרות, בלילה השלישי ידליק שלושה נרות, עד שבלילה השמיני ידליק שמונה נרות. (יט)

נרות ההידור
בכל לילה, הנר הראשון הוא הנקרא נר החיוב, ושאר הנרות נקראים 'נרות ההידור'. ואם טעה ולא הדליק כמספר הנרות של אותו יום, יצא ידי חובתו. (כט)

שָמָש
נהגו להדליק נר נוסף הנקרא 'שָמָש'. יש נוהגים להדליקו על ידי שנותנים בו שמן כמו בכל שאר הנרות. ויש נוהגים שהשמש הוא הנר שממנו מדליקים את הנרות, ולאחר שגמר להדליק בו את הנרות, מניחו דלוק בחנוכיה. (צט. ת"ה קעט)

בני ספרד
מנהג בני ספרד שאחד מבני הבית מדליק ופוטר את כל בני הבית בהדלקתו, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם (פרק ד מהלכות חנוכה הלכה ג): המנהג פשוט בכל ערינו ספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקים נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפים נר בכל לילה ולילה, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות.

לא נוכחים בהדלקה
אין חובה שבני הבית יהיו נוכחים בבית בשעת ההדלקה, ולכן אף אם אין באפשרותם לשהות בבית באותו זמן, יוצאים הם ידי חובה בהדלקת הנרות שמדליקים בביתם. (ת"ה מד)

בני אשכנז
מנהג בני אשכנז שכל אחד מבני הבית הזכרים מדליק נרות חנוכה לבדו ומברך. וטוב שכל אחד ידליק בחלון אחר, כדי לפרסם את הנס ככל היותר לבני אדם העוברים ושבים. (ת"ה יז)

זה אלי ואנוהו
מצוה להדר ולהדליק בחנוכיה יפה מאוד, ומי שיכול להדליק בחנוכיה של זהב, מעלתו גדולה עד מאוד. ומי שאין באפשרותו, ידליק בחנוכיית כסף או דמוי כסף, וכל המרבה להדר במצוה ולעשותה יפה, הרי זה משובח. (ת"ה קיח)


החייבים בהדלקת נרות חנוכה
נשים
גם הנשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה. ולכן, אשה המתגוררת בביתה לבדה, חייבת להדליק נרות חנוכה עם הברכות כולן, אבל אשה נשואה או בנות רווקות בבית הוריהן, ודאי שאינן צריכות להדליק נרות חנוכה, אפילו למנהג האשכנזים שמדליק כל אחד מבני הבית.

ואף על פי שכלל גדול בידינו, 'שהנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא [גורם]'. דהיינו כל מצוה שציוה אותנו בורא עולם לעשותה, אם המצוה היא תלויה בזמן קבוע, כלומר, שהזמן גורם למצוה לבוא, האשה פטורה מלעשותה. כגון, מצות סוכה, שהנשים פטורות מלשבת בסוכה, כי זמנה קבוע שבעה ימים בשנה. וכן פטורות הן מלהתעטף בציצית, כי זמנה קבוע ביום ולא בלילה. וכן פטורות הן מלהניח תפילין, כי זמן הנחתם קבוע בחול ולא בשבת, וכן כל כיוצא בזה.

וכיון שלא רק במצוות מהתורה קיים הכלל הנ"ל, אלא גם במצוות מדברי חכמים, אם כן לכאורה תהיינה הנשים פטורות מלהדליק נרות חנוכה, כיון שמצוה זו זמנה קבוע, שמונה ימים בשנה. אולם יש מצוות שהגם שזמנן קבוע, בכל זאת הנשים חייבות בהן, כגון מצוות ש'אף הן [הנשים] היו באותו הנס', כמו בחנוכה, שהיו גם הנשים בכלל גזרת השמד שגזרו היוונים, והיתה התשועה לכל ישראל לגברים ולנשים. וכן בנס פורים, שביקש המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ואף הן נושעו עם כל ישראל. לכך חייבות אף הן במצוות אלו, הגם שזמנן קבוע. (כה)

לא נמצא בבית
אדם שיודע שלא יגיע הלילה לביתו, מכל סיבה שהיא, יאמר לאשתו שהיא תדליק באותו לילה את הנרות ותברך, ובכך יוצא ידי חובתו. וכן אפשר לומר לבן הגדול למעלה מגיל בר מצוה, להדליק. (ת"ה לט)

בני אשכנז
ואולם לבני אשכנז, אם הוא נמצא במקום שיכול להדליק, טוב שמלבד הנרות שמדליקה אשתו, ידליק גם הוא במקום שבו הוא נמצא, אך בלי ברכה. (ת"ה לט)

אדם שיודע שבלילה זו לא יוכל להדליק נר חנוכה, וגם אין מדליקים עליו בביתו, אזי כשיראה נר חנוכה, יברך בלילה הראשון, 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו', ושאר הלילות יברך 'על הניסים'. (קלט)

מי שלא היה בביתו בלילה הראשון ואשתו ברכה והדליקה, והוא לא ברך כלל אפילו על הראיה, בלילה השני כשמדליק, יברך גם 'שהחיינו'. (קלח)

יגיע מאוחר
אדם שיודע שיגיע לביתו בשעת לילה מאוחרת, ועד שיגיע ילכו בני ביתו לישון, עדיף שיאמר לאשתו שתדליק בזמן, מאשר שידליק הוא עצמו מאוחר יותר. (ת"ה לט)

חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה
ואולם גם אם יודע שיגיע לאחר זמן ההדלקה, אך לא בשעה מאוחרת כל כך שילכו בני ביתו לישון, מעיקר הדין עדיף שיאמר לאשתו להדליק בזמן. אלא שהניסיון מוכיח שבבתים רבים ברוך ה', לא דומה הדלקת החנוכיה שהאבא מדליק בעצמו, לבין הדלקת החנוכיה שהאמא או משהו אחר מבני הבית מדליק. כי כשהאבא נמצא, יכול הוא לשמוח עם האמא והילדים לאחר ההדלקה, וגם להסביר ולבאר להם את משמעותם של ימים קדושים ונעלים אלו, שאפשר לשאוב בהם הרבה כוחות רוחניים. רמת השמחה היא אחרת, ואסור לזלזל בכך, כי השמחה בקיום המצוות מקנה לילדים הרבה כוח, רצון וחשק להתמיד במצוות בהווה, בעתיד הקרוב, וגם בעתיד הרחוק. בעוונותינו הרבים, הרחוב היום כל כך פרוץ ומקלקל ומשחית את הילדים, וכמה ילדים ונערים שסטו מן הדרך, לבסוף חזרו מחמת הזכרונות היפים מימי הקטנות, ממעשי המצוות של האבא בהתלהבות ובשמחה לכל מצוה.
אשר על כן, כל אחד ישתדל להיות בביתו בלילות החנוכה, ואפילו אם הוא מוכרח לצאת לרגל עסקיו לכמה ימים לחוצה לארץ, יעשה את כל מאמציו לדחות את נסיעתו לאחר ימי החנוכה, וזכות מצוה זו של חינוך הבנים והתגברותו של האב, תעמוד לו לפרנסה טובה בכבוד בנחת ובשמחה, ויזכו הוא ואשתו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות ביראת שמים טהורה ומדות טובות, אמן.

בני הישיבות
תלמידי הישיבות היקרים המסולאים בפז, הבאים לביתם אחת לכמה שבועות, ובימי החנוכה הם נמצאים בישיבה, אינם צריכים להדליק נרות חנוכה בישיבה כלל, ויוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות שאביהם מדליק בבית. (כ"פ הגרשז"א ועוד. קנ)

נר איש וביתו
אין הבן רשאי לכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקה של אביו, כדי שיוכל להדליק ולברך בעצמו בישיבה, כיון שהמצוה היא 'נר איש וביתו', דהיינו שיהיה נר חנוכה בכל בית של איש, ולא שכל אחד ואחד בפני עצמו יברך וידליק, וכיון שכבר מדליקים בבית, יוצא ידי חובה אפילו שלא מרצונו. (ת"ה נ)

בני ארץ ישראל
גם תלמידי ישיבות ההולכים מארץ ישראל, כדי ללמוד תורה בחוץ לארץ, יוצאים ידי חובתם בהדלקה שבביתם בארץ ישראל. (ת"ה נב)

בני חוץ לארץ
תלמידי ישיבות הבאים מחוץ לארץ, כדי ללמוד תורה בארץ ישראל, ומקיימים בעצמם מה שאמרו חז"ל בגמרא (בבא בתרא קנח ע"ב) ובזוהר הקדוש (רעיא מהימנא דף רמה עמוד ב), שהאויר של ארץ ישראל מחכים, אע"פ שכשמגיע זמן ההדלקה פה בארץ ישראל, עדיין לא הדליקו עליהם בביתם בחו"ל, מכל מקום מעיקר הדין יוצאים הם ידי חובה בהדלקה שידליקו בביתם בחו"ל לאחר כמה שעות. אך אם ירצו רשאים להדליק בברכה, כל שיודעים בברור שהוריהם עדיין לא הדליקו. (קנ)

חיילים
והוא הדין בכל הנ"ל גם לחיילים שאינם נמצאים בביתם בימי החנוכה, שיוצאים הם ידי חובה בהדלקה שמדליקים עליהם בביתם. (ת"ה מד)

חייל הנמצא בכפר שכולו גויים, אף שמדליקים עליו בביתו, צריך להדליק נר חנוכה בברכה, כיון שאינו רואה נר חנוכה כלל. ולכן חייל אחד ידליק ולא יותר. (קנח)

אל המקורות
בן שזכה ברוך ה' לחזור בתשובה, אך הוריו לצערנו הרב, לא השכילו עדיין לעשות זאת, לבוא ולהמנות על ציבור עבדי ה', ובן זה הגדיל לעשות והלך ללמוד בישיבה קדושה, אע"פ שהוריו אינם מדליקים נרות חנוכה בביתם, מכל מקום יוצא הוא ידי חובה בהדלקת הנרות שבישיבה. ואם ירצה, ידליק בחדרו אך בלי ברכה. (ת"ה נב)

בני אשכנז
כל האמור לעיל בדין בני ישיבה וחיילים, זהו רק לבני ספרד שלא מדליק כל אחד בביתו. אבל לבני אשכנז שאפילו כשהם נמצאים בביתם עם הוריהם, הם מדליקים נרות חנוכה, כל שכן כשהם חוץ לביתם שעליהם להדליק נרות חנוכה. (קמח)

ההבדל בין חיוב נר שבת לחיוב נר חנוכה
ולכאורה יש לשאול מדוע גבי הדלקת נרות שבת מבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א', שאבא שאינו שובת בביתו או בן הלן בישיבה, צריכים להדליק נרות שבת במקום לינתם, אף שהאמא מדליקה נרות שבת בבית. ולעומת זאת כאן בנרות חנוכה, אם האבא יצא בימי החנוכה לרגל מסחרו, אשתו מדליקה בבית, והוא יוצא ידי חובה, אף שאינו ישן בבית. וכן אם הבנים בפנימיה בישיבה, יוצאים הם ידי חובה בהדלקה של אביהם ואינם צריכים להדליק במקום לינתם, אף שאינם נמצאים בימים אלה בבית כלל. ולכאורה מה ההבדל בין ההדלקה של שבת לחנוכה?

וצריך לומר, שבנר חנוכה המצוה היא 'נר איש וביתו', דהיינו שבכל בית יהיה נר דלוק, וא"כ אפילו בני הבית אינם בבית, הרי שהתקיימה המצוה, שבביתם הדליקו נר חנוכה. לא כן בשבת, שהמטרה היא 'שלום בית' ליהנות מאור הנר שלא יכשלו בהליכתם בבית, אם כן אין קשר בין ההדלקה שבבית להדלקה שבמקום הימצאם, ועדיין צריכים הם להדליק במקומם שלא יכשלו בהליכתם.

אורח
אדם המתגורר לבדו שהתארח בימי החנוכה בבית חברו, ומדקדק עמו לשלם לו על כל ההוצאות שמוציא חברו עבורו, אכילה ושתיה וכו', כיון שאדם זה חייב במצות ההדלקה, שהרי אין לו מי ממשפחתו שמדליק עליו בביתו, תקנו לו חכמים שיתן לבעל הבית כמה פרוטות, כדי שיזכה לו מעט מהשמן שהוא מדליק בו את החנוכיה, או שיתן לו בעל הבית במתנה מעט מהשמן, ואז יוצא האורח ידי חובה בהדלקה של בעל הבית. (ת"ה נג)

ומכל מקום כיון שהאורח חייב בעצמו במצות ההדלקה, אם רוצה שלא להשתתף עם בעל הבית בשמן, אלא להדליק בעצמו בשמן שלו, רשאי לעשות כן ולהדליק בברכה. (ת"ה נז)

משפחה
בן נשוי הגר אצל אביו וסמוך על שלחנו, אע"פ שיש להם חדר מיוחד, אינו מדליק בפני עצמו ואינו צריך להשתתף בפרוטות, ויוצא ידי חובה בהדלקת אביו. (קנב)

זוג המתארחים בבית הוריהם וישנים שם, כיון שאינם משלמים עבור ההוצאות, אינם צריכים להשתתף בפרוטות ויוצאים ידי חובה בהדלקת בעל הבית. (ת"ה נה)

בן נשוי המתארח אצל אביו בשבת, ובמוצאי שבת מתכונן לחזור לביתו, לא ידליק את נרות החנוכה אלא כשיחזור לביתו דוקא. (קנה)

אורח מברך
באופנים שהתבארו לעיל שאינו צריך להדליק, כי יוצא ידי חובה בהדלקה של בעל הבית - אם בעל הבית מכבדו להדליק, רשאי לברך ולהדליק. (ת"ה נט)

בית מלון
המתארח בבית מלון ולא מדליקים עליו בביתו, או משפחה המתארחת כולה בבית מלון, חייבים להדליק נרות חנוכה בחדר במלון עם ברכה. (ת"ה נט)

וכאן המקום להבהיר, שכל זה בתנאי שהליכתו לבית מלון נעשית אך ורק בקדושה ובטהרה, בצניעות וביראת שמים. ואולי זה יכול להיות, כשמתארגנים קבוצה גדולה מאוד של כמה משפחות קדושות, ויושבים בהפרדה מלאה עם מחיצה, גברים לבד ונשים לבד, כמו בכל אולם שמחות של אנשים חרדים יראי שמים אמיתיים ולא מתחזים, שעומדים על כך שתהיה מחיצה גמורה המפרידה בין הגברים לנשים, ואין כל סיבה שבבית מלון לא יעמדו על כך. וגם בתנאי שמבלים את שאר זמנם שבין הסעודות בדברי תורה ושירות ותשבחות לה' יתברך, ובלי להתערבב חס ושלום או לדבר גברים עם נשים, שכבר אמרו רבותינו במשנה באבות (פרק א משנה ד) 'ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים, כל המרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם'.

ודע, כי אף אם עומד האדם בכל האמור לעיל, זאת בתנאי שמקפיד שאשתו ובנותיו יבואו בלבוש צנוע כראוי לבת ישראל כשרה, כי לצערנו הרב, הרבה נשים שהולכות במקום מגוריהן בלבוש צנוע, חושבות שכאשר מגיעים לבית מלון, נעשה הכל מותר, ובאות בלבוש לא צנוע כל כך. ופעמים גם מתבשמות במיני בשמים חזקים, שהעובר קרוב אליהן אי אפשר כמעט שלא יכשל להריח את ריחם הנודף, ומכשילים אותו באיסור 'לא תנאף' שדרשו חז"ל במדרש רבה 'לא תהנה אף'. ומכות אלו בעוכרינו מאוד, שפשתה המספחת גם אצל חלק מהציבור השומר תורה ומצוות. ואפילו בלעם הרשע שרצה לקלל את ישראל ולא הצליח, בדבר אחד הצליח, ואמר לבלק אם אתה רוצה להרוג בישראל חס ושלום, דע לך שאלוהיהם של אלו שונא זימה, לך ותחטיא את עם ישראל בזימה, וכבר לא תצטרך אתה להרוג בהם אלא ה' כבר יטפל בהם. וכן היה כמו שנאמר שם (במדבר פרק כה פסוק ג-ט) ויחר אף ה' בישראל וכו' ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף (24,000).

אשר על כן, שומע לעצה - חכם, ושומר נפשו ירחק מכל הליכה לבתי מלון, שאפילו אם יעמוד בכל הקריטריונים הנ"ל, עדיין יכול להכשל במקומות אלו בעוון החמור מאוד מאוד של שמירת העיניים, שעובר על לא תעשה מן התורה, 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. ואין הבדל בין לא תעשה זה, לבין לא תעשה של אכילת חזיר או כל דבר טמא אחר, שאדם לא היה מעיז להתקרב אליו. וסיפורים רבים ישנם מכל מיני מכשולים שקראו, ולא כאן המקום לכותבם, ה' ירחם. ישמע חכם ויוסף לקח.

דירה משותפת
שני אנשים הגרים בדירה אחת, אם שניהם שותפים יחד בהוצאות האכילה והשתיה, ואוכלים זה מזה, צריכים להשתתף בקניית השמן, וידליק אחד מהם בברכה, ולמחרת ידליק חברו בברכה, ויוצא כל אחד ידי חובה בהדלקת חברו. אבל אם אינם שותפים בהוצאות האכילה והשתיה, אלא כל אחד קונה לעצמו ואוכל, אפילו הם שני אחים או אבא ובן, ידליק כל אחד בחנוכיה בפני עצמו בברכה, ולא ישתתפו בפרוטות. (ת"ה סא)

קטן
קטן פחות מגיל בר מצוה, אפילו שהגיע לגיל חינוך [מגיל חמש או שש ומעלה, לפי הבנתו של הילד], אינו מוציא ידי חובה את בני הבית הגדולים בהדלקת הנרות. (נא)

מצות חינוך
ואולם טוב ונכון להרגיל את הילדים הקטנים שהגיעו לגיל חינוך, שידליקו את נרות ההידור בכל לילה, והיינו שידליק בעל הבית בעצמו את הנר הראשון, והם ידליקו את שאר הנרות. אך לא יתן לילדים קטנים מאוד שעדיין לא הגיעו לחינוך, להדליק את נרות ההידור. ומכל מקום רשאי לתת להם להדליק את נר השמש. (ת"ה סו)

סומא [עיור]
סומא חייב בהדלקת נרות חנוכה, אלא שאם יש לו בני בית, טוב שיברכו הם וידליקו. אך אם אין לו בני בית, יברך וידליק הוא בעצמו את הנרות בסיוע עם אחר, שהרי הסומא חייב בכל המצוות, ובהדלקתו יש פרסום הנס לאחרים. (קיג)


השמנים והפתילות
שמן זית
מצוה מן המובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית, מפני שהנס שנעשה בבית המקדש במנורה היה בשמן זית, ואנו משתדלים לדמות ככל היותר את הדלקת החנוכיה שלנו, להדלקת המנורה שהיתה בבית המקדש. (עז. ת"ה קח)

בנים תלמידי חכמים
אמרו חז"ל (מסכת שבת דף כג עמוד ב) הרגיל בנר של מצוה לעשותו יפה, זוכה לבנים תלמידי חכמים. שנאמר (משלי פרק ו פסוק כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר. והיינו שעל ידי שיהדר בנר של שבת ושל חנוכה, יזכה לאור של התורה.

שאר שמנים
אולם אם אין לו שמן זית, ידליק בשאר שמנים, ואם אין לו שמן כלל, ידליק בנרות שעוה. (עו, פ)

יוקר השמן
במקומות שהשמן זית יקר, ואין ידו משגת להדליק בשמן זית את כל הנרות כולן, רשאי להדליק בכל לילה את הנר הראשון שהוא נר החיוב בשמן זית, ואת שאר הנרות ידליק בשאר שמנים כשמן סויה וכדומה. אך לא ידליק את נר החיוב בשמן זית, ואת שאר הנרות בשעוה. (פא)

שמן מאוס
שמן שהיה ראוי לאכילה ונפגם ונמאס עד שאינו ראוי לאכילה, אין מדליקים בו נרות חנוכה, מפני שאין זה מכבוד המצוה להדליק בשמן מאוס. (פז. ת"ה קיג)

שמן מר
שמן שטעמו מר, כשר להדלקה, שאף על פי שאינו ראוי לאכילה מחמת מרירותו, מכל מקום מחמת מרירותו אינו נעשה שמן מאוס. (ת"ה קיג)

שמן למאור
וכמו כן, 'שמן זית למאור' המצוי כיום בחנויות רבות, וכתוב עליו שאינו ראוי לאכילה, הרי הוא כשר להדלקה, ואין צורך להחמיר בזה כלל ולחפש דוקא שמן הראוי לאכילה, ובפרט שהשמן הראוי לאכילה, מחירו יקר הרבה יותר.

שמן שתחת המיטה
שמן שהונח תחת המיטה וישנו עליה, כשר להדלקה. ואף לגבי אכילתו, יש להקל לאוכלו, ובפרט במקום שיש הפסד מרובה. (פח. ה"ע סז)

נר חשמל או גז
אין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חשמל או גז, כיון שההדלקה צריכה להעשות בדומה למנורה שהיתה בבית המקדש, ובמנורה היו שמן ופתילה, ובנרות חשמל וגז, אין שמן ואין פתילה. (צג)

ואף על פי שאין חובה מן הדין להדליק דוקא בשמנים, ומותר להדליק בנרות, מכל מקום הנרות דומים יותר להדלקת המנורה שבבית המקדש, שגם בנרות יש לחלוחית כמו שמן ופתילה, לא כן בנרות חשמל וגז, שאין גם את זאת.

מקומות ציבוריים
אשר על כן, מקומות ציבוריים כמו בכניסה לעיר או על גגות בתי הכנסת וכדומה, שרוצים לפרסם את הנס ברבים, ומדליקים נרות חנוכה של חשמל, אינם רשאים לברך עליהם כלל, כיון שלא יוצאים בהם ידי חובה. (צו)

מכוניות
וכיוצא בזה, אנשים שמדליקים על מכוניותיהם נרות חנוכה של חשמל, אף שמעלתם גדולה עד מאוד שמפרסמים ברבים את הנס שעשה הקב"ה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, מכל מקום פשוט הדבר שאינם מברכים על הדלקה זו בשום אופן.

ובלאו הכי, אפילו אם לא היו מדליקים במקומות אלו ובמכוניות נרות חשמל אלא נרות אמיתיים עם שלהבת ממש כפי הדין, עדיין לא היו רשאים לברך, כיון שאינן מקומות של חיוב ההדלקה, וכמבואר לעיל.

פתילות
מצוה מן המובחר שיהיו הפתילות עשויות מצמר גפן. ואולם אם אינו בקי בעשיית הפתילות מצמר גפן כראוי, עדיף שישתמש ב'פתיל צף'. (פ. ת"ה קיא)

אע"פ שהפתיל צף מצופה בשעוה, ובתחילה נדלקת רק השעוה ואחר כך נדלקת הפתילה, מכל מקום הכל נחשב להדלקה אחת. (פ)

הכנת הפתילות
כאשר מכינים את החנוכיה עם השמן והפתילות, טוב שידליקו מעט את הפתילות ויכבו, כדי שלאחר מכן בשעת ההדלקה, תאחז בהם האש מיד. (ת"ה קכ)

החלפת הפתילות
יש נוהגים להחליף פתילות חדשות בכל לילה, זכר למנורת בית המקדש שהיו מחליפים בה בכל יום פתילות חדשות, אך אין זה מעיקר הדין כלל. (קה. ת"ה קכ)

כמות השמן
צריך לתת שמן בנרות, כדי שידלקו לכל הפחות חצי שעה מהרגע שהדליק. אבל בפחות מכמות זו, אינו יוצא ידי חובה. ולכן אם עבר ונתן כמות שמן פחות מחצי שעה, יכבה את הנרות ויחזור לתת שמן כשיעור של חצי שעה וידליק שנית, אך לא יברך שוב. (קיא)

אונס גמור
אשר על כן, אדם שנאלץ לצאת מביתו מיד לאחר זמן ההדלקה, וחושש להדליק ולהשאיר את הנרות דולקים כשאין משהו בבית, ולכן רוצה לכבות את הנרות זמן מועט לאחר הדלקתם, אינו רשאי לברך על הדלקה זו. (ת"ה קסו)

ומכל מקום בודאי שחייב אדם לעשות את כל המאמצים להשאיר את הנרות דולקים לפחות חצי שעה, ולא להפסיד מצוה יקרה זו, ורק אם אירע לו אונס גמור שאינו יכול לעמוד בו, יעשה כאמור להדליק את הנרות בלי ברכה.

נרות צבעוניים
מה שמוכרים בחנויות נרות דקים צבעוניים, יש להשתדל שלא להדליק בהם, כיון שלא תמיד הם דולקים חצי שעה, ויכול להכשל באיסור ברכה לבטלה חס ושלום, וגם לא יצא ידי חובת המצוה. ומכל מקום בערב שבת של חנוכה, פשוט שאינו יכול להדליק בהם נרות חנוכה, וכמו שיתבאר להלן.

כיבוי הנרות
אחר שדלקו הנרות חצי שעה, רשאי לכבותם. ומכל מקום אם הוא מדליק בחלון ביתו הסמוך לרשות הרבים, ויש פרסום הנס לעוברים ושבים, טוב שלא לכבותם, כדי שיתפרסם הנס עוד ועוד. (ת"ה קסז)


מקום הנחת החנוכיה
פתח הבית
בדירת קרקע שפתח הבית פונה לרשות הרבים, טוב להניח את נרות החנוכה על פתח הבית מבחוץ, כדי לפרסם את הנס ברשות הרבים לבני אדם העוברים ושבים. ויניח את החנוכיה בצד שמאל של הפתח מול המזוזה, ובזה נמצא שכשהוא נכנס לבית, הרי הוא מוקף במצוות: מזוזה מימין, חנוכיה משמאל, וציצית על גופו, ועליו נאמר (קהלת פרק ד פסוק יב) 'וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק'. (לב. ת"ה עב)

פתח החצר
אם יש חצר לפני הכניסה לדירה, טוב שיניח את הנרות בפתח החצר, ולא בפתח הדירה, כדי לפרסם את הנס ברשות הרבים לבני אדם העוברים ושבים. ויניח אותם בצד שמאל של הפתח מול המזוזה וכנ"ל. (ת"ה עג)

אם אין מזוזה
פתח החצר שאין בו מזוזה, וכגון שאין שם משקוף שפטור מלתקוע שם מזוזה, יניח את החנוכיה מצד ימין, שהוא הצד החשוב יותר. (ת"ה עב)

רוח מצויה
במקום שיש רוח מצויה, ויש חשש שיכבו הנרות מחמת הרוח, לא ידליק בחוץ אלא בתוך ביתו. ויש מניחים את החנוכיה בתוך תיבת זכוכית גדולה, ששומרת על הנרות מפני הרוח ומדליקים בחוץ.

ואע"פ שצריך שבשעה שמדליק, יהיו הנרות ראויים לדלוק כך במשך חצי שעה, וכשמדליק בתיבת זכוכית, כיון שפותח את הזכוכית להדליק, קרוב לודאי שאם יהיו הנרות מגולים כך חצי שעה, לא יחזיקו מעמד ויכבו. מכל מקום כיון שהדליק על מנת לסגור את הפתח, ובעודו עוסק בהדלקה ולא סילק את ידו סוגר את הפתח, נמצא שהדליק הדלקה טובה. (קט)

בנין מגורים
בית שנמצא בתוך בנין מגורים, כך שאין פתח הבית פונה לרשות הרבים, יניח את החנוכיה סמוך לחלון הפונה לרחוב שבו ישנם עוברים ושבים, או בפתח המרפסת הפונה לרחוב, וזה עדיף יותר מאשר להדליק בכניסה לחדר המדרגות, שלא יודעים מי המדליק חנוכיה זו. ועוד שבודאי פרסום הנס גדול הרבה יותר בחלון הפונה לרחוב, מאשר שיניח את החנוכיה בחדר המדרגות, ויראו את החנוכיה רק הנכנסים לבנין. (לו. ת"ה עג)

קומה גבוהה
הדר בקומה גבוהה למעלה מעשרים אמה משטח הרחוב, [שיעור אמה = 48 ס"מ. עשרים אמה = 9.60 מטר], ולערך מקומה רביעית ומעלה, כיון שבגובה כזה אין כל כך היכר לעוברים ושבים ברחוב, שהרי אין דרכו של אדם ללכת ברחוב עם ראש מורם ולהסתכל כלפי מעלה כל כך אלא הולך ומסתכל ישר, נמצא שבהסתכלותו הרגילה, הוא לא יראה את החנוכיה הנמצאת בגובה של עשרים אמה, לכך עדיף שיניח את החנוכיה בפנים ביתו על יד הפתח בצד שמאל. (לט)

פרסום הנס איכותי
אף על פי שבארנו לעיל שהדרים בקומת קרקע, טוב שידליקו את החנוכיה בפתח הבית או בפתח החצר, מכל מקום מי שחושש שמא יגנבו לו את החנוכיה, או שכאשר החנוכיה דלוקה בביתו, הוא רואה אותה ועל ידי זה נחקקים בליבו ניסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך. וגם כך יוכל יותר לספר לבני ביתו על חסדיו ונפלאותיו של הבורא, ולהחדיר בהם את האמונה והבטחון בו, עדיף שיניח את החנוכיה בתוך הבית, ויקיים פרסום הנס איכותי יותר לבני ביתו, אלא שגם בזה ישתדל להניחה סמוך לחלון הפונה לרחוב, כדי להרויח גם את פרסום הנס לעוברים ושבים. (ת"ה עז)

גובה הנחת החנוכיה
מצוה לכתחילה להניח את החנוכיה [השלהבת] בתוך עשרה טפחים מרצפת הבית, [טפח = 8 ס"מ. עשרה טפחים = 80 ס"מ]. ויש להניחה למעלה משלושה טפחים [24 ס"מ]. ובדיעבד אם הניחה למעלה מעשרה טפחים או למטה משלושה טפחים, יצא ידי חובתו. (לג, לו)

חלון גבוה
אם החלון שבבית גבוה למעלה מעשרה טפחים [80 ס"מ], רשאי לכתחלה להניח את החנוכיה בגובה החלון, כדי שיראה לעוברים ושבים בחוץ. (ת"ה פג)

עצה טובה
בתים שחלונותיהם פונים לרחוב הראשי, ויש באפשרותם להדר עוד ולפרסם את הנס לעוברים ושבים רבים מאוד, ישתדלו לעשות את כל המאמצים כדי לפרסם את הנס, ובפרט במקומות שאין גרים שם הרבה יהודים שומרי תורה ומצוות, ולא שכיח כל כך לראות שם חנוכיות דולקות. ואפילו אם נגמרה כמות השמן שהניחו בחנוכיה, ישתדלו להוסיף עוד שמן כדי שעוד עוברים ושבים יראו, ואולי ראיה זו תחלחל בהם, ויזכו להתעניין במצוות ה' יתברך. (סו)

הדלקה עושה מצוה
הדלקת הנרות צריכה להיות במקום שמניחם, ולכן לא ידליק את הנרות בבית, ולאחר מכן יוציאם לחוץ. (קטו. ת"ה פט)

חולה
אם בעל הבית חולה ואינו יכול לקום ממטתו, כדי להדליק את הנרות במקום הנחתם, לא ידליק את הנרות סמוך למטתו, על מנת שיעבירו את הנרות למקום הנחתם, אלא אחד מבני הבית יברך וידליק במקום הנחתם. (קטז)


זמן ההדלקה
צאת הכוכבים
לכתחילה צריך להדליק את הנרות מיד בתחילת הלילה שהוא זמן צאת הכוכבים [16:55 בערך], ולא קודם לכן. וכמו שפסק מרן בשולחן ערוך (סימן תרעב סעיף א), אין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה [צאת הכוכבים] לא מאחרים ולא מקדימים. (סב)

בני אשכנז
יש מבני אשכנז שנוהגים להדליק את נרות החנוכה בשקיעת החמה [16:45 בערך], ויש שנוהגים להדליק כדעת מרן השולחן ערוך מזמן צאת הכוכבים. (ת"ה צב)

פלג המנחה
אין להדליק את הנרות קודם הזמן הנ"ל. ומכל מקום אדם שנאלץ לצאת לדרך קודם הלילה, ואין אף אחד בביתו שידליק, וחושש שיתבטל לגמרי מהמצוה, לכתחילה יאמר לחברו שיבוא וידליק בביתו בזמן עם ברכה. אך אם אין באפשרותו לעשות זאת, ידליק נרות חנוכה בזמן פלג המנחה, [כשעה ורבע לפני צאת הכוכבים בשעות זמניות, ובזמן חנוכה בערך בשעה 15:50 אחה"צ] בלי ברכה. (ת"ה צד)

עד מתי מדליקים
אם לא הדליק מיד בתחילת הלילה, לכתחילה ידליק בתוך חצי שעה מתחילת זמן ההדלקה. ואם עברה חצי שעה ולא הדליק, רשאי לברך ולהדליק כל הלילה, ואפילו הגיע לביתו מאוחר מאוד בסוף הלילה, ונשאר לו פחות מחצי שעה עד עלות השחר, יברך וידליק את הנרות עד עלות השחר [5:30 בבוקר בערך]. (סב, סז)

הגיע מאוחר
כבר בארנו לעיל, שאם אדם יודע שיגיע מאוחר, יאמר לאשתו שתדליק בזמן. ומכל מקום אם לא עשה כן, רשאי להדליק בשעה מאוחרת בלילה, וטוב שיעיר אחד או שניים מבני ביתו, שיהיו נוכחים בשעת ההדלקה לפרסום הנס. אך אם קשה להעירם, רשאי להדליק ולברך. (סד. ת"ה צט)

תדיר קודם
שתי מצוות הבאות לפנינו לעשות, איזו מהן צריכים להקדים? כלל גדול למדונו חז"ל (מסכת שבת דף כג עמוד ב), 'תדיר [תמידי] ושאינו תדיר, תדיר קודם'. דהיינו, שאם מצוה אחת תמידית ומצוה שניה אינה תמידית כמו הראשונה, יקדים את המצוה התמידית יותר, ואחר כך יעשה את המצוה השניה.

זמן תפלת ערבית בחנוכה
אי לכך, בלילות חנוכה שבאות לפנינו שתי מצוות, א. תפלת ערבית. ב. הדלקת נרות חנוכה, כיון שתפלת ערבית תמידית, שבכל יום קיימת המצוה להתפלל ערבית, ולעומת זאת מצות הדלקת נרות חנוכה, היא שמונה ימים בשנה, לכך צריכים אנו להקדים ולהתפלל ערבית, ואחר כך להדליק נרות חנוכה.

ומכיון שלדעת מרן השולחן ערוך, זמן ההדלקה הוא מצאת הכוכבים, צריכים בני ספרד להקדים ולהתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים, כדי שבגמר תפלת ערבית ילכו לביתם, וידליקו את הנרות מיד בצאת הכוכבים. ומכל מקום אם נזכר מאוחר, כך שאם יתפלל קודם ערבית, יעבור זמן של החצי שעה מצאת הכוכבים, רשאי להדליק קודם ואחר כך להתפלל ערבית. (ת"ה קה)

המדליקים בצאת הכוכבים, צריכים לקרוא קריאת שמע קודם לכן, שכיון שקריאת שמע תדירה, וגם היא מן התורה, קודמת היא להדלקה שהיא מדברי חכמים. (עא)

זמן תפלת ערבית
יש לדעת כי מעיקר הדין רשאי אדם בכל ימות השנה, להתפלל תפלת ערבית מזמן פלג המנחה, [דהיינו כשעה ורבע לפני צאת הכוכבים בשעות זמניות, ובזמן חנוכה בערך בשעה, 15:50 אחר הצהרים], אלא שיצטרך אחר כך לחזור ולקרוא קריאת שמע שוב לאחר צאת הכוכבים, וכך נהגו גדולי ישראל ספרדים ואשכנזים כאחד, שנים רבות בארץ ישראל ובחוץ לארץ. אמנם כיום הרבה מבני אשכנז מחמירים שלא להתפלל תפלת ערבית אלא לאחר צאת הכוכבים, ותבוא עליהם ברכה. ומכל מקום אף למחמירים, אם יש איזה צורך שהוא להתפלל מוקדם, בודאי שרשאים הם להתפלל ערבית מפלג המנחה, ובפרט אם יש חשש שאם ימתינו לאחר צאת הכוכבים, יצטרכו להתפלל ביחיד, בודאי שעדיף שיתפללו במנין מפלג המנחה, ולא ביחיד לאחר צאת הכוכבים. וכמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א'.

בני אשכנז
הנוהגים מבני אשכנז להדליק נרות חנוכה מזמן השקיעה, אם מנהגם להתפלל ערבית רק לאחר צאת הכוכבים, רשאים הם להדליק את הנרות קודם תפלת ערבית. (קה)

ותלמוד תורה כנגד כולם
בתי כנסת שמתקיימים בהם שיעורי תורה מידי ערב בין מנחה לערבית, או לאחר תפלת ערבית, טוב שידחו את השיעור לשעה מאוחרת יותר, כך שיספיקו הציבור להדליק בביתם בזמן, ולשהות מעט בביתם עם בני הבית, כדי לספר להם על ניסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך, ולאחר מכן יחזרו לשיעור וילמדו כמידי יום ביומו. אולם אם יודע מגיד השיעור שאם ילכו לביתם, לא יחזרו לשיעור או שיחזרו פחות אנשים מבכל יום, לא יבטל את הרבים מלימוד תורה חס ושלום, אלא ימסור את השיעור בשעה הקבועה כמידי יום, ואחר כך ילכו לביתם וידליקו את נרות החנוכה בשמחה וגיל. וטוב שיכריזו אחר כך בציבור שלא לשכוח להדליק נרות חנוכה. (עג)

ביטול תורה של רבים
בתי כנסת המזכים את הרבים ודואגים שיהיה כל יום שיעור תורה לציבור לאחר תפלת מנחה עד צאת הכוכבים, ישנה עצה טובה להרויח גם את השיעור וגם את ההדלקה בזמן. וזאת על ידי שיקדימו מעט את תפלת מנחה בעשר דקות או רבע שעה, וכך לא יתבטלו הציבור מלימוד תורה שעוונו חמור מאוד, וגם יספיקו להדליק בזמן. ואשריהם של מצדיקי הרבים שהם ככוכבים לעולם ועד.

אברכים
המנהג שאברכי הכוללים המסולאים בפז ה' עליהם יחיו, לומדים עד שעה ארבע אחר הצהריים ומתפללים מנחה וערבית והולכים להדליק בביתם בזמן, במעמד כל בני ביתם. כדי לספר לבניהם על נסיו ונפלאותיו של ה' יתברך ולהשריש את האמונה בלבותם. ועצה טובה, שילמדו ברציפות מהבוקר עד שעה ארבע, ויארגנו ארוחת צהרים במקום עם שירה ודברי תורה, כדי למנוע את ביטול התורה של זמן ההליכה לבית והחזרה, והכל על מקומו יבוא בשלום. (עה)


הזמן שקודם ההדלקה
איסור אכילה
אסור להתחיל לאכול לחם או עוגה למעלה מכמות כביצה [דהיינו 54 גרם], מחצי השעה שקודם זמן ההדלקה, עד לאחר שידליק את הנרות. שמא ימשך אחר אכילתו וישכח להדליק את הנרות. ואולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות, אורז ובשר, וכן כל המשקאות, מותרים קודם הדלקת הנרות. (סד)

אם עבר על ההלכה והתחיל לאכול בתוך החצי שעה שקודם זמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק את נרות החנוכה בזמן. אך אם התחיל בהיתר לפני החצי שעה, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק באמצע אכילתו, אך גם בזה טוב שיפסיק כדי להדליק לכתחילה בזמן. (ת"ה קמ)

איסור מלאכה
אסור להתחיל בעשיית מלאכה, מחצי השעה שקודם זמן ההדלקה, עד לאחר שידליק את הנרות, שמא ימשך אחר מלאכתו וישכח להדליק את הנרות. (סח)

אם עבר על ההלכה והתחיל לעסוק במלאכה בתוך החצי שעה שקודם זמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק את נרות החנוכה בזמן. אך אם התחיל בהיתר לפני החצי שעה, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק באמצע מלאכתו, אך גם בזה טוב שיפסיק כדי להדליק לכתחילה בזמן. (ת"ה קמ)

נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן חצי השעה הראשונה של ההדלקה. ואחד מן הטעמים שנאמרו בזה, כדי שעל ידי ביטולן ממלאכה, יתבוננו היטב וישימו לב לנס שעשה הקב"ה לעם ישראל, ולא יסיחו את דעתן בכל מיני עבודות שבבית. (יב. ת"ה רכו)

המנהג שהנשים לא תעשינה מלאכה, הוא דוקא במלאכות כמו כביסה ותפירה וכדומה, אבל בבישול ואפיה ושאר מלאכות של צורך אוכל נפש, מותרות. (יב)

איסור שינה
אסור לישון אפילו מעט, מחצי השעה שקודם זמן ההדלקה, שמא ימשך בשינתו, וישכח להדליק את הנרות. (ת"ה קלז)

לימוד תורה
אסור להתחיל ללמוד תורה בהגיע זמן ההדלקה, אבל קודם שהגיע זמן ההדלקה, מותר להתחיל ללמוד, אפילו בחצי השעה שקודם ההדלקה, ולא גזרו חכמים בזה, מגודל חשיבות הזמן וחומרת העוון של ביטול הזמן מלימוד תורה. (סח)

אם עבר והתחיל ללמוד בזמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק נרות חנוכה. ואמנם גם אם התחיל בהיתר לפני זמן ההדלקה, טוב שיפסיק כדי שידליק לכתחילה בזמן. (ת"ה קמ)

שומר
הרוצה לאכול יותר משיעור כביצה [54 גרם] פת או עוגה, בחצי השעה שקודם זמן ההדלקה, רשאי למנות אדם אחר שיזכירהו בהגיע זמן ההדלקה להדליק. והוא הדין שרשאי להתחיל לעסוק במלאכה כשממנה אדם אחר שיזכירהו. וכן רשאי לנוח מעט על מטתו, כשיש לו שומר שאחראי להעירו. (ת"ה קלט)

שאר בני הבית
בכל האמור לעיל [אכילה, מלאכה, שינה ולימוד תורה], אין האיסור חל אלא על המדליק בעצמו, אבל על שאר בני הבית שיוצאים ידי חובה בהדלקתו, אם יש להם צורך בדברים הנ"ל יכולים להקל, ובפרט אם בעל הבית מאחר מלבוא. (סח)



סדר ההדלקה
ברכות ההדלקה
קודם שמדליק בלילה הראשון מברך שלוש ברכות: א. בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצוותיו וציונו 'להדליק נר חנוכה'. ב. בא"י אמ"ה 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. ג. בא"י אמ"ה 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. (קכו)

בני אשכנז
בני אשכנז נוהגים לומר בברכה הראשונה, 'להדליק נר של חנוכה'. אך מנהג בני ספרד לומר בלי תיבת 'של', על פי הקבלה, וכן נוסחת מרן השולחן ערוך. (ת"ה קמא)

שאר הלילות
מהלילה השני, יברך קודם שידליק רק שתי ברכות: 'להדליק נר חנוכה', וברכת 'שעשה ניסים', ללא ברכת 'שהחיינו'. (ת"ה קמא)

שכח לברך
אם שכח לברך בלילה הראשון קודם ההדלקה, ונזכר אחר שגמר להדליק את הנר האחד, אינו רשאי לברך ברכת 'להדליק נר חנוכה', אלא יברך רק שתי ברכות 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו', ובתנאי שהוא בתוך חצי השעה הראשונה מהרגע שהדליק, אך אם כבר עברה חצי השעה, אינו רשאי לברך כלום.

וכן, אם שכח לברך באחד משאר הלילות קודם ההדלקה, אם נזכר קודם שגמר להדליק את כל הנרות שבאותו היום, יברך מיד את הברכות וימשיך להדליק את שאר הנרות. אבל אם נזכר אחר שגמר להדליק את כל הנרות שבאותו יום, אינו רשאי לברך ברכת 'להדליק נר חנוכה', אלא יברך רק ברכת 'שעשה ניסים'. ובתנאי שהוא בתוך חצי השעה הראשונה מהרגע שהדליק, אך אם עברה חצי השעה הראשונה, אינו רשאי לברך כלום. (קל)

שכח שהחיינו
אם לא בירך 'שהחיינו' בלילה הראשון, יברך בלילה השני. ואם שכח יברך בלילה השלישי, וכן בשאר הלילות עד הלילה השמיני. ואם לא ברך בלילה השמיני כשהדליק או בחצי שעה הראשונה, שוב אינו רשאי לברך. (קלו, קלז)

טעה במספר הנרות
הדליק נר אחד פחות מהראוי לאותו לילה, כשחוזר להדליק את הנר החסר, אינו חוזר לברך.

למשל: אם בלילה החמישי טעה והדליק ארבעה נרות במקום חמשה, ושוב הביאו לו נר נוסף, ידליק את הנר החמישי בלי ברכה כלל. (ת"ה קמו)
לא יודע לברך
אם בעל הבית אינו יודע לברך, רשאי חברו לברך ולכוין להוציאו ידי חובה ויענה בעל הבית אחריו 'אמן', וידליק בעל הבית בעצמו את הנרות. (ת"ה קנא)

סידור הנרות בחנוכיה - צורת ההדלקה
צריך לתת את השמן בנר [כוסית] בלילה הראשון, בצד הקיצוני מימין של החנוכיה. ובלילה השני יתן שמן גם בנר שעל ידו מצד שמאל, ויתחיל להדליק מהנר החדש הנוסף השמאלי, ואחר כך ידליק את הנר הימני שהדליקו גם אתמול. וכן בלילה השלישי, יתן שמן גם בנר שעל יד הנר השני שהדליקו אתמול, ויתחיל להדליק מהנר החדש הנוסף, ואחר כך ידליק את הנר השני הימני יותר שהדליקו אתמול, ואחר כך את הנר הקיצוני מימין שהדליקו גם ביום הראשון. וכן על זה הדרך בכל לילה ולילה, מוסיף והולך עוד נר. נמצא שתמיד מתחיל להדליק את הנר השמאלי ביותר, וממשיך להדליק לצד ימין עד שמגיע לנר שהדליק ביום הראשון. (לב)

רוב הפתילה
כשמדליק את הנרות, לא יסיר את ידו מהפתילה מיד, אלא ימתין עד שרוב הפתילה היוצאת מהנר תדלק, ורק אחר כך יסיר את ידו להדליק נר אחר. (ת"ה קכט)

הנרות הללו
לאחר שסיים את הדלקת הנר הראשון, יאמר מיד את נוסח 'הנרות הללו', ואין צריך להמתין עד שיגמור להדליק את כל הנרות. אבל קודם שגמר להדליק את הנר הראשון, לא יתחיל באמירת 'הנרות הללו'. (קל)

קדושת העיניים
מצוה להסתכל בנרות כשהם דולקים בחצי השעה הראשונה, כדי להתבונן בנס ולזוכרו. וגם כי ההסתכלות בנרות של מצוה, מקדשת את העיניים. (ת"ה קעא)

כבתה, אין זקוק [צריך] לה
אם אחר שהדליק את הנרות, פתחו בטעות את הדלת מבלי משים לב, ונשבה הרוח וכבתה את אחד הנרות או אפילו כבו כל הנרות, אינו צריך לחזור ולהדליקם שוב. ואמנם טוב שיחזור להדליקם, אך יזהר שלא להדליק מנר אחר שבחנוכיה אלא מגפרור חדש או מנר השָמָש. (קי. ת"ה קנז)

נר שבת ונר חנוכה
ואף על פי שהתבאר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א, שאם כבו נרות שבת, צריך לחזור ולהדליקם, כל שברור לו שלא נכנסה השבת. בכל זאת לא דומה נר חנוכה לנר שבת, כי בנר חנוכה 'הדלקה עושה מצוה', דהיינו שבמעשה ההדלקה לבד, כבר סיים את המצוה, ולכן אם כבו הנרות אינו חייב לחזור ולהדליקם. אבל בנרות שבת אע"פ שהמצוה הסתיימה במעשה ההדלקה, מכל מקום כיון שהמטרה היא להאיר בשבת, כל שלא נכנסה השבת לא נתקיימה מטרת המצוה, על כן חייב לחזור ולהדליק שוב את הנר, כדי שבשבת יהיה נר דלוק בביתו.

וכל זה בתנאי שהניח את החנוכיה במקום שאין רוח, שנמצא שבשעה שהדליק את החנוכיה, היו הנרות ראויים להידלק חצי שעה. אבל אם מתחילה הניח את החנוכיה במקום שהרוח מנשבת, כגון בסמוך לחלון פתוח או בחוץ ללא כיסוי שהוא, וכבו לאחר כמה דקות, כיון שלא היו ראויים הנרות לדלוק חצי שעה כך ברוח, הרי זה כמו שלא נתן כמות שמן מספקת, וחייב לחזור ולהדליקה שוב במקום שאין הרוח מנשבת, אך לא יברך שנית. (קו. ת"ה קסא)

השמן הנותר
אם כבה הנר בתוך החצי שעה הראשונה של ההדלקה, למחרת מוסיף עליו שמן ומדליק בו. ואם כבה ביום השמיני ונשאר, אסור להשתמש בשמן הנותר לאכילה או להדלקה לדבר אחר, אלא ישרוף אותו, מפני שהוקצה [ייחדו] למצוותו. (קס)

ואמנם אם לא כבה הנר בתוך חצי שעה, מהדין שאריות השמן שנשארו הרי הם מותרים באכילה או להדלקה אחרת. וטוב שיעשה תנאי קודם ההדלקה ויאמר: 'הריני מייחד את כמות השמן הצריכה למצות נר חנוכה בלבד', ואז יהיה רשאי להשתמש בשמן הנותר. ומעיקר הדין רשאי להתנות שאם יכבו הנרות אפילו בתוך חצי שעה, יוכל ליהנות מהם. (קסד. ת"ה קכו)

שאריות הבקבוק
אם קנה בקבוק שמן להדלקת הנרות, פשוט ששאריות השמן שנשארו בבקבוק, הרי הם מותרים לצורך אכילה או הדלקה אחרת ללא כל חשש. (קסז)

פתילות
לאחר ימי החנוכה צריך לשרוף את הפתילות שהדליק בהם בימי החנוכה, כיון שאסורות הפתילות לשימוש אחר, שהרי הוקצו [התייחדו] למצוותם בלבד. (ת"ה קכו)

לשנה הבאה
אין להשאיר את הפתילות או את שאריות השמן, לצורך הדלקת הנרות של חנוכה בשנה הבאה, מחשש שמא ישכח וידליק בהם במשך השנה, ולכן יעשה להם מדורה וישרפם. (ת"ה קל)

ויש להבין מדוע לגבי נר שבת שלא דלק עד סופו ונשאר מהשמן, לא נאסר שארית השמן באכילה או להדלקה אחרת, ואילו בנר חנוכה שכבה בתוך חצי השעה הראשונה של ההדלקה, נאסר שארית השמן לכל שימוש שהוא. היישוב לזה הוא, מפני כי בנר חנוכה יש בו קדושה, כמו שאנו אומרים 'הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם', לכך שארית השמן שלו אסורה, אבל בנר שבת אין בו שום קדושה, שלא נועד אלא להאיר לשלום בית בלבד.


ערב שבת של חנוכה
תפלת מנחה
טוב להחמיר ולהתפלל מנחה ביום שישי של חנוכה מוקדם יותר, כדי שהדלקת החנוכיה תֵעַשֶה לאחר תפלת מנחה. והטעם בזה, כיון שתפלת המנחה היא כנגד קרבן התמיד של בין הערביים שהיו מקריבים בבית המקדש, והדלקת נרות חנוכה, היא זכר לנס שנעשה במנורה של בית המקדש. ובסדר העבודה שבבית המקדש, היו מקריבים קרבן התמיד ואחר כך מדליקים את המנורה, לכך גם אנו משתדלים להדמות לזה, ולהתפלל מנחה ואחר כך להדליק את נרות חנוכה. (קעט)

תפילה בציבור
אם אינו מוצא מנין לתפלת מנחה מוקדם, לא יוותר על התפילה בציבור, בשביל להתפלל מוקדם, אלא ידליק את הנרות וילך אחר כך להתפלל בציבור. (קעט)

כמות השמן בערב שבת
בערב שבת צריך לתת כמות שמן מרובה, כדי שיספיק לדלוק לפחות חצי שעה אחר צאת הכוכבים לבני ספרד. ולבני אשכנז שיספיק לדלוק לפחות חצי שעה אחר השקיעה. וכן אם הוא מדליק בנרות שעוה, יקח נרות גדולים שיספיקו לדלוק כפי הזמן הזה. (ע)

זמן ההדלקה בערב שבת
אם התפלל מנחה מוקדמת, די שידליק את הנרות כרבע שעה לפני השקיעה. אך אם לא התפלל עדיין מנחה, יקדים להדליק כדי שיספיק להתפלל מנחה בציבור, אך לא ידליק לפני זמן פלג המנחה [15:50 בערך]. (ת"ה רד)

נר שבת ונר חנוכה
בערב שבת ידליק קודם נרות חנוכה, ואחר כך נרות שבת. (קעד)

לפי מה שבארנו לעיל, שבזמן ששתי מצוות באות לפנינו, אנו מקדימים את המצוה התמידית יותר, ואחר כך את המצוה האחרת. אם כן בערב שבת של חנוכה, שבאות לפנינו שתי מצוות: א. הדלקת נרות שבת. ב. הדלקת נרות חנוכה. לכאורה היינו צריכים להקדים את הדלקת נרות השבת שהם בכל שבוע, ואחר כך את הדלקת נרות החנוכה שהם שמונה ימים בשנה בלבד.

אולם ענין זה קשור למחלוקת הפוסקים בענין קבלת שבת בהדלקת הנרות: לדעת בעל הלכות גדולות, לאחר שגמרה האשה להדליק את נרות השבת, קיבלה היא מיד את השבת. אך רוב ככל רבותינו הראשונים [לפני כשבע מאות ושמונה מאות שנה] חולקים עליו, ומהם: הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, המאירי, הרא"ש, רבנו שמשון, תוספות, הרא"ה, סמ"ג, רבנו ירוחם, הגהות מיימוניות, המגיד משנה, ועוד. ולדעתם אין שום קשר בין הדלקת נרות שבת לקבלת שבת, והדלקת הנרות הם רק כחלק מההכנות לשבת, שמכבוד השבת הוא להכין אור דלוק בבית ולא להיות בחושך. וכך פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רסג סעיף ד וסעיף י), שלא מקבלים שבת בהדלקה כלל.

נמצא שלדעת בעל הלכות גדולות - חייבים להקפיד להדליק קודם נרות חנוכה ואחר כך נרות שבת, כי אם ידליק נרות שבת קודם, כבר קיבל את השבת, ולא יוכל להדליק אחר כך נרות חנוכה. אבל לרוב הפוסקים החולקים עליו - אין צורך להקפיד בזה.

ומכל מקום אף שלהלכה נפסק כפי דעת רוב הפוסקים, שאין מקבלים שבת בהדלקת הנרות, ולכאורה היינו צריכים להקדים נרות שבת לנרות חנוכה, בכל זאת כתב מרן השולחן ערוך בחיבורו ה'בית יוסף', [הספר שבו כתב מרן את המקורות להלכות שפסק בשלחן ערוך] שיקדים להדליק נרות חנוכה קודם נרות שבת, כיון שאף החולקים על בעל הלכות גדולות, מודים הם שרשאי להדליק נרות חנוכה קודם, ואם אפשר בקלות לצאת ידי חובת כל הדעות, אזי כדאי להחמיר. וכך פסק מרן בשו"ע (סימן תרעט סעיף א) "בערב שבת מדליקים נר חנוכה תחלה, ואחר כך נר שבת".
אם טעה והדליק נרות שבת קודם, רשאי להדליק אחר כך נרות חנוכה, מפני שמעיקר הדין אין קבלת שבת תלויה בהדלקה כלל. (ת"ה רז)

בני אשכנז
ואולם הרמ"א בהלכות שבת (סימן רסג סעיף י) כתב, מנהג בני אשכנז שהאשה המדליקה נרות שבת מקבלת שבת בהדלקה, [אלא אם כן היא עושה תנאי לפני ההדלקה, שאינה מתכוונת לקבל שבת בהדלקה]. ולאמור, אשה אשכנזיה שנמצאת לבדה בביתה, ובטעות הדליקה נרות שבת לפני נרות חנוכה, אינה יכולה היא בעצמה להדליק נרות חנוכה לאחר מכן, אלא תקרא לאדם אחר שידליק לה ויברך, ותצא בזה ידי חובה.

ואמנם אשה אשכנזיה שבעלה נמצא עמה, וטעתה והדליקה נרות שבת קודם, ודאי שרשאי בעלה להדליק נרות חנוכה לאחר מכן, כי בהדלקה שלה, לא קיבלו בעלה ובני הבית את השבת, כמבואר ברמ"א שם.

אדם אשכנזי רווק המתגורר לבדו בביתו שצריך להדליק גם נרות שבת וגם נרות חנוכה, וטעה והדליק נרות שבת קודם, רשאי להדליק אחר כך נרות חנוכה, כיון שדוקא אשה אשכנזיה שמדליקה, הרי היא מקבלת שבת בהדלקה, [אלא אם כן עשתה תנאי שלא לקבל]. אבל איש מבני אשכנז, כיון שבדרך כלל אין דעתו לקבל שבת בהדלקה, לכן גם אם טעה והדליק נרות שבת קודם, רשאי להדליק אחר כך נרות חנוכה. (ת"ה רז)


מוצאי שבת של חנוכה
הבדלה והדלקת הנרות
במוצאי שבת מבדילים על היין תחילה, ואחר כך מדליקים נרות חנוכה, אבל בבית הכנסת להיפך, כדלהלן. (קפב)

זמן צאת השבת
כידוע שיש בלוחות שני זמנים של צאת השבת: א. צאת שבת הרגיל. ב. צאת שבת לדעת רבנו תם. ויש ליידע את הציבור הקדוש, כי רבנו תם שהיה מגדולי רבותינו הראשונים לפני כשמונה מאות שנה, אינו יחידי בדבר, אלא רוב ככל רבותינו הראשונים מסכימים עם דעתו שהשבת יוצאת כפי החשבון שלו.

אשר על כן, כל אדם החרד לדבר ה', כדאי מאוד שישתדל שלא לעשות מלאכה האסורה בשבת מהתורה אלא לאחר צאת השבת לשיטת רבנו תם וכל הפוסקים כמוהו, ובפרט בחשש עוון חילול שבת שחומרתו גדולה עד מאוד, (כמבואר במבוא לבאור ט"ל מלאכות בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק ב, ובשער האגדה שבחלק א), כי לדעת הפוסקים האלו כל העושה מלאכה לפני צאת השבת של זמן רבנו תם, הרי הוא מחלל שבת גמור.
לפיכך, החרדים לדבר ה' שמוציאים את השבת כדעת רבנו תם, גם במוצאי שבת של חנוכה ימשיכו במנהגם הטוב, ולא ידליקו נרות חנוכה עד לאחר שיגיע הזמן של צאת השבת לדעת רבנו תם. (קפו)


ההדלקה בבית הכנסת
טעם המנהג
נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת עם הברכות כולן, כי אף על פי שכל אחד מדליק אחר כך בביתו, מכל מקום בתחילת התקנה שתקנו רבותינו ז"ל להדליק נרות חנוכה, היתה התקנה להדליק על פתח הבית מבחוץ, כדי לפרסם את הנס ככל היותר לרבים העוברים ושבים. אך כשיד האומות תקפה על עם ישראל, והיתה סכנה של ממש להדליק נרות חנוכה בחוץ, לא היו יכולים לקיים עוד את פרסום הנס בפתח הבית, לכך הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, שמצויים שם רבים ועל ידי זה יתפרסם הנס ברבים.

עוד טעם אמרו בזה, מכיון שבית הכנסת נקרא 'בית מקדש מעט', והרי הנרות הם זכר לנס שהיה עם המנורה בבית המקדש. (קפה)

המנהג שהשליח צבור או רב בית הכנסת מדליק את הנרות, ולא כאותם הנמנעים מלהדליקם. וטוב שלא לתת לקטן, כדי שיהיה פרסום הנס בכבוד הראוי. (מט)

לצאת ידי חובה
אין יוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות שבבית הכנסת, כיון שמצות נר חנוכה 'נר איש וביתו', ובית הכנסת לא נחשב ביתו של אדם. (ת"ה קפח)

לאור האמור, אדם שהדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, כשחוזר לביתו חייב להדליק שנית עם הברכות כולן. (נג)

ומכל מקום בחור רווק הדר בביתו לבד, כשחוזר להדליק אינו חוזר לברך אלא על הברכה הראשונה 'להדליק נר חנוכה', אך לא יחזור לברך ברכות 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו'. (נד)

ואף על פי שבארנו שלא יוצאים ידי חובה בהדלקה שבבית הכנסת, בכל זאת כיון שיש אומרים שברכות 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו', אינן קשורות דוקא להדלקת הנרות, אלא הן ברכות על עצם ימי החנוכה, על הניסים והשמחה שבימים אלו, ורק הסמיכו אותם חז"ל לברכם על הדלקת הנרות, נמצא שבשעה שברך אותם בבית הכנסת, כבר יצא ידי חובתו בשתי ברכות אלו. לא כן באדם שיש לו בני בית, וחוזר להדליק בביתו, בודאי שצריך לחזור גם על שתי ברכות אלו, כיון שעדיין צריך להוציאם ידי חובתם גם בשתי ברכות אלו. (ת"ה קפט)

אָבֵל
אָבֵל שהוא בתוך שנים עשר חודש על אביו או על אמו, או בתוך שלושים יום על שאר קרובים [בן, בת, אח, אחות, אשתו] ב"מ, לא ידליק נרות חנוכה בבית הכנסת בלילה הראשון, מפני שצריך לברך ברכת 'שהחיינו' שיש בה שמחה יתירה, ובפרט כשיש רוב עם. אבל בביתו בודאי שחייב להדליק ולברך את כל הברכת כולן, לרבות ברכת שהחינו. (נט. ת"ה סח)

זמן ההדלקה
מדליקים בבית הכנסת בין מנחה לערבית בשקיעת החמה. ואמנם אפילו אם עדיין לא הגיע זמן השקיעה, רשאים להדליק, ובלבד שהגיע זמן פלג המנחה [15:50 בערך]. והטעם שנוהגים להדליק קודם תפלת ערבית, כי אחר התפלה הולכים הציבור לבתיהם להדליק נרות חנוכה, ולא יהיה פרסום הנס. (סט, ע)

ההדלקה בערב שבת
בתי כנסת שמתפללים מנחה בערב שבת של חנוכה מוקדם כפי שבארנו לעיל, ישתדלו להדליק את הנרות לא יאוחר מעשר דקות או רבע שעה לפני השקיעה, כדי שלא יכנסו לחשש חילול שבת חס ושלום. אבל בתי כנסת שמתפללים מנחה בערב שבת זו כמו בכל ערב שבת סמוך לשקיעה, ידליקו את הנרות קודם מנחה, ועל כל פנים לא יאוחר מעשר דקות או רבע שעה לפני השקיעה. (ת"ה קצב)

המדליק בבית הכנסת בערב שבת, יברך רק ברכת 'להדליק נר חנוכה', מאחר והקהל כבר יצאו ידי חובה בביתם, וההדלקה כאן נעשית רק לפרסומי ניסא. (נו)

ההדלקה בשחרית
מנהג הגון ונכון הוא להדליק נרות חנוכה בלי ברכה בבית הכנסת קודם תפלת שחרית, כדי לפרסם את הנס. (ת"ה קצג)

עשרה - פרסום הנס
אין מברכים על ההדלקה שבבית הכנסת אלא אם כן נמצאים שם עשרה. ואולם גם אם אין עשרה, אך ידוע לנו שיבואו אחר כך עוד ויהיו עשרה, והזמן מצומצם כמו בערב שבת שקרובים לזמן השקיעה, ידליקו את החנוכיה עם ברכה. (נב)

נשים לצירוף עשרה
אם אין עשרה בבית הכנסת אלא בצירוף הנשים שנמצאות בעזרת נשים, רשאים להדליק את הנרות חנוכה עם ברכה. (נג)

קטן לצירוף עשרה
אם אין עשרה בבית הכנסת אלא בצירוף ילדים קטנים שהגיעו לחינוך, רשאים להדליק עם ברכה. (נג)

אם יש עשרה בבית הכנסת, אע"פ שארבעה מהם כבר התפללו ושמעו את הברכות בבית הכנסת אחר, הרי הם מצטרפים לעשרה ורשאי לברך ולהדליק. (נג)

מקום הנחת החנוכיה
המנהג להניח את החנוכיה בבית הכנסת בצד דרום, זכר למנורה שהיתה בבית המקדש בצד דרום. ויניחוה במקום גבוה כדי לפרסם את הנס לכולם. וטוב לסדר ששורת הנרות תהיה נמשכת ממזרח למערב, דהיינו שהנר החדש שמוסיף בכל יום, יהיה מצד מזרח [שמאל] לצד מערב [ימין]. ויש נוהגים לסדר ששורת הנרות תמשך מצפון לדרום, דהיינו שהנר החדש שמוסיף בכל יום יהיה מצד צפון [שמאל] לצד דרום [ימין], וכן המנהג בעיה"ק ירושלים תובב"א. (מח. ת"ה קצה)

כמות השמן
לכתחלה יש לתת כמות שמן כשיעור הדלקה של חצי שעה, אף על פי שלאחר תפלת ערבית הולכים האנשים לבתיהם ואין בזה פרסום הנס. וכן טוב שלא יכבו את הנרות מיד לאחר תפלת ערבית אלא כעבור חצי שעה. ומכל מקום אם יש חשש לשריפה כשלא ישגיחו על הנרות, יכולים לכבות את הנרות לאחר שהציבור יצאו מבית הכנסת. (ת"ה קצז)

מוצאי שבת
במוצאי שבת של חנוכה בבית הכנסת, מדליקים נרות ואחר כך עושים הבדלה.

ואע"פ שבארנו לעיל שמצוה תמידית קודמת למצוה שאינה תמידית, והבדלה הרי היא מצוה תמידית, וצריכים להקדימה להדלקת הנרות שהיא מצוה שאינה תמידית, מכל מקום משתדלים אנו לאחר את ההבדלה ככל היותר כיון שבה אנו מבטאים את יציאת השבת, ואם נקדימה, יראה כאילו השבת כבדה עלינו ואנו רוצים להתפטר ממנה חס ושלום. וכמו כן כיון שכל המטרה בהדלקת נרות החנוכה בבית הכנסת כדי לפרסם את הנס ברבים, נמצא שאם ידליקו את הנרות לאחר ההבדלה, ילכו האנשים מיד ולא יהיה פרסום הנס כל כך, לכך מדליק ואחר כך מבדיל, כדי שבינתיים ישארו האנשים ויהיה פרסום לנס. ואף על פי שהמדליק עדיין לא הבדיל, מכל מקום כיון שאדם אומר 'אתה חוננתנו' בתפלת ערבית, מותר לו לעשות מלאכה. ואפילו אם שכח המדליק לומר 'אתה חוננתנו', יאמר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', ויהיה רשאי לעשות מלאכה.

ואמנם בבית כתבנו לעיל שהדין שונה שקודם מבדיל ואח"כ מדליק נרות חנוכה, והטעם בזה כיון שבבית לא שייך כ"כ לומר את הטעם שעדיף לאחר את יציאת השבת, כיון שבבית בעל הבית בעצמו הוא שמדליק את נרות החנוכה והוא שמבדיל על הכוס, ומאחר שבעל כרחו במעשה ההדלקה מראה שמסלק מעליו ממש את השבת, לכן חוזר הדין שמצוה תמידית קודמת. משא"כ בביהכ"נ שרק אחד מדליק את הנרות, א"כ שאר האנשים הרוויחו את המעלה לאחר את יציאת השבת. זאת ועוד בבית לא שייך כל כך את הטעם השני של פרסום הנס, כי דוקא בבית הכנסת שנמצאים רבים ואח"כ ילכו לביתם, משא"כ בבית שנשארים שם. (שו"ת יחו"ד ח"א סימן עה)

בתי כנסת שאינם עושים הבדלה, וסומכים על כל אחד שמבדיל בביתו, טוב שידליקו את נרות החנוכה לאחר 'קדיש תתקבל' שבתפלת ערבית, כדי שלפחות ישאר זמן מועט שיראו הציבור ויתפרסם הנס. וכן מנהג בני תימן בכל לילה.

בורא מאורי האש
אין מברכים 'בורא מאורי האש' על נרות חנוכה, כיון שאסור ליהנות מנרות חנוכה, שלא נועדו אלא לראותם בלבד. ומכל מקום על נר השמש מותר לברך 'בורא מאורי האש'. אולם אם עברה חצי שעה מהרגע שהדליק את הנרות, כיון שמותר ליהנות מאורם, רשאי לברך עליהם 'בורא מאורי האש'. (ת"ה ריב)

כנסים
מה שיש נהגו לארגן כנסים בימי החנוכה לקירוב לבבות של אחינו התועים מדרך האמת, ומדליקים שם נרות חנוכה כדי לפרסם את הנס ברבים, מצוה גדולה היא בידם, ורשאים הם לברך. וטוב שיתפללו שם ערבית, שאז נעשה המקום כמו בית הכנסת. (שו"ת יביע אומר חלק ז סימן נז)

אולם שמחות
והוא הדין באולם שמחות שמתקיימת שם חתונה או בר מצוה וכדומה, שרשאים להדליק ולברך.

מקומות ציבוריים
במקומות ציבוריים כמו חנויות או בכניסה לעיר וכיוצא בזה, מצוה גדולה להדליק שם נרות חנוכה כדי לפרסם את הנס לרבים, ובפרט שעוברים שם רבים מאחינו התועים מדרך התורה והמצוות, שאינם מדליקים נרות חנוכה בביתם כלל, ועל ידי שרואים את הנרות הללו, יתחזק ליבם באמונה בה' יתברך. ומכל מקום יזהרו המדליקים שלא לברך על הדלקה זו.


מנהגי חנוכה
סעודות מצוה
מצוה להרבות בסעודות בחנוכה, אם עושים זאת בשירות ותשבחות לה' יתברך, יחד עם דברי תורה וחיזוק באמונה ובטחון בה', ולספר על הנס הגדול בחנוכה, היאך עשה ה' שינצחו המעטים את הרבים והחלשים את הגיבורים. ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. (טו)

וכמובן שכל זה בתנאי שנעשה הכל בקדושה וטהרה, בצניעות ויראת שמים, בלי תערובת של גברים ונשים, אלא גברים לבד ונשים לבד, אבל אם חס ושלום רוצים לעשות מסיבת חנוכה עם תערובת של גברים ונשים גם יחד, אין השכינה נמצאת שם אלא בורחת מן המקום ההוא, והקב"ה בוכה ומצטער על מסיבות כאלו. ואפילו אם יאמרו שם דברי תורה, אין זה שווה כלום, והכל הולך חס ושלום לכח של הסטרא אחרא [הצד השני, שהוא היצר הרע].

מאכלי חלב
נהגו לאכול מאכלי חלב וגבינה בימי החנוכה, זכר למעשה שמסופר במדרש על יהודית בת בארי, שהאכילה את האויב אליפורני גבינה, כדי שיצמא וישתה יין וישתכר ויישן, ולאחר מכן כשישן חתכה את ראשו וברחו כל האויבים, כפי שמסופר לעיל בהרחבה ב'שער האגדה'. (יח)

סופגניות
נהגו לאכול מיני מאכל המטוגנים בשמן כמו סופגניות וכיוצא, זכר לנס השמן שהיה במנורה. כן כתב רבנו מימון אביו של הרמב"ם. (יח)

הפרשת חלה
כמות הקמח כדי להתחייב בהפרשת חלה עם ברכה הוא: 1.560 ק"ג. [כמו שפסקו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן שכד סעיף א) ששיעור חלה הוא 520 דרהם, וכל דרהם משקלו 3 גרם]. אלא שהעושה עיסה כדי לבשלה או לטגנה, הרי היא פטורה מן החלה, [כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שכט סעיף ג)], ולכן אין צריך להפריש חלה מעיסה שעושים אותה לסופגניות, כיון שמטגנים אותה בשמן. (הליכות עולם חלק ה עמוד רכד)

קביעות סעודה
האוכל עוגות בכמות של קביעות סעודה [216 גרם], צריך ליטול את ידיו ולברך 'המוציא' וברכת המזון, כמבואר בחוברת 'הלכות סעודה'. אלא שכל זה דוקא באוכל עוגות שהם מעשה אפיה, אבל האוכל סופגניות שהם מטוגנים, מברך 'מזונות' ו'על המחיה' אפילו שאוכל כמות גדולה מאוד. (שו"ת יחו"ד ח"ה עמוד רמ)

האוכל מיני מזונות בתוך סעודת פת, אינו מברך 'מזונות', כיון שרוב העוגות הם בספק ברכת 'המוציא' או 'מזונות', ושמא נפטרו בברכת הלחם. כמבואר בהרחבה בחוברת 'הלכות סעודה'. אולם אם אוכל מיני מזונות המטוגנים כמו ספינג'ים [שהבצק רך מאוד ודליל] מברך עליהם 'מזונות', כיון שברכתם 'מזונות' היא בודאי ולא מספק. אולם האוכל סופגניות, אע"פ שהם מטוגנים, כיון שיש אומרים שברכתם 'המוציא' מחמת שבלילתם קשה, אף שלהלכה אנו מברכים 'מזונות', מכל מקום אם אוכל בתוך הסעודה, לא יברך עליהם מחמת הספק. (יט)

סופגניות חלביות
אסרו רבותינו ללוש עיסה עם חלב ולעשותה לחם, שמא יטעה אדם ויאכלנה עם בשר. ועל כל פנים בתנאים מסוימים יש להקל, כגון אם לש את העיסה בסוכר והיא מתוקה, שאין דרך לאוכלה עם תבשיל, מותר לערב בה חלב, כיון שאין חשש שיאכלה עם בשר, כמבואר בחוברת 'כשרות המטבח'. (הליכות עולם חלק ז עמוד מז)

ולכן מותר מן הדין להכין סופגניות שמעורב בהן חלב, אלא שחייבים להודיע לציבור הקונים שהן חלביות, כדי שלא יטעו לאוכלם בתוך שש שעות לאכילת בשר, מאחר שהרגילות היא שרוב הסופגניות הן פרווה.

ברכת המזון
בכל הסעודות שאוכלים בימי החנוכה, מוסיפים בברכת המזון את הנוסח 'ועל הנסים', בתוך הברכה השניה קודם 'ועל הכל'. (קצו)

טעה בברכת המזון
שכח ולא אמר 'ועל הנסים' בברכת המזון, אם נזכר כשאמר 'ברוך אתה' קודם שהמשיך 'ה' על הארץ ועל המזון', חוזר ואומר 'ועל הנסים'. אבל אם כבר אמר 'ברוך אתה ה', כיון שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה, ימשיך את ברכת המזון. וטוב שיוסיף באמירת 'הרחמן', נוסח זה: 'הרחמן הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיה בן יוחנן וכו', ויסיים את ברכת המזון. (קצו)

דמי חנוכה
נוהגים להרבות בצדקה לעניים בימי החנוכה, ובפרט לילדים ונערים עניים. ומכל מקום יש להזהר שלא לתת כסף לכל הבא ליד, שיש ילדים המשתמשים בכסף לדברים לא טובים, וכל חכם יעשה בדעת. (ת"ה רכח)

הספד
אין מספידים בימי החנוכה אלא לתלמיד חכם בשעת הלוויה בלבד. ומלמד תינוקות של בית רבן וקובע עיתים לתורה, דינו כתלמיד חכם ומותר להספידו. (י)

בית הקברות
אם חל יום השבעה של האבלות או השלושים בימי החנוכה, לא יעלו לקבר, מפני שמתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר, וידחו את הביקור לאחר חנוכה. (יא, נט)

אם חל יום השנה בחנוכה, ויודע שלא יתעוררו לבכי, רשאים ללכת לבית הקברות, אבל אם יש חשש שיבכו, יקדימו ללכת יום או יומיים קודם חנוכה. (ת"ה ריז)

אָבֵל מבני ספרד שבתוך שנה על אביו או אמו, רשאי להשתתף במסיבת חנוכה הנעשית על טהרת הקודש עם שירה, כיון שאין מסיבה זו בכלל 'בית משתה'. (יט)

אזכרה
ימי החנוכה, אף על פי שהם ימים טובים לישראל, מותר לעשות בהם אזכרה לנפטר למלאות השבעה, השלושים או השנה. אלא שיזהרו שלא לספר בשבחיו של הנפטר, כיון שאסור להספיד בימי החנוכה, ולכן ידברו רק דברי חיזוק והתעוררות, בפרט על חינוך הבנים שדיבורים אלו מעלה גדולה מאוד לעילוי נשמתו של הנפטר. (ת"ה רטו)

תענית
אסור להתענות בימי החנוכה, כיון שהם ימים טובים לישראל. ואפילו אם חל בהם יום השנה של אביו או אמו, שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקסח סעיף ח) שטוב להתענות ביום זה, מכל מקום בימי החנוכה לא יתענה כלל. (סא)

ובלאו הכי כיום שהדורות נחלשו, ואם יתענה יש חשש שימעט מלימוד התורה, עדיף שלא יתענה כלל אפילו במשך השנה, וישב ויעסוק בתורה, וזכות התורה תעלה במעלות גבוהות מאוד מאוד את הוריו הנפטרים, ובפרט אם זוכים לארגן שיעור תורה ברבים לעילוי נשמתם של ההורים, שאין ערוך לזה.

חתן
מנהג בני אשכנז שהחתן מתענה ביום חופתו, כיון שבאותו יום נמחלים לו כל עוונותיו, ומכל מקום בימי החנוכה אין לחתן להתענות. (ת"ה ריז)

מה שאמרו חז"ל שחתן נמחלים לו כל עוונותיו, זה בתנאי שמחליט באמת לשוב ממעשיו הרעים ופותח דף חדש בחייו על פי דרך התורה והמצוות, אבל אם ממשיך הוא בהנהגותיו ובמעשיו הלא טובים, אין עוונותיו נמחלים.


התפלות בימי החנוכה
'ועל הנסים'
בכל התפילות של חנוכה מוסיפים בעמידה את הנוסח של 'ועל הנסים' לאחר אמירת 'מודים'. ומתחילים לאומרו כבר מתפלת ערבית של ליל היום הראשון, ואפילו אם מתפללים ערבית מוקדם מבעוד יום מזמן פלג המנחה. (קפח. ת"ה רכט)

טעה בתפלה
שכח ולא אמר 'ועל הנסים', אם נזכר כשאמר 'ברוך אתה' קודם שהמשיך 'ה' הטוב שמך ולך נאה להודות', חוזר ואומר 'ועל הנסים', אבל אם כבר אמר ברוך אתה ה', כיון שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה, יסיים את העמידה, ובסיום העמידה לפני 'עושה שלום', נכון שיאמר: 'מודים אנחנו לך על הנסים ועל הנפלאות וכו', בימי מתתיה וכו', ואחר כך יאמר 'עושה שלום'. (קפח)

דיוקים בנוסח אמירת 'ועל הנסים'
א. יש לומר 'ועל הנסים' עם ו' החיבור, ולא 'על הנסים'. (קצב)
ב. יאמר 'בימים ההם בזמן הזה', ולא יאמר 'ובזמן הזה'. (קכו)
ג. נכון יותר לומר 'חַשְמוֹנַאי' כשהאות א' נחה, מאשר לומר 'חַשְמוֹנַאִי' שהאות א' בחיריק. (ר)
ד. צריך לומר 'וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה'. (רלו)

'ארוממך ה' כי דליתני'
באמירת 'ארוממך ה' כי דליתני' שאומרים במשך השנה קודם 'ברוך שאמר', מנהג בני ספרד לאומרו ללא תוספת הפסוק של 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד', וגם בחנוכה יאמרו כן, ללא תוספת פסוק זה. ומכל מקום מנהג בני אשכנז בכל השנה להתחיל מהפסוק 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. (רלא)

הלל
בכל שמונת ימי החנוכה, גומרים את ההלל עם הברכות שלפניו ושלאחריו. (רח)

נשים
נשים פטורות מאמירת ההלל בחנוכה, אף שהיו באותו הנס. ומכל מקום אם תרצנה, רשאיות לקרוא את ההלל אך בלי ברכה. (ריג)

בנות אשכנז
אף על פי שלדעת הרמ"א, הנשים האשכנזיות יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום טוב שלא יברכו על ההלל, מכיון שיש פוסקים האומרים שגם בנות אשכנז אינן יכולות לברך אלא על מצוה התלויה במעשה, כמו נטילת לולב, תקיעת שופר וכדומה, אבל על קריאת ההלל, שאינה תלויה במעשה ממש אלא באמירה בפה בלבד, אינן יכולות לברך. (רטז)

אָבֵל
אָבֵל היושב שבעה על מתו, חייב לגמור את ההלל עם הברכות בימי החנוכה. ומכל מקום לא יהיה הוא עצמו השליח ציבור בעת אמירת ההלל, ואפילו בתוך שנים עשר חודש על אב ואם או בתוך שלושים יום על שאר הקרובים, טוב שלא יעלה לשליח ציבור באמירת ההלל. (ריז. ת"ה רמד)

הפסק דיבור באמצע ההלל
אסור להפסיק בדיבור באמצע ההלל, ומכל מקום השומע ברכה מחברו או חמשה אמנים הראשונים של הקדיש או קדושה או ברכו באמצע ההלל, ואפילו סמוך ממש לברכת 'יהללוך', יענה עמהם. (רכא, רכו)

בהלל של ראש חודש שאומרים במשך השנה, למנהג בני ספרד שאין מברכים עליו, רשאים לענות באמצע ההלל גם את שאר האמנים שעד סוף הקדיש. (רכד)

שיר של יום
באמירת שיר של יום בתפלת שחרית, יאמר 'היום יום פלוני בשבת קודש' ללא המילים: 'השיר שהיו הלוים אומרים על הדוכן'. ולאחר שיר של יום אומרים 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד...', 'הושיענו', וקדיש יהא שלמא.

בראש חודש טבת יאמרו 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' אחר מוסף לאחר 'ברכי נפשי'. (רלב)
קריאת התורה
מוציאים ספר תורה בתפלת שחרית, וקוראים בפרשת 'נשא', בסדר הקרבת הקרבנות שהקריבו שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח.

והטעם לקריאה זו בחנוכה, מפני שאף בחנוכה היתה חנוכת המזבח שוב על ידי הכהנים החשמונאים. ועוד טעם אמרו חז"ל במדרש, כיון שביום כ"ה בכסלו גמרו עם ישראל לבנות את המשכן, והקב"ה אמר שיתחילו להקריב בו רק מיום ראש חודש ניסן, לכך פייס הקב"ה את יום כ"ה בכסלו, שבו תהיה חנוכת בית חשמונאי. נמצא שיש קשר בין כ"ה בכסלו לחנוכת המזבח. (רנא)

הסדר בקריאת התורה
מנהגים שונים יש בקריאת התורה של היום הראשון, היכן להפסיק לעליית כהן ולעליית לוי, והכל על מקומו יבוא בשלום.

בשאר הימים, קורא החזן לעליית כהן עד "מלאה קטורת". והלוי ממשיך עד סוף הקריאה של אותו יום. והשלישי חוזר לקרוא מה שקראו הכהן והלוי יחד. (רלה)

ביום השמיני, קורא הכהן שלושה פסוקים עד "מלאה קטורת", והלוי ממשיך לקרוא שלושה פסוקים עד הקריאה של סוף היום השמיני. והשלישי חוזר מתחילת הקריאה של היום השמיני, עד "כן עשה את המנורה" שבפרשת 'בהעלותך'. ובני אשכנז נהגו שהשלישי לא חוזר אלא ממשיך מפרשת היום התשיעי עד "כן עשה את המנורה". (רלו. ת"ה רנה)

טעות בקריאה
אם טעה החזן בקריאת התורה, וקרא את הקריאה של יום האחר, וסיימו את הקריאה, יצאו ידי חובתם ואינם צריכים לחזור ולקרוא, אפילו שעדיין לא החזירו את הספר תורה למקומו. (רלה)

ראש חודש שחל בשבת
ראש חודש טבת שחל בשבת מוציאים שלשה ספרי תורה. בספר הראשון קוראים ששה עולים בפרשת השבוע פרשת מקץ, ובספר השני קורא העולה השביעי בקריאת ראש חודש ואומר קדיש, ובספר השלישי קורא המפטיר בקריאה של חנוכה ואומר קדיש. ואין אומרים קדיש אחר גמר הקריאה בספר תורה הראשון, מכיון שלא עלו שבעה עולים ועדיין לא הסתיימה חובת העולים של היום. אך לאחר הספר השני שעלו כבר שבעה עולים, יאמר קדיש. ומכל מקום אם העלו שבעה עולים בספר הראשון, כיון שהושלמה חובת היום, יאמר קדיש. (רמב)

בכל שבת שמוציאים שלשה ספרי תורה, כגון ר"ח טבת או אדר או ניסן שחלו בשבת, מנהג קדום לומר את הפסוקים דלהלן בפתיחת ההיכל: ירמיהו פרק י' פסוק ו, ז, י. שמע ישראל, אנא ה' הושיעא נא. אנא ה' הצליחה נא. (הגר"ח פלאג'י, הלבוש ועוד)

במה מדליקין
מנהג בני ספרד שלא לומר פרק משניות 'במה מדליקין', בערב שבת של חנוכה. כדי שלא לפגוע בחנוכה, שהרי מוזכרים בו פתילות ושמנים הפסולים להדלקת נר שבת, וכשרים הם להדלקת נר חנוכה. אבל מנהג בני אשכנז לאומרו. (ת"ה רמט)

ההלכות
באדיבות כולל "מצדיקי הרבים" בית מדרש לתורה והוראה.

כל הזכויות שמורות