הגדה והלכות ט' באב

בין המיצרים וט' באב

מבוא
אם אשכחך ירושלים
לפני אלפיים ארבע מאות עשרים ושבע שנים, חרב בית המקדש הראשון, ועם ישראל הוגלה על ידי המלך נבוכדנצר לבבל. בהיותנו בדרך על יד נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. או אז נשבעה כנסת ישראל ואמרה (תהלים קלז): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל ראשׁ שִׂמְחָתִי". ומני אז ועד היום, במשך 2427 שנים, כנסת ישראל נאמנה לשבועתה זו, ולא עבר יום שלא העלתה את זכרה של ירושלים.

מנהגים שונים הנהיגו חכמינו ז"ל כדי שלא נשכח את ירושלים: אדם בונה בית חדש - שמחתו איננה שלימה, שהרי ביתו של הקב"ה חרב ושמם. כדי לזכור זאת הוא מותיר על קיר ביתו שטח של אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) בלתי מטויח. אדם נושא אשה - גם אז הוא מעלה את ירושלים על ראש שמחתו, ושובר כוס "זכר לחורבן". וכן אמרו רבותינו: אשה העונדת תכשיטים - תשייר תכשיט אחד שלא תלבשנו זכר לחורבן. ועוד כיוצא בזה כמה גזרות.

אפלטון וירמיהו
ואמנם שאלה גדולה עומדת לפנינו: מדוע אנו עם ישראל, כעם נבון וחכם, רואה לנכון לשקוע ביגון כה עמוק על צרות העבר?! מה יעזור הבכי והאבל על מה שהיה וחלף?! האם לא טוב יותר שננסה לשכוח את העבר הכואב, ולהיות עם הפנים לקראת העתיד?!

שאלה גדולה זו שאל אף הוגה הדעות המפורסם - אפלטון, שחי בתקופת חורבן בית המקדש הראשון. בעוברו ליד "הר הבית", על חורבות בית המקדש וירושלים, ראה את ירמיהו הנביא יושב ובוכה מרה. "על מה אתה בוכה?!" שאל אפלטון את ירמיהו. "על הבית הקדוש אשר היה לשריפת אש" - השיב ירמיהו. "תמה אני עליך", אמר אפלטון, "כיצד נאה לחכם כמוך לבכות על עצים ואבנים?! ויותר מכך - כיצד נאה לחכם כמוך לבכות על העבר?!". השיב וענה לו ירמיהו: "אמור נא לי בבקשה, כהוגה דעות, האם יש לך שאלות וחקירות בפילוסופיה, שטרם הצלחת לפתור אותם?". "ודאי", ענה לו אפלטון ושטח לפני ירמיהו כמה וכמה מתהיותיו וספקותיו. במקום ענה לו ירמיהו תשובות מקיפות על כל אותן בעיות סבוכות, שאפלטון התחבט בהן כבר שנים רבות. נדהם אפלטון מעומק הבנתו וידיעותיו של ירמיהו הנביא, והוא פנה אליו בהשתאות: "מהיכן שאבת את החכמה המופלאה הזאת?!" ענה לו ירמיהו: את החכמה הזאת, ועוד הרבה יותר מכך, שאבתי מן העצים והאבנים שעל חורבנם אני מקונן. לא עצים ואבנים אבדו לנו, כי אם מקור חכמה וקרבת אלוקים מופלאה. אולם לשאלתך השניה - מדוע בוכה אני על העבר, לא אענה לך, כי רק יהודי יכול להבין את עומק הבכיה על העבר.
מה באמת הפסדנו?
בית המקדש הוא מקור השראת השכינה לעולם, וממנו ירד לעולם כולו שפע רוחני המלווה בשפע גשמי. גם הגויים נהנו מן השפע הזה, כפי שאמר רבי יהושע בן לוי: אילו אומות העולם היו יודעים מה בית המקדש נותן להם, היו מקיפים אותו שומרים כדי לשומרו! ועם ישראל - על אחת כמה וכמה. בית המקדש היה מהווה חיבור ישיר בין עם ישראל לקב"ה, ובחורבנו בטלה מאתנו קרבת אלוקים זו. מצבנו ללא בית המקדש הינו ירוד מאוד ביחס למצבנו בבניינו, כפי שאמרו חז"ל: "מיום שנחרב בית המקדש, נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:). "מיום שנחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו" (מגילה יב:). "מיום שנחרב בית המקדש נגדעו אלופי עצה, והדעות משובשות, והלב אינו קיים על בוריו, והולך אחר מראית העין" (זהר רות פח:).

על ידי חורבן בית המקדש הפסדנו אף חוויות ותחושות רוחניות, שאין להם תחליף. על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עיננו: איפה היא אותה שמחת הלב שהרגשנו ב"שמחת בית השואבה" שנחוגה בחג הסוכות, עת רקדנו שבעה ימים ושבעה לילות ללא הפסקה, ושאבנו משם רוח הקודש?! איפה היא אותה תחושה מטוהרת של חיים ללא חטא, כאשר קורבן התמיד של הבוקר מכפר על העבירות של הלילה, וקורבן התמיד של בין הערביים מכפר על העוונות של היום?! איפה היא אותה תחושת אחדות עמוקה שחשנו שלוש פעמים בשנה, בשעה שעלה עם ישראל בהמוניו אל בית המקדש? איה היא אותה התעלות רוחנית שזכה לה עם ישראל במוצאי יום כיפור כאשר ליוה את הכהן הגדול אל ביתו בשמחה וריקודים, ולא הרגישו כל צורך ללכת הביתה לשבור את הצום?! איפה היא אותה יראת שמים שזכינו לה כשהיו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם?!

במסתרים תבכה נפשנו, נפשנו העדינה החצובה מתחת כסא הכבוד, לחזור לאותם ימים של שפע רוחני. לא שפע גשמי הוא זה שימלא את החלל החסר. גם אם נצליח לספק לעצמנו בגלותנו עושר וכבוד רווחה ועצמאות, זה לא ימלא את הדבר שבאמת זקוקה לו הנפש היהודית. רוצים אנו להתנער מן השקיעה בהבלי העולם הזה ותאוותיו, לשוב להתענג על ה' ולחיות ברמה רוחנית אחרת!

ואף על פי שהתמהמה זמן גאולתנו, לא נחדל לקוות ולהתפלל ולשפוך שיח לפני אבינו שבשמים: "תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין, וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ" אמן.


פרק ראשון - חורבן בית המקדש הראשון
השמרו לכם פן יפתה לבבכם!
נאמר בתורה (דברים פרק ד פסוק כה): "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבד תּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה".

לפני שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל, הוזהרו הם שוב ושוב על ידי משה רבנו ועל ידי יהושע, שיזהרו מלעבוד עבודה זרה, כי ארץ ישראל - ארץ הבחירה - איננה סובלת עוברי עבירה, ואם יחטאו לא יוכלו להתקיים בארץ.

עבודה זרה היתה אז, אחת התאוות החזקות ביותר שהיו קיימות בעולם. כיום אין אנו מבינים מה כח המשיכה החזק שיש לעבודה זרה, ומדוע היו כל כך להוטים אחריה, זאת מכיון שאנשי כנסת הגדולה ראו שאין ביכולתנו להתמודד עם פיתוי קשה זה וביטלו את כוחו. אך בדורות הקודמים היתה לעבודה זרה השפעה גדולה ביותר, עד שקשה היה לעמוד בפני פיתוייה. לכן הוצרכו ישראל לאזהרות חוזרות ונשנות בענין זה. [וכדי לסבר את האוזן, מסופר על מנשה, שהיה מלך בתקופת בית ראשון, ועבד את כל סוגי העבודה זרה שבעולם, ופעם נגלה בחלום אל אחד מחכמי הגמרא, ואמר לו: דע לך, כי אילו היית בדור שלי - היית רודף אחרי העבודה זרה, ומרוב תשוקתך לרוץ מהר, היית מגביה את שולי גלימתך, כדי שלא תפריע לך הגלימה במרוצתך].

הארץ מתמלאת בעבודה זרה
במשך דורות רבים זכר עם ישראל את אזהרות התורה, ונמנע מלעבוד עבודה זרה. אולם עם הזמן, כאשר השתקע העם בארץ, וזכה לכל טוב מבחינה גשמית - מרוב טובה שהיתה לו, שכח הוא את ה' והתחיל להימשך ולהתפתות אחר עבודה זרה. המלך הראשון שהתחיל להחטיא את העם בעבודה זרה היה ירבעם בן נבט. הוא העמיד שני עגלים מזהב, אחד בבית אל ואחד בדן, ומנע את ישראל מלעלות לירושלים בחגים. כך אמר להם (מלכים א, יב): "רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַים, הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכדי שאכן יתבצעו הדברים בפועל, העמיד ירבעם שתי משמרות של חיילים בדרך לירושלים, וכל מי שהיה רוצה לעלות לירושלים היו מחזירים אותו.

מאוחר יותר, קם המלך אחאב, אשר הגדיל לחטוא ולהרשיע. הוא ממש מסר נפשו למען העבודה זרה, השכיח את שם ה' מפי הבריות, ומחק את שמות ה' מספר התורה! בכל מקום שהיה כתוב "ה'" הוא מחק וכתב "הבעל" (שם של עבודה זרה). מנשה המלך אף הוא הרשיע מאוד מאוד, חטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. הוא החריב את מזבח ה' ובנה במקומו מזבחות לבעל, וכן שרף את כל אזכרות שם ה' שבתורה. הוא עבד לכל צבא השמים ובנה להם מזבחות בבית המקדש, הביא פסל אל בית ה' במקום ההיכל, והיה עומד ומשתחווה לו כשאחוריו כלפי היכל ה' ופניו כלפי הפסל. כך היה מרבה לחטוא כדי להכעיס. גם דמים רבים שפך מנשה, כמו שנאמר (מלכים ב, כא, טז): "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַם פֶּה לָפֶה". ברוב רשעותו הרג הוא את ישעיה הנביא, שהיה סבו אבי אמו. כך מלאה הארץ בעבירות חמורות, עד שנחתם דינה של ירושלים להחרב, ובית המקדש להשרף.

אמרו חז"ל: לא גלו ישראל עד שעבדו ז' בתי דינים של עבודה זרה, והם: ירבעם בן נבט, בעשא, אחאב, יהוא בן נמשי, פקח בן רמליהו, הושע בן אלה, מנחם בן גדי.

מדחי אל דחי
בתחילה היו מתביישים בחטאיהם ועבדו עבודה זרה בסתר, בחדרי חדרים. אך לאחר שהתרגלו לכך, נעשה להם החטא כהיתר, ולא טרחו להסתיר את עצמם, הם התחילו לעבוד עבודה זרה "מאחורי הדלתות", בביתם אך לא בהצנע. בשלב הבא כבר התחילו להתגאות בעבודה זרה, ועבדו אותה ברחובות העיר. לאחר מכן המשיכו לרדת מדחי אל דחי, לעבוד עבודה זרה בפרסום גדול יותר ויותר: על הגגות, בגנים, על ראשי ההרים ועל כל הדרכים, ולא הניחו מקום בארץ ישראל שלא עבדו בו עבודה זרה. ולא התקררה דעתם בזה עד שהכניסו צלם בהיכל וציירו על כותלי בית המקדש כל תבנית רמש ובהמה, כמו שנאמר (ירמיהו ז, ל): "שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ".

עבירה גוררת עבירה
המלכים גרמו להמון העם לחטוא חטאים גדולים נוספים, כמו שאמרו חז"ל: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת. רבי אבהו אמר: בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית. רבי המנונא אמר: בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן מלימודם, שהם התחלת התורה, ואם אין התחלה, הרי זו עקירת כל התורה. עולא אמר: מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה. רבי עמרם אמר: מפני שלא הוכיחו זה את זה. רבי יהודה אמר: בשביל שביזו בה תלמידי חכמים. ועוד אמרו חז"ל: בית ראשון חרב מפני שהיו בו ג' דברים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ואשלח את עבדי הנביאים
במשך כל אותה תקופה שחטאו ישראל, חס הקב"ה על עמו ולא רצה להענישם, הוא המתין והאריך אפו אולי יחזרו בתשובה. בחסדיו הרבים שלח להם ה' נביאים שיתרו בם, ומהם: אליהו הנביא, אלישע, ישעיה, צפניה, אוריה, ירמיה ועוד. הנביאים התרו והזהירו את העם השכם והערב, אולם לרוב נפלו דבריהם על אוזניים אטומות - עם ישראל היה שקוע עמוק בחטאיו, וסרב לקבל את דברי התוכחה. סמוך לתקופת החורבן התנבאו לישראל שלושה נביאים: ירמיהו הנביא היה מתנבא בחוצות, צפניה היה מתנבא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וחולדה הנביאה היתה מוכיחה את נשות עם ישראל.

נבואות ירמיהו
ירמיהו הנביא מכונה: "נביא החורבן". הוא ראה את ישראל בקלקלתם, ידע את אשר עתיד לקרות להם אם ימשיכו בדרכם הנלוזה, וכאב רחום ניסה להוכיח אותם שוב ושוב שיחזרו למוטב. בלב כאוב הוא צעק ואמר: "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי!" - בראותי את שעתיד לבוא על ירושלים, לבי שבור ורצוץ. "מִי יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" - דמעות כמים אני מוריד על מה שעתיד לקרות לעם ישראל. "הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּה?!" - רואה אני בנבואה את עם ישראל בגלותו אשר יקרא ויאמר: האם עזב ה' את ציון? איפה הוא ה', מדוע הוא לא שומע אותנו?! ולכן מתחנן ירמיהו לעם ישראל: שובו שובו מדרכיכם הרעים!!!

נבואות קשות התנבא ירמיהו: "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה [עשב מר], וְהִשְׁקִיתִים מֵי ראשׁ [מים מרים - דהיינו צרות מרות וקשות יגיעו עליהם], וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם" (ירמיה ט יד-טו). "וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים [תהיה שוממה, וידורו בה נחשים], וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב" (שם ט, י). "וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד" (שם ז לג).

כששמעו ישראל את הנבואות הקשות - במקום להתעורר להיטיב את מעשיהם ולחזור בתשובה, נכנסה בלבם שנאה כלפי ירמיהו, ש"מאחל" להם צרות כה קשות. הם ניסו לרדוף אותו בדרכים שונות, ולא הטו אוזן לדבריו כלל וכלל. חיזוק לדרכם הם קיבלו מנביאי שקר שונים, אשר שכנעו את העם כי ה' דיבר עימם ומסר להם נבואות טובות על עתיד של שלום וניצחון, שקט ושלוה. מטבע הדברים נטו ישראל יותר לקבל את דבריהם של נביאי השקר.

ירמיהו התנבא במשך ארבעים שנה. תחילת נבואתו היתה בשנה השלוש עשרה למלכותו של יאשיהו המלך, אשר היה משושלת מלכות בית דוד. בניגוד לקודמיו, היה יאשיהו מלך צדיק, אשר השתדל וניסה בכל כוחו להחזיר את העם למוטב ולקרבם לאביהם שבשמים. אולם יאשיהו מת במלחמה על ידי "פרעה נכה" מלך מצרים. ירמיהו הנביא קונן עליו קינה מרה, וקרא אותו "רוח אפינו משיח ה'".

לאחריו מלך בנו יהואחז, אולם יהואחז מת כעבור זמן קצר אף הוא על ידי פרעה נכה. במקומו מלך אחיו יהויקים. יהויקים לא הלך בדרכי אביו יאשיהו הצדיק, אלא חטא והחטיא את ישראל. בזמן מלכותו, הומלך בארץ בבל מלך חדש בשם "נבוכדנצר". מלך עריץ וקשה, וכבר בתחילת מלכותו הצליח לכבוש ארצות רבות.

נבוכדנצר מפחד
כאשר עלה נבוכדנצר לשלטון, יצאה בת קול מן השמים בהיכלו של נבוכדנצר ואמרה לו: עבד רע, לך והחרב את בית המקדש, שבניו מורדים ואינם שומעים בקול ה'! אולם נבוכדנצר פחד וחשש שיעשה בו הקב"ה כמו שעשה עם סנחריב.

מה עשה ה' עם סנחריב?
סנחריב היה מלך בבל בעבר, ונבוכדנצר היה שר צבאו. באחת ממלחמותיו עלה סנחריב להילחם עם ירושלים, כשעמו צבא ענק ביותר, ובין אנשי הצבא היה אף נבוכדנצר. בירושלים היה מולך חזקיה המלך, אשר היה מלך צדיק מאוד. הוא כל כך חיזק את העם בתורה וביראת שמים, עד שהעידו עליו שלא ניתן היה למצוא בדורו אפילו ילד קטן שלא בקי בהלכות טומאה וטהרה, שהן הלכות סבוכות ומורכבות ביותר, וכל שכן שהיו בקיאים בשאר ההלכות. כשראה חזקיה את צבאו האדיר של סנחריב, לא פחד כלל. היה זה בערב חג הפסח, ומתוך ביטחון מלא בבורא עולם, עודד חזקיה את העם כולו להקריב את קרבן הפסח כמידי שנה בשנה בשירה ובהודיה לה'. באותו לילה - ליל הסדר - אכן התרחש נס מופלא ביותר: בא מלאך ה' והכה את כל מחנה סנחריב, אשר מנה 185,000 גנרלים, לבד מחיילים טוראים לאין מספר. קמו יושבי ירושלים בבוקר, והנה מחנה סנחריב כולם פגרים מתים. רק ששה אנשים הותיר ה' מכל המחנה: סנחריב ושני בניו, אַדְרַמֶּלֶךְ, שַׂרְאֶצֶר, ונבוכדנצר - זאת כדי שיהיה פרסום לנס הגדול הזה [ואגב, סיפור תנכ"י זה מופיע במלואו בממצא ארכיאולוגי שהתגלה בחפירות ארמון אסר חדון המלך, בנו של סנחריב. אלא שבחרס שנמצא שם כתוב שפרצה מגפה בצבאו של סנחריב. אולם התנ"ך מספר לנו את האמת העומדת מאחורי מה שנראה כמגפה].

ברחו הששה בבושת פנים לארצם. סנחריב בעודו בדרך, נדר נדר לעבודה זרה שלו ששמה היה 'נסרוך' [נסר מתיבת נח], שאם יגיע בשלום לארצו, יקריב את שני בניו קרבן לעבודה זרה, אך הוא לא ידע ששני בניו שומעים אותו, ובשומעם זאת מיד קמו עליו והרגוהו. ממפלה שכזאת פחד נבוכדנצר, לכן אף בשומעו את המסר מן השמים, לא רצה להילחם בירושלים.

שכנים רעים
עמון ומואב - שהיו שכנים רעים של ארץ ישראל - שמעו את דברי הנביאים המתנבאים על חורבן ירושלים והפורענויות. מיד שלחו ואמרו לנבוכדנצר: דע לך כי עכשיו הגיע הזמן לכבוש את העיר! שלח ואמר להם: מתיירא אני שלא יעשה בי כדרך שעשה לקודמי! שלחו ואמרו לו: אל דאגה, עכשיו הקב"ה איננו עימהם, ולא יעשה להם ניסים כפי שעשה להם בעבר. אמר להם: בכל זאת, אם עם ישראל יקראו לו ויתפללו אליו בכל ליבם, הוא יענה להם. אמרו לו: ה' רחוק מהם מאוד, כיון שחטאו הרבה, ואפילו אם יקראו לו ויתפללו אליו, לא ישמע לקולם! אמר להם: יש ביניהם צדיקים, והם יבקשו עליהם רחמים ויענה להם ה'. אמרו לו: הצדיקים שבהם כבר נפטרו. אמר להם: הרשעים שבהם יחזרו בתשובה ויבקשו רחמים, ויענה להם ה'. אמרו לו: כבר קבע להם ה' זמן - "אולטימטום", שאם לא יבואו אליו, לא יקבל יותר את תשובתם.

נבוכדנצר עולה לירושלים
היסס נבוכדנצר ולא ידע מה לעשות. מצד אחד רצה מאוד להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים החזקה, ומצד שני פחד מאוד. מה עשה? התחיל לעשות "קסמים" [סימנים] כדי לדעת אם יצליח או לא: שלח חץ על שם רומי, אך החץ נפל, שלח חץ על שם אלכסנדריה והחץ נפל, שלח חץ על שם ירושלים והחץ הלך ולא נפל. הוא עשה סימן נוסף: לקח זרעים וזרע על שם רומי, אולם הזרעים לא צמחו, זרע זרעים על שם אלכסנדריה והזרעים לא צמחו, זרע זרעים על שם ירושלים, והזרעים צמחו. אחר כך הדליק נרות לשם רומי, ולא נדלקו, הדליק לשם אלכסנדריה ולא נדלקו, הדליק לשם ירושלים ונדלקו. מכל הסימנים הללו הבין נבוכדנצר שאכן יצליח לכבוש את ירושלים.
אכן בשנה השניה למלכותו (שנת 3,321 לבריאת העולם) עולה נבוכדנצר להילחם בירושלים. הוא מצליח להכניע את ירושלים ואת מלכה יהויקים, אולם הוא לא מגלה אותם לארצו, אלא מסתפק בכך שהם יהיו משועבדים לו ומעלים אליו מיסים. בפועל המשיך יהויקים למלוך על ירושלים כשהוא כפוף למרותו של נבוכדנצר. כך היה המצב במשך שלוש שנים, אולם בתום השנה השלישית החליט יהויקים להחזיר לממלכת יהודה את עצמאותה, על ידי שיכניע את השרים המופקדים על ארץ יהודה מטעם המלך נבוכדנצר. יהויקים הצליח במרד, חדל לעלות מיסים לנבוכדנצר, ובמשך שלוש שנים נהנתה מלכות יהודה מעצמאות ומשחרור. נבוכדנצר שהיה עסוק במלחמותיו, הניח להם לעת עתה, אך בתום השנה השלישית שוב זכר נבוכדנצר את יהויקים, והחליט לעלות לירושלים לתבוע את עלבונו. כשהוא מוקף בחייליו הרבים עלה נבוכדנצר שוב לירושלים ודיכא את המרד. ברוב כעסו החליט לקחת בשבי את יהויקים וחלק מכלי המקדש. יהויקים התשוש ממלחמות - לא עמד לו כוחו, והוא מת כשבוי ביד נבוכדנצר. במקומו המליך נבוכדנצר את יהויכין בנו.

גלות הילדים
נבוכדנצר לא הסתפק בזאת. שמועה הגיעה לאוזניו כי ילדי ישראל עולים בחכמתם על ילדי האומות כולם. ילדי ישראל הפעוטים, אשר כבר מינקותם מיגעים את מוחם בלימודי התורה, ניחנו בחכמה מיוחדת במינה. גם בחכמה זו חשק המלך, וחשב בלבו: מן הראוי שאכניס מן הילדים החכמים הללו לתוך ארמוני, אלמדם את כל חכמות העולם, וכן את השפה הכשדית, שבה דיברו רק החכמים והמשכילים שבבבל, ובבוא הזמן יהיו אלה יועצי הטובים ביותר. הוא ציוה על שרו אשפנז ללכת לירושלים ולבחור מבין ילדי ישראל את הילדים החכמים ביותר, שיהיו גם בריאים וחסונים, יפי תואר, וממשפחות מיוחסות, כיאה לשרים חשובים של המלך.

צער ותוגה אפפו את תושבי ירושלים בראותם כי מבחר בניהם הולכים מהם. הבטחותיו של אשפנז, כי ילדים אלו לא יחסרו דבר בארמון המלוכה, ויעלו לגדולה, לא ניחמה אותם כלל וכלל. ליבם מר היה על אותם ילדים אשר תחת לנצל את כשרונותיהם המבורכים כדי לשקוד על התורה הקדושה, יהיו צריכים לטמא את מוחם בחכמות זרות. אולם לא היה לאל ידם לעשות מאומה, וכך הלכו עם אשפנז לבבל ילדים רבים, שהמובחרים שבהם: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. אולם מאת ה' היתה זו לטובה, שכן במשך הזמן אותם ילדים שגדלו ונעשו מקורבים למלכות, עזרו מאוד לעם ישראל בגלותו.

גלות "החָרָש והמסגר"
בהיות נבוכדנצר בבבל, אמרו לו שריו ויועציו: לא טוב עשית בכך שהותרת את יהויכין בנו של יהויקים כמלך על ירושלים, עלול הוא למרוד בך כפי שמרד בך אביו. דע לך כי כל עוד נמצאים בארץ יהודה משפחות המלוכה ומשפחות השרים והמכובדים, יקשה עליך לשלוט על ירושלים שלטון מלא, לכן טוב תעשה אם תעלה שוב לירושלים ותיקח את יהויכין בשבי יחד עם עוד חשובי ירושלים. שמע נבוכדנצר לעצתם, וכעבור שלושה חודשים מאז שהומלך יהויכין אכן עלה שוב לירושלים ולקח את יהויכין בשבי. יחד עמו לקח מכל ארץ ישראל כעשרת אלפים איש - המכובדים ובעלי ההשפעה, ביניהם מרדכי היהודי ויחזקאל הנביא. אנשים גדולים אלו שהגלה נבוכדנצר מכונים: "החָרָש והמסגר". החרש - שכל מי ששומע את דבריהם נעשה כמו חֵרֵש ולא שומע מאומה מסביבו. והמסגר - כאשר "סגרו" ענין מסויים, לא היה יכול אף אדם לפתוח אותו ולחלוק עליהם. יחד עמם לקח עמו נבוכדנצר את אוצרות בית המקדש ואת אוצרות המלך. גלות קשה זו נקראת "גלות החרש והמסגר". אולם גם ממנה צמחה טובה גדולה לעם ישראל, כי גדולי התורה הללו שגלו לבבל לפני כולם, הכינו לעם ישראל בבבל תשתית רוחנית חזקה ומבוססת, וכך לא נשתכחה התורה בגלות.

צדקיהו המלך
לפני שחזר נבוכדנצר לבבל עם יהויכין, רצה למנות מלך שימלוך על ירושלים, אבל שיהיה כפוף לו. שאל נבוכדנצר את יושבי ירושלים: האם יש לכם מישהו ממשפחת המלוכה שאמליכהו עליכם? היה שם מתניה בן יאשיהו, דודו של יהויכין. המליכו נבוכדנצר על ירושלים ואמר לו: הישבע לי שלא תמרוד בי! אמר לו צדקיהו: הרי אני נשבע בנשמתי. אמר לו: זה לא מספק אותי! רוצה אני שתישבע לי בתורה שניתנה בהר סיני! מיד הביא נבוכדנצר ספר תורה, הניחו על ברכיו של צדקיהו, והשביע אותו שאינו מורד בו. אמר לו נבוכדנצר, מעתה לא יקרא עוד שמך מתניהו אלא צדקיהו, שה' יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי.

מרד צדקיהו
זמן קצר לאחר שיצא נבוכדנצר מירושלים, הסיתו שרי צדקיהו את מלכם למרוד בנבוכדנצר, ואכן צדקיהו שמע להם ומרד בו. גם המצריים עזרו לצדקיהו במרדו. הם הבריחו מירושלים את החיילים שהותיר נבוכדנצר שישמרו על העיר מפני מרד נוסף. ובכך קיוה צדקיהו להשיג עצמאות מדינית. אולם כל זה היה נגד רצון ה' ונגד נבואת ירמיהו אשר אמר להם להיכנע למלך בבל ובכך להינצל, כמו שנאמר (ירמיה כז, יב-טו): "הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ: לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל: וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים [נביאי השקר] הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם".

חנניה בן עזור - נביא שקר
אכן באותם ימים קם נביא שקר בשם חנניה בן עזור הגבעוני, אשר בדה מלבו "נבואות" של תקומה וניצחון לירושלים. את נבואותיו הפיץ בעם, והטעה אותם באומרו (ירמיה כח, ב-ד): "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר, שָׁבַרְתִּי אֶת על מֶלֶך בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה [יהויכין] בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבּר אֶת על מֶלֶךְ בָּבֶל". נתפתה העם להאמין לדברי חנניה נביא השקר, ועל ידי כך להחזיק יותר ויותר במרדם נגד נבוכדנצר.

שמע ירמיהו את דברי השקר וההסתה של חנניה, ואמר לו: 'אמן', הלואי שיתקיימו דבריך ויתבטלו דברי. אדרבה חפץ אני ש"נבואותיך" יתגשמו שהרי בכך אני מרויח, שאני כהן ואוכל מהקורבנות בבית המקדש, ואילו אתה מפסיד שכן אתה גבעוני, ואם תחזור עבודת המקדש לקדמותה אתה תהיה שואב מים וחוטב עצים [כמסופר בספר יהושוע (פרק ט) שהגבעונים רצו להינצל מפני בני ישראל, ועשו זאת בעורמה, ובעקבות כך אמר להם יהושוע: "לָמָּה רִמִּיתֶם אתָנוּ... וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי"]. אולם עם כל "נבואותיך" על בית המקדש, דע לך כי נעלמה ממך נבואה אודות עצמך, שהשנה אתה מת.

בסוף אותה שנה, בערב ראש השנה, ראה חנניה כי הוא אכן עומד למות כנבואת ירמיה. מיד קרא לבניו וציוה עליהם שיקברוהו אחר ראש השנה ויעלימו את יום מיתתו האמיתי כדי לעשות את נבואת ירמיה שקר, שהנה כביכול הוא לא מת באותה שנה. עוד אמר לבנו שלמיה: מצווה אני עליך שתתנקם בירמיהו, נסה למצוא עליו עלילה ולהתנקם בו! כל חייו ניסה שלמיה להעליל עלילות על ירמיה, ולא מצא. לפני מותו קרא לבנו יראיה ומסר לו את צוואת אביו: נסה בכל כוחך לטפול עלילות על ירמיהו כדי לנקום ממנו את נקמת סבך חנניה.

עלילת שקר
ואכן באחד הימים מצא יראיה הזדמנות נאותה לכך. היה זה בתקופה שבה ברחו החיילים הכשדיים (הבבליים) מירושלים מפני המצריים. באותה עת הציבו ישראל שמירה בשערי ירושלים, כדי להשגיח שלא יצאו אנשים מירושלים להדליף ידיעות לכשדיים. יום אחד הוצרך ירמיהו לצאת מירושלים אל עירו ענתות - עיר הכהנים. יראיה, שהיה אחד מן השומרים, ראה את ירמיהו עובר דרך שער היציאה, והחליט להעליל עליו עלילת שקר. הוא תפס אותו ואמר לו: הולך אתה עכשיו לצבא הכשדים, למסור להם ידיעות על ירושלים כדי לתת את העיר בידם! אמר לו ירמיהו, שקר אתה דובר, איני הולך כלל אל חיל הכשדים, אלא התכוונתי ללכת לעירי ענתות. אולם יראיה לא הקשיב לדבריו, לקח את ירמיהו אל השרים ואמר להם: מצאתיו הולך אל חיל הכשדים! זעמו השרים והכוהו ונתנוהו בבית האסורים.

בהיות ירמיהו בבית הכלא, שלח צדקיהו וקרא לו בסתר. אמר לו: האם יש לך איזה מסר בשבילי מן השמים? אמר לו ירמיהו: עתיד מלך בבל להגלותך. כעס עליו צדקיהו, והיה ירמיהו מתיירא שמא יהרגנו, אמר לו: הרי שמך צדקיהו, ואין נאה לך להעניש אותי כשאין לך שום עלילה נגדי. אני סך הכל אמרתי את דברי ה'. והנה רואים אתם בעיניכם כי נבואות ה' מתגשמות, ולא כמו שהטעו אתכם נביאי השקר באומרם: "לא יעלה מלך בבל על ירושלים". המציאות מוכיחה שנבואותיהם לא התגשמו, ואם כן ראו ותקחו מוסר. שמע צדקיהו את דבריו, ולא העניש את ירמיהו. אך לא היו לו עוז ותעצומות לשנות את מדיניות המרד ולהכנע לנבוכדנצר.

מצור על ירושלים
והנה התחילו נבואות ירמיהו להתגשם. בשנה התשיעית למלכותו של צדקיהו, כינס נבוכדנצר את מחנותיו ויצא לכיוון ירושלים, כדי לדכא את המרד. כשהגיע לעיר "רִבְלָה" ישב לו שם, ושוב היה מהסס אם לעלות לירושלים, כי יתיירא שמא יעשה לו ה' כמו שעשה לסנחריב. הוא החליט לשלוח במקומו את שר צבאו "נבוזרדן". אמר לו: לך וכבוש את ירושלים! שלח נבוכדנצר ביד נבוזרדן שלוש מאות חמורים טעונים גרזנים של ברזל כדי לשבור את שערי ירושלים. אכן בעשרה בטבת הגיע נבוזרדן לירושלים ושם אותה במצור - הקיף את חומותיה בחיילים, כדי שלא יוכל אף אחד לצאת מירושלים על מנת לברוח או על מנת להביא ציוד ואספקה לתושבי ירושלים. יחד עם זאת ניסה להבקיע את חומות ירושלים. אולם בשנה זו עדיין לא נחתם גזר דינה של ירושלים להחרב, וכל מאמציו של נבוזרדן להבקיע את החומה לא הועילו. כל הגרזנים שהביא לו נבוכדנצר נשברו על שער אחד משערי ירושלים בעת ניסיונותיו לפרוץ את החומה, והשער לא נשבר.

ניסו החיילים להכניע את העיר על ידי התקפות של חיצים ואבנים, אולם הקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים אולי יחזרו בתשובה. היו בירושלים גיבורים עצומים עד אין חקר, והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים רבים. היה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי. כשהיו חיילי נבוכדנצר מקלעים באבנים גדולות על החומה, היה אביקא מקבל את האבנים בידו ומשליכם חזרה על החיילים והורג מהם הרבה. כאשר גברו ההתקפות וזריקות האבנים, היה מקבל את האבנים אף ברגליו וזורקם, אולם גרם העוון ובאה רוח והפילתו מן החומה ומת.

נוראות המצור
שנה וחצי היתה ירושלים נתונה במצור, ואט אט אזל מלאי המזון מן העיר, הרעב הלך וגבר מיום ליום. סבל נורא סבלו אז יושבי ירושלים, ורבים מאוד מתו ברעב. היו בנות ציון נפגשות בשווקים, ושאלה האחת את רעותה: למה יצאת לשוק, והרי מימיך לא נהגת להסתובב בשווקים?! ענתה לה: קשה הוא הרעב ואין אני יכולה לסובלו, לכן יצאתי לשוק לחפש לי מעט אוכל. היו הנשים אוחזות זו בזו ומבקשות להן אוכל ולא מוצאות, עד שהיו נשענות על העמודים ומתות עליהם. באו הילדים הרכים אל אמותיהם כדי לקבל מהן אוכל, ומשלא נענו, נפלו הילדים ומתו עליהן.

מעשה באשה אחת שהיו לה שלושה בנים, והלכו השנים הגדולים למלחמה. כאשר גבר הרעב וראתה כי עוד מעט תמות היא וכל בניה ברעב, עשתה מעשה נורא: היא לקחה את בנה התינוק ובישלה אותו בסיר למען יאכלו ילדיה הגדולים ולא ימותו אף הם. כשהתחילו האחים לאכול, זיהו לפתע את יד אחיהם. מרוב זעזוע וכאב, עלו לגג ונפלו ומתו. היתה האם צועקת ואומרת: הקוצר בשדה - משאיר ספיחים, והבוצר ענבים בכרם - משאיר עוללות, אבל אני לא נשאר לי כלום! נמסרתי ביד נבוכדנצר כגדי לטבח! וזה מה שאנו מקוננים במגילת איכה (איכה ד, י): "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן".

הובקעה העיר
כך היתה ירושלים נתונה במצור במשך שנה וחצי, מבלי שהצליח נבוזרדן לכובשה. נבוזרדן כמעט התייאש והתכונן לחזור לארצו. נתן ה' בלבו למדוד את חומת העיר, ובכל יום כשהיה מודד נוכח לדעת כי החומה שוקעת שני טפחים וחצי [עשרים ס"מ], עד שנבלעה הרבה. בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו ביום ט' בתמוז, יצאה בת קול מן השמים ואמרה: קפוץ וכבוש את ירושלים, שכבר הגיע זמנה להחרב, וזמנו של בית המקדש ליהרס, וזמנו של היכל להשרף. נשאר לנבוזדרן גרזן אחד מכל אותם גרזנים שהיו לו, הכה מכה אחת ונפתח השער ונכנסו האויבים בפנים.
בטל קורבן התמיד
כאשר נכנסו האויבים לירושלים, כילו הם את חמתם בעם היושב בעיר. הם הרגו וטבחו ללא רחם, בעם אשר היה חלוש מן הרעב וחסר הגנה. אולם אל בית המקדש לא הצליחו להכנס, כי היה מבוצר בחומות נוספות. שם התבצרו הכהנים, ובמסירות נפש, תחת אש המלחמה, המשיכו את עבודת בית המקדש עד יום ז' באב. בימים הראשונים המשיכו אף את הקרבת קרבן התמיד פעמיים ביום. כיצד? בארבעת הימים הראשונים מיום ט' בתמוז עד ליום יג' בתמוז, לא היתה בעיה, שכן בעזרה של בית המקדש היו תמיד נמצאים מוכנים ומזומנים כבשים המבוקרים ממום, בכמות המספיקה לארבעה ימים. מיום יג' בתמוז, כאשר תמו הכבשים מן העזרה, שיחדו הכהנים את החיילים הבבליים שצרו אותם מבחוץ: שלשלו להם כסף וזהב - והם העלו להם כבשים. כך עשו ארבעה ימים. אולם ביום יז' בתמוז כבר לא המשיכו החיילים להעלות כבשים לבית המקדש, וכך בוטל קורבן התמיד.

שריפת בית המקדש
כשהגיע הזמן שבו רצה הקב"ה להחריב ולשרוף את בית המקדש, לא רצה ה' שיהיה ירמיהו בירושלים. אמר הקב"ה לירמיהו שילך לענתות. מיד כשיצא ירמיהו מן העיר, ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על החומות ופרץ אותן. קרא המלאך ואמר: יבואו השונאים ויכנסו לבית, שהשומר [הקב"ה] הניחו והלך לו.

בשבעה באב נכנסו האויבים להיכל, וקלקלו בו ובזזו אותו במשך שלושה ימים - שביעי ושמיני ותשיעי. הם קבעו בימה שלהם (מקום מושב השרים) בהר הבית, הלכו ועלו למקום שבו היה שלמה המלך ע"ה יושב ונוטל עצה מן הזקנים היאך לשכלל את בית המקדש. שם ישבו השונאים ונטלו עצה כיצד לשרוף את בית המקדש. עוד הם מתייעצים בדבר והנה נשאו עיניהם וראו ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש, ונתנו בארבע זויות של ההיכל ושרפו אותו.

היה זה בסוף יום תשעה באב, סמוך לחשכה, והמשיך בית המקדש לבעור בלהבות כל היום העשירי כולו. זחה דעתו של נבוזרדן עליו והתגאה על כך שהצליח להחריב ולשרוף את מעוזם של ישראל - בית המקדש. יצאה בת קול מן השמים ואמרה לו: עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת! דהיינו, הגזירה שנגזרה מלמעלה היא הגורם האמיתי לחורבן ולשריפה, ולא פעולותיך.

כי עליך הורגנו כל היום
כשראה הכהן הגדול שנשרף הבית, רצה לצאת. תפסו אותו השונאים, ושחטוהו על המזבח, במקום שבו היה מקריב את קרבן התמיד. ראתה אותו בתו והיתה צווחת ואומרת: אוי לי אבא חמדת עיני! תפסו גם אותה ושחטוה, ונתערב דמה בדם אביה.

נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידם, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו המפתחות מסורות לך! וזרקו את המפתחות כלפי מעלה. יצאה כעין פיסת יד מן השמים וקיבלה מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האש.
כשראו הכהנים והלויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורות והחצוצרות ונפלו באש ונשרפו. וכמו כן הרבה בתולות כשראו שנשרף בית המקדש, נפלו אף הן באש ונשרפו, שלא יענו אותן השונאים.

סופו של צדקיהו
כשראה צדקיהו כן, יצא לברוח מירושלים עם עשרת בניו דרך מחילה שהכין מראש, שהיתה הולכת מביתו עד ערבות יריחו (הנקראת עד היום "מערת צדקיהו" בירושלים). זימן הקב"ה צבי, שהלך על גג המחילה. רדפו הכשדים אחרי הצבי כדי לצוד אותו, והגיע הצבי במרוצתו עד פתח המערה בערבות יריחו. בדיוק באותו רגע היו צדקיהו ובניו יוצאים מן המערה, ראו אותם הכשדים ותפסום. הביאו אותם לפני נבוזרדן, ונבוזרדן שלח אותם אל נבוכדנצר הנמצא בעיר רבלה.

אמר נבוכדנצר לצדקיהו: מה ראית למרוד בי? הרי נשבעת לי בספר התורה שלא תמרוד בי?! עכשיו באיזה דין אדון אותך? אם אדון אותך לפי דיני תורתכם, ראוי אתה להריגה, שנשבעת בשם ה' לשקר. ואם אדון אותך לפי דיני מלכותי, גם כן חייב אתה מיתה כמורד במלכות. אמר צדקיהו: אכן חייב אני מיתה, אולם מבקש אני שתהרוג אותי לפני בני, כדי שלא אראה במיתתם. לעומת זאת הבנים ביקשו מנבוכדנצר: אנא הרוג אותנו ראשונים, שלא נראה את דם אבינו שפוך! אמר נבוכדנצר אעשה כדברי שניכם, אנקר את עיני צדקיהו ואהרוג את בניו, וכך הוא לא יראה את מותם והם לא יראו את מותו. אך עיניו של צדקיהו חזקות היו מאוד ולא הצליח נבוכדנצר לנקר אותם, עד ששחט את כל בניו לעיניו, ואז נחלשו עיניו והצליח לנקרם והשליכם לתוך התנור. כך, במצב קשה כזה, הגלה אותו לבבל. והיה צדקיהו צווח ואומר: בואו וראו כל בני אדם, שהיה ירמיהו מתנבא עלי ואומר לי: לבבל אתה הולך, ובבבל תמות, ובבל עיניך לא יראו. ולא הייתי שומע לדבריו, ועכשיו הרי אני בבבל ועיני לא רואות אותה!

צערו של ירמיהו
כשיצא ירמיהו מענתות לחזור לירושלים, נשא עיניו וראה עשן בית המקדש עולה. אמר בלבו: אולי חזרו עם ישראל בתשובה, וחוזרים הם להקריב קרבנות. עמד לו על החומה וראה את בית המקדש עשוי לו גלים גלים של אבנים, הכל חרב. התחיל צווח ואמר (ירמיה כ, ז): "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת!" - הצלחת "לפתות" אותי ללכת לענתות, שלא אראה בחורבן הנורא הזה. מיד הלך וברר באיזה כיוון הלכו הגולים, והתחיל ללכת באותה דרך. ראה את השביל מלא דם, ועל הארץ מושלכות פרסות רגלי יונקים ועוללים שהיו הולכים בשבי. היה ירמיהו גוחן ומתכופף לארץ ומנשקם. כשהגיע אל אחיו הגולים, חיבקם ונישקם, והיה בוכה לנגדם: אחי בני עמי, אוי מה היה לכם, על כי לא שמעתם לקול נבואת ה'!

ראה קבוצה של בחורים שראשם נתון בקולרים [טבעות ברזל] - ונתן ראשו עמהם. בא נבוזרדן והוציאו משם. ראה קבוצה של זקנים קשורים בשלשלאות - נתן צוארו עמהם, ושוב בא נבוזרדן והוציאו משם. שמר נבוזרדן על ירמיהו שלא יאונה לו כל רע, כי כך נצטווה מפי נבוכדנצר. כמו כן ציוה נבוכדנצר לנבוזרדן ואמר לו: דע לך, כי אם עם ישראל יבכו ויחזרו בתשובה, יענה להם אלוהיהם וינחם על הרעה, ואז נחזור בבושת פנים. לכן אני מצוה עליך שיהיו עיניך פקוחות עליהם, ולא תתן להם לבכות ולא להתפלל! ואם תראה אחד מהם מתעכב, תחתוך אותו לחתיכות, כדי שיראו כולם ויפחדו. כך ילכו ללא הפוגה ולא יעצרו מללכת עד שיעברו את גבולות ארץ ישראל ויגיעו לנהר פרת, רק אז תתן להם לנוח, כי מכאן ואילך כבר החזיר הקב"ה פניו מהם, ולא יחזיר אותם לארצם.

על נהרות בבל
כך הלכו הגולים ללא הפוגה וללא מנוחה, אפילו בלי אפשרות לבכות. רק כאשר הגיעה שיירת הגולים אל נהר פרת, ניתנה להם אפשרות לעשות הפוגה ואף לבכות, כמו שנאמר (תהלים קלז, א): "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינו". פנה נבוזרדן ואמר לירמיהו: האם רוצה אתה לבוא עימי לבבל? חשב ירמיהו בלבו: אם אני הולך לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת בארץ ישראל, לכן מוטב שאחזור לארץ ישראל. נשאו הגולים את עיניהם וראו את ירמיהו עוזב אותם ופונה לדרכו. געו כולם בבכיה בקול רם ואמרו: אבינו ירמיהו מניחנו ועוזב אותנו. ענה ירמיהו ואמר להם: אני מעיד שמים וארץ, אילו הייתם בוכים בכיה אחת בעודכם בציון, לא הייתם גולים!

איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?!
פנה נבוכדנצר ואמר ללויים שהיו בין הגולים: מה אתם יושבים ובוכים? הכינו את עצמכם, ועד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלוהיכם בבית המקדש! התחילו מסתכלים אלו באלו, ואמרו אחד לשני: לא די לנו שהחרבנו את בית המקדש, אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני עבודת אלילים?!

משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנשא בת מלכים. אמר לה: עמדי והשקיני כוס אחד. ולא רצתה להשקותו, כעס עליה והוציאה מביתו. הלכה ונישאת למוכה שחין, אמר לה: עמדי והשקיני כוס אחד. אמרה לו: שוטה! בת מלכים הייתי ונישאתי למלך, ועל שאמר לי השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו, שאילו השקיתיו הייתי מוסיפה על כבודי כבוד, עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני?!

מיד החליטו כל הלויים החלטה נחושה, שהם לא ינגנו לפני הרשע הזה. מה עשו? נתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקיצצו אותם. כשתבע מהם נבוכדנצר שינגנו לו, הראו לו את ידיהם מקוטעות אצבעות ואמרו לו: "איך נשיר את שיר ה'"?! - כשהיינו קשורים בשלשלאות בדרך נתקטעו אצבעותינו! ידע נבוכדנצר שהם מהתלים בו, כעס מאוד והפיל מישראל תלי תלים של הרוגים. ואף על פי כן היתה להם שמחה על כך שלא אמרו שירה לפני עבודת אלילים, שנאמר: "וְתוֹלָלֵינוּ [מלשון תלי תלים] שִׂמְחָה". באותה שעה נשבע הקב"ה לישראל ואמר להם: אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם, אף אני אשיב אתכם לחזות בשוב ה' לציון, ולראות בבנין בית המקדש השני.
צער אמיתי ושמחה מזויפת
כשהגיעו ישראל לבבל, יצאו לקראתם הגולים ה"ותיקים" שהוגלו כבר אחת עשרה שנה קודם לכן יחד עם יהויכין. שאלו הם את הגולים החדשים בשלום יקיריהם, זה שואל מה שלום אבי, וזה שואל מה שלום בני. ענו ואמרו להם: פלוני מת ברעב, ופלוני מת בחרב האויב. הצטערו הגולים צער רב, אולם יחד עם זאת נאלצו בעל כורחם לקבל את פני המלך ולשבחו על נצחונו הגדול. והיו לבושים מלבושים לבנים מבחוץ להראות את "שמחתם", אולם מבפנים לבשו מלבושים שחורים של אבל וצער, על צער אחיהם.

עמו אנוכי בצרה
כיון שהיו ישראל נתונים במצב כה קשה בגלות, היו סבורים שהקב"ה נטש אותם לגמרי והסיר השגחתו מהם. אותה שעה קרא הקב"ה לכל צבאות השמים ולכל המלאכים ואמר: מה אעשה לבני החביבים שהם בגלות ואנו כאן?! הבה נרד ונלך לגלות עמהם. ירד הקב"ה לבבל (כביכול) והשרה נבואתו על יחזקאל, וראה יחזקאל את הקב"ה ופמלייתו באים לבבל. אמר זאת לעם ישראל, ולא האמינו לו. עד שנגלה הקב"ה אל ישראל עצמם, והיו ישראל שמחים שמחה גדולה. מרוב שמחתם לא היו מרגישים שהם בגלות, כיון שהקב"ה עמהם. וכל אחד ואחד היה אוהב את הקב"ה באהבה עזה כל כך, עד שהיו מוסרים נפשם על קידוש שמו יתברך.

ירמיהו בחזרתו לירושלים
כשחזר ירמיהו לירושלים, היה רואה בדרך אצבעות ידים ורגלים מקוטעות ומושלכות בהרים, והיה מלקטן ומנשקן ומחבקן. היה ירמיהו הולך ובוכה ומקונן: "חבל עליך יקרת המדינות!". את האברים המקוטעים צרר בתוך בגדיו, ובכה עליהם ואמר: בני, לא כך הזהרתי אתכם ואמרתי לכם (ירמיהו יג, טז): "תְּנוּ לה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד, בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף"?! על אותה שעה נאמר (ירמיה ט ט): "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה".

אמר ירמיהו: כשהייתי עולה לירושלים נשאתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר לבושה שחורים, ושערה סתור ומבקשת מי ינחמנה. ואני צועק מי ינחמני. קרבתי אליה ודברתי עמה, אמרתי לה: אם אשה את - דברי עמי, ואם רוח את - הסתלקי מעלי. ענתה ואמרה: אינך מכיר אותי. שבעה בנים היו לי, יצא אביהם למדינת הים, ועד שאני בוכה עליו, הרי באו ואמרו לי: נפל הבית על שבעה בניך ונהרגו כולם. איני יודעת על מי אבכה ועל מי אסתור שערי. עניתי ואמרתי לה: אין את טובה יותר מעמך ציון, והיא נתונה לחיות השדה. ענתה ואמרה לי: אני אמך ציון, אני היא אם השבעה. אמר לה ירמיהו: דומה מכתך למכתו של איוב: מאיוב ניטלו בניו ובנותיו, וממך ניטלו בניך ובנותיך. מאיוב נטלו כספו וזהבו, וממך נטלו כספך וזהבך. כשם שחזר הקב"ה וניחם את איוב, כך יחזור וינחמך.

צער השכינה
באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי? השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון. אמר הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה את ביתי, מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו. כשראה הקב"ה את בית המקדש, אמר: בודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי! בני היכן אתם?! כוהני היכן אתם?! אוהבי היכן אתם?! מה אעשה לכם? התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה!

אמר הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחיד, ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו. ואין לך כאב לא עלי ולא על בני?! לך וקרא לאברהם וליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות! אמר ירמיהו: רבונו של עולם, איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקב"ה: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים!

אבות העולם מתאבלים
מיד הלך ירמיהו תחילה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב"ה. אמרו לו: מה היום מיומיים שאנו מתבקשים לפני הקב"ה? אמר ירמיהו: איני יודע, כי חשש ירמיהו לומר להם את הסיבה האמיתית, שלא יאמרו לו: בימיך היתה זאת לבנינו. אולי לא הוכחת אותם די טוב, או לא התפללת עליהם כראוי.

המשיך ירמיהו בשליחותו והלך לקרוא למשה. עמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם, עמוד! הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מיומיים שאני מתבקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיהו: איני יודע.

מיד הלך משה אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה. אמר להם: משרתי העליונים! האם אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אין אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? מיד קרע משה את בגדי הכבוד שהלבישו הקב"ה, והניח ידיו על ראשו והיה זועק ובוכה והולך, עד שהגיע אצל אבות העולם. אמרו לו אבות העולם: משה רועה ישראל, מה יום מיומיים? אמר להם: אבות אבותי, אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם? מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם, והיו צועקים ובוכים והולכים עד שהגיעו לשער בית המקדש. כיון שראה אותם הקב"ה, מיד "ויקרא ה' אלוהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק" (ישעיה כב).

אברהם אבינו מבקש רחמים
בא אברהם לפני הקב"ה כשאפר על ראשו ובגדיו קרועים, סופד וצועק. אמר הקב"ה: "מה לידידי בביתי?" אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני, ומסרת אותם בידי האומות והרגום במיתות משונות, והחרבת את בית המקדש, מקום שבו העליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל עשרים ושתים אותיות שבה! אמר אברהם: רבונו של עולם, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבוא תורה ותעיד בהם.
מיד באה התורה להעיד בהם, שעברו על מצוותיה. אמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצוותיך, ואין לך בושת פנים מפני? זכרי את היום שבו העביר אותך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם?! כיון ששמעה התורה כך עמדה בצד אחד ולא העידה בהם.

אמר הקב"ה לאברהם: יבואו עשרים ושתים אותיות והם יעידו בישראל! מיד באו כב' האותיות. התייצבה האות אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה. אמר לה אברהם: אל"ף, את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם?! זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך "אנכי ה' אלהיך", ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בבני?! מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהן.

התייצבה האות בי"ת להעיד בישראל. אמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד על בני, שהם זריזים בחמשה חומשי תורה הפותחים באות ב' - "בראשית ברא אלהים"?! מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה. כיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל.

האבות מזכירים זכויותיהם
מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם, בגיל מאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים, אמרת לי "העלהו עולה לפני!" ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפיתי אותו! ולא תזכור לי זאת, ולא תרחם על בני?!

פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם, כשאמר לי אבא: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעלָה בְּנִי" - לא עכבתי על דבריך, ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?!

פתח יעקב ואמר: רבונו של עולם, עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגידלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?!

הפצרותיו של משה רבנו
פתח משה ואמר: רבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה, ורצתי לפניהם כסוס במדבר. ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם!

אמר משה לירמיהו: לך לפני, שאלך ואביא את עם ישראל, ואראה מי הם האויבים שמניחים ידם עליהם. מיד הלכו משה וירמיהו עד שהגיעו לנהרות בבל. ראו ישראל את משה ואמרו זה לזה: בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו! יצאה בת קול ואמרה: גזירה היא מלפני! מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה יחזיר אתכם במהרה! והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום.

הלך משה אל אבות העולם, שאלו אותו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. מיד פתחו כולם ובכו וקוננו בקינות.

אמר משה לפני הקב"ה: האויבים האכזרים הללו לא חומלים על בניך, וממיתים אותם במיתות אכזריות. נותנים בן בחיק אמו ואומרים לאביו קום ושחטהו. אמו בוכה ודמעותיה נושרות עליו, ואביו נוטל את ראשו. אוי רבונו של עולם, הרי כתבת בתורתך "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה - אתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" - ואילו בבני ישראל כבר הרגו האויבים כמה וכמה פעמים בנים ואמותיהם ביום אחד, ואתה שותק?!

רחל מבכה על בניה
באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני ולהביא תחתי את אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר מכן התחרטתי על כך, וכבשתי את רצוני, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ובערב החתונה כאשר החליפו אותי באחותי, מסרתי לאחותי את כל הסימנים שמסרתי לבעלי, כדי שיעקב יהיה סבור שהיא רחל. וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני, שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתי אותה לבושה ולחרפה, אתה מלך חי וקיים רחמן ונאמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית את בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בהם כרצונם?! מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם. וזה שנאמר (ירמיה לא, יד-טז): "כּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

גדליה בן אחיקם
בשעה שהגלה נבוכדנצר את ישראל, החליט להשאיר בירושלים מעט אנשים. היה לו בכך אינטרס כלכלי, כי היהודים היו מתמחים בעשיית ה'תכלת' - זהו צבע מרהיב עין ביופיו שהפיקו אותו מדם החילזון. וכן היו מתמחים בנטיעת והפקת שמן אפרסמון, שהיה בו ריח טוב מאוד. אולם מכיון שחשש ממרד נוסף, הותיר נבוכדנצר דווקא אנשים דלים ופשוטים, שלא יהיו מסוגלים להתארגן למרד. עליהם הפקיד את גדליה בן אחיקם, שלא היה מזרע המלוכה. כך היתה תקוה לשארית הפליטה להתבסס ולהשתקם מחדש, ואכן אט אט התלכדו יהודי ארץ ישראל סביב גדליה, והחלו לבנות את חייהם מחדש. גם היהודים שברחו בזמן המלחמה אל הארצות הסמוכות - עמון, מואב, אדום והסביבה - שמעו על התקומה בישראל, והחליטו לעזוב את ארצות הנכר ולהצטרף לאחיהם.

השמועות אודות תקומת ישראל בארצם, הגיעו לאוזני בעליס מלך עמון, שהיה אויב של נבוכדנצר. הוא החליט לחסל את אחיזתו של נבוכדנצר בארץ ישראל מיד בהתהוותה, על ידי שיהרוג את גדליה המנהיג שהפקיד נבוכדנצר. אולם איך וכיצד יעשה זאת? בדק ומצא כי השליח הטוב ביותר לביצוע זממו הוא ישמעאל בן נתניה. ישמעאל היה יהודי רשע, אשר קנאה בערה בו כלפי גדליה שהומלך על ידי נבוכדנצר. הוא היה סבור שהמלכות מיועדת לו, כיון שהיה מזרע המלוכה. עליו סמך בעליס, כי הוא יעשה "עבודה טובה" ויביא לחיסולו המהיר של גדליה.

מידע חשאי זה הגיע לאוזניו של יוחנן בן קרח, משרי הצבא של ישראל. הלך מיד יוחנן אל גדליה בסתר ואמר לו: דע לך כי בעליס מלך עמון שלח את ישמעאל להורגך! אולם גדליה מפאת צדקותו לא האמין ולא רצה לקבל את דבריו. המשיך יוחנן להתחנן אליו: אנא ממך, אל תתן לדבר כזה להתרחש. כי ברגע שאתה תיהרג, תאבד שארית יהודה את תקוותה האחרונה, וכל העם יופצו לכל עבר. אם חושש אתה להרוג בעצמך את ישמעאל, תן לי רשות שאני אהרוג אותו בסתר בלי שאף אחד ידע שאתה שלחת אותי! אך גדליה לא הסכים בשום אופן לדברי יוחנן. "שקר אתה דובר אודות ישמעאל", הוא אמר. (היתה כאן הקפדה על גדליה, שכן היה עליו לחשוש לדבריו של יוחנן ולברר יותר את הדברים).

אבדה שארית ישראל
בראש השנה שנת שלושת אלפים של"ט, 52 יום לאחר חורבן בית המקדש, הגיע ישמעאל בן נתניה עם עשרה מחבר מרעיו, וביקשו מגדליה לדבר עמו בענייני המלכות. הם ישבו יחדיו וסעדו, כשלפתע קמו ישמעאל ואנשיו, הכו והרגו את גדליה ואת אנשי צבאו, ואף את החיילים הבבליים שהותיר נבוכדנצר בארץ. למחרת שחט ישמעאל עוד כשבעים איש. את העם הנשארים רצה ישמעאל הרשע להגלות אל ארץ עמון. אולם בדרכם לעמון הגיע אליהם יוחנן בן קרח עם אנשי צבאו, וכשישמעאל ראה אותם הוא נס על נפשו עם שמונה מאנשיו.

שארית הפליטה אשר נאספה סביב יוחנן בן קרח, מיהרו להימלט מן הארץ, כי פחדו מפני זעמו של נבוכדנצר, אשר ירצה לנקום בהם כשישמע שהיהודים הרגו את חייליו. הם ברחו לארץ מצרים, אולם גם שם רדפה אותם חרב נבוכדנצר. כך אבדה כליל שארית הפליטה, ונהייתה ארץ ישראל שוממה מבניה. נתקיימה התוכחה הכתובה בתורה (ויקרא כו, לג): "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה". [זכר לפורענות זו, אנו מתענים ביום ג' בתשרי, המכונה "צום גדליה"].

הארץ שוממה מבניה
כיון שגלו עם ישראל לבבל, גלו עמהם העופות והדגים. ועד חמישים ושתים שנה לא נראה עוף פורח בארץ ישראל כולה שנאמר (ירמיה ט): "מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ". ושבע מאות מיני דגים ושמונה מאות מיני עופות הלכו עמהם לבבל, ושבע שנים נתקיים בארץ (דברים כט, כב): "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב" - שהיו הגויים זורעים בה, והזרעים נשרפים.
פרק שני - חורבן בית המקדש השני
בניית בית המקדש
חמישים ושתים שנה היתה ארץ ישראל שוממה מבניה, עד שהגיע היום בו זכר הקב"ה את הבטחתו, ונתן בלב כורש מלך פרס [אשר הוא היה השולט בכיפה באותה תקופה] להכריז לכל היהודים לעלות לירושלים. 18 שנה לאחר מכן [במלאת 70 שנה לחורבן בית המקדש הראשון], בפקודתו של דרויש מלך פרס [בנה של אסתר המלכה], נבנה בית המקדש השני. גדולה היתה השמחה בעת הקמת בית המקדש, ביום חנוכת הבית בג' באדר עמדו הלויים בדוכנם ושוררו בהתלהבות "מזמור שיר חנוכת הבית", וכל העם ענו לזמרתם. על פי עצת הנביאים חגגו בני ישראל את "שבעת ימי המילואים" כפי שערך משה רבנו בעת הקמת המשכן. ומאז עמדו הכהנים בעבודתם והלויים לא פסקו משירתם ונגינתם.

אולם השמחה היתה מהולה בעצב, שכן מעלתו של בית המקדש השני לא היתה כמעלתו של בית המקדש הראשון. חמישה דברים חסרו בו: האחד - לא שרתה רוח הקודש. השני - לא נמצא ארון הקודש. ירמיהו הנביא הטמין אותו בהר נבו לפני שחרב הבית הראשון. במקום ארון הקודש הניחו אבן גדולה אשר היתה מקודשת עוד מימי דוד ושמואל. אבן זו אשר עליה הונח הארון בימי שלמה המלך נקראה "אבן השתיה". השלישי - ה"אורים ותומים" לא היו משיבים את דבר ה' כפי שהיה בזמן בית המקדש הראשון. הרביעי - אש הקודש שנמצאה לא שרפה את הקורבן אם לא הניחו על המזבח עצים להסקה. בזמן בית המקדש הראשון לא נזקקו הכהנים לעצים כדי להעלות את הקורבן באש. החמישי – היה חסר "שמן המשחה". זהו שמן שהוכן על ידי משה רבנו, ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. ואותו שמן יהיה קיים אף לעתיד לבוא.

התאחדות והתחזקות
אולם יחד עם זאת, איחד בית המקדש את עם ישראל: סביב כהן אחד ומזבח אחד התלכדו והתחזקו ישראל בתורה ובמצוות. עזרא הסופר שעלה מבבל לימד את העם תורה ותיקן תקנות טובות. כמו כן הוא כינס מאה ועשרים חכמי סנהדרין, אשר נבחרו על ידו בקפידה. היו אלה תלמידי חכמים גדולים, שנתמנו להיות שופטים ודיינים. בראשם עמדו נביאים כחגי, זכריה ומלאכי. עזרא הושיב אותם ב"לשכת הגזית" – לשכה אשר נבנתה בצד הדרומי של בית המקדש, כשחציה בנוי בתוך הקודש של בית המקדש, וחציה בולט אל מחוץ לבית המקדש. שם ישבו הסנהדרין והוענקה להם הזכות לשפוט את העם על פי דין תורה, ולהעניש את העוברים על גדרי התורה. עזרא העניק למעמדם הרוחני הרם גם תוקף ממלכתי על פי פקודתו של המלך דריוש. וכך עלו ופרחו בירושלים חיי תורה ועבודת ה'.

שנאת חינם
420 שנה עמד בית המקדש השני על תילו. שרתה בו השכינה לא בגלל עצם קדושתו כל כך, אלא מעלתו היתה בגלל ישראל עצמם שהיו מתאחדים סביבו. כל עוד שהחזיקו ישראל באחדות זו, היה כח קיום לבית המקדש. אולם במשך הזמן התחילו ישראל להתפלג ולהסתכסך, מלחמות אחים קשות פרצו ביניהם. כאשר בא הפירוד והיתה שנאת חינם, בטל כח קיומו של בית המקדש, והוא נחרב.

אחד הסכסוכים הקשים בתקופה זו היה הסכסוך בין הורקנוס לאריסטובלוס. הללו היו שני אחים יהודים, וכשמת אביהם המלך התחילו ביניהם מריבות ומלחמות על ירושת כסא המלוכה. קרבות גדולים, המלווים בהרג רב, התנהלו אז. לבסוף החליט אריסטובלוס לגייס את צבאות רומי לעזרתו. בא שליט רומי אל ירושלים בחיל כבד, וערך מצור על העיר ירושלים, כשאריסטובלוס עימו מבחוץ, ואילו הורקנוס נלחם מנגד מבפנים. בסופו של דבר נפלה העיר בידי הרומאים, ונערך בה טבח קשה מאוד. זה היה תחילת שלטון הרומיים ביהודה, ומאז סבלו היהודים קשות מן הרומאים. הרומאים הציבו בארץ ישראל נציבים רשעים, שהיו שולטים באכזריות. הוא שאמרו חז"ל: "מאה ושמונים שנה קודם שנחרב הבית, פשטה מלכות הרשעה על ישראל".

גם בזמן ששלטה רומי על ישראל, המשיכו סכסוכים פנימיים בין יושביה, ושנאת חינם שררה בירושלים. העם היו מפולגים למפלגות "ימין" ו"שמאל". השמאל - מפלגת "ידידי רומא", פניהם לשלום ולכניעה לרומי, ביניהם שמעון בר גיורא ויוסף בן מתתיהו. ולעומתו הימין - מפלגת ה"בריונים", החליטו למרוד ברומאים, לגרשם מן הארץ, ולהילחם בהם עד טיפת דמם האחרונה. מראשי הבריונים: יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן שמעון, אבא סיקרא ועוד. סכסוכים רבים היו בין שתי המפלגות, אשר על פי רוב לא נשמעו לדעת תורה, ועשו צעדים מוטעים על דעת עצמם.

ארבעים שנה לפני החורבן
בארבעים השנה האחרונות שקודם החורבן, הלך המצב והחמיר יותר ויותר. מקרי הרצח היו כה רבים, עד שחכמי הסנהדרין החליטו להימנע מלדון בדיני נפשות. מה עשו? עקרו ממושבם אשר ב"לשכת הגזית" ועברו למקומות אחרים. וההלכה היא כי סנהדרין שאינה יושבת בלשכת הגזית, אינה יכולה לדון בדיני נפשות.

שלח הקב"ה איתותים לעם ישראל, כדי שיבינו את חומרת מעשיהם וייטיבו דרכם:
הסימן האחד - בכל שנה ביום הכפורים היו לוקחים שני עיזים השווים בגודלם בגילם ובקומתם, והיו עושים גורל איזה מהם יוקרב כקורבן לה', ואיזה ישתלח לעזאזל ככפרה על עם ישראל. כשהיו ישראל עושים רצון ה' היה השעיר שבצד ימין עולה לה', אולם 40 שנה קודם החורבן לא היה גורל עולה בימין אלא בשמאל.

הסימן השני - בכל שנה ביום הכיפורים, היה הכהן קושר "לשון של זהורית" - צמר צבוע בצבע אדום - על קרניו של האיל המשתלח לעזאזל, וכן על פתח האולם שלפני ההיכל. בשעה שהתקבלה תשובתם של ישראל לפני ה' ונמחלו עוונותיהם, היו שתי לשונות הזהורית מלבינות כשלג, לסימן: "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו". ועיני הכל רואות, ולב כל העם שמח. ואילו ארבעים שנה קודם החורבן לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים.
הסימן השלישי - כשהיו ישראל עושים רצון ה', היה הנר המערבי של המנורה דולק במשך עשרים וארבע שעות - מערב עד ערב - למרות שהכהן הגדול שם בו כמות של שמן המספיקה רק עד הבוקר, כמו ליתר הנרות. מנר זה היה הכהן הגדול מדליק את יתר הנרות ביום שלמחרת. אולם ארבעים שנה קודם החורבן כבה הנר המערבי יחד עם כל הנרות בבוקר.

הסימן הרביעי - היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן. חכמי ישראל ראו בכך סימן רע, שהרי בדור כזה אין סיבה לנס שהדלתות יפתחו מאליהן. גער רבי יוחנן בן זכאי בדלתות ההיכל ואמר: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני שסופך להיחרב, שהרי כבר התנבא הנביא זכריה בן עדו ואמר (זכריה יא, א): "פְּתַח לְבָנוֹן [זהו בית המקדש, שמלבין את עוונותיהם של ישראל] דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ".

חכמי ישראל, אשר קראו נכון את המפה, הבינו וצפו כי החורבן הולך וקרב. היה בירושלים צדיק אחד בשם רבי צדוק. במשך ארבעים שנה היה רבי צדוק שרוי בתעניות, שלא תיחרב ירושלים. גופו נחלש והכחיש מאוד מן התעניות הרבות, עד שכל אוכל שהיה אוכל היה נראה כלפי חוץ. כשהוצרך לאכול כדי להחיות את נפשו, הביאו לו תאנה יבשה והיה מוצץ את המיץ וזורק את התאנה.

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
שנאת החינם הלכה והתגברה יותר ויותר, עד שהביאה לחורבן הנורא, כפי שמספרים חז"ל:
מעשה באדם אחד שהיה לו אהוב בשם "קמצא", ושונא בשם "בר קמצא". ערך האיש סעודה, ואמר למשרתו שילך ויקרא לקמצא. הלך המשרת והביא לו בטעות את בר קמצא שונאו. באמצע הסעודה עבר בעל הבית בין המוזמנים, והנה להפתעתו רואה הוא את בר קמצא שונאו. כעס בעל הבית ואמר: "הרי שונא אתה לי, מה אתה עושה כאן? עמוד מיד וצא!" התבייש בר קמצא לצאת מן הסעודה בנוכחות כולם, וביקש מבעל הבית: "הואיל וכבר באתי - הנח לי להישאר, ואשלם לך תשלום מלא עבור המנה שלי". אולם בעל הסעודה לא הסכים. התחנן בר קמצא ואמר: "מוכן אני לשלם לך חצי מהוצאות הסעודה כולה!". אך גם לכך לא הסכים בעל הבית. "אשלם לך את כל הוצאות הסעודה", הוסיף להתחנן בר קמצא. אולם בעל הבית לא הסכים גם לזאת. הוא תפס בידו את בר קמצא, העמידו והוציאו מחוץ לביתו. נעלב בר קמצא עד עמקי נשמתו, ואמר: הואיל וישבו בסעודה זו החכמים, ולא מחו בבעל הבית שגרם לי כאלו בושות, סימן שנוח להם בדבר, לכן אלך ואלשין עליהם לפני המלך.

הלך בר קמצא אל נירון קיסר רומא ואמר לו: "מרדו בך היהודים! והא לך הוכחה לכך: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבו אותו". שלח הקיסר בידו של בר קמצא איל משובח, שיביא אותו כקרבן לבית המקדש. בדרך הטיל בר קמצא מום בשפתיים של האיל - היה זה מום שבעיני אומות העולם אינו נחשב כמום, אולם לגבי הקרבה על גבי המזבח נחשב כמום, ונפסל מלהיות לקורבן. כשהביא בר קמצא את האיל לבית המקדש, רצו חכמים להקריבו מפני שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: אם נקריב קורבן זה, מעכשיו יטעו ויאמרו שיש היתר לבהמה בעלת מום להיות מוקרבת על גבי המזבח. אמרו חכמים: אם כן נהרוג את בר קמצא, שלא ילך לספר לקיסר על כך שלא הקרבנו את הקרבן שהביא. אמר להם רבי זכריה: אם נהרוג את בר קמצא, יטעו אנשים ויאמרו, שאדם המטיל מום בבהמה שהוקדשה לקרבן - דינו להריגה. אכן קבלו החכמים את דבריו, ודחו את הקרבן של הקיסר. הלך בר קמצא וסיפר לקיסר שחכמי ישראל לא הסכימו להקריב את הקרבן ששלח. הבין הקיסר כי ישראל מרדו בו, קצף מאוד, והחליט לעלות למלחמה על ירושלים.

נירון קיסר בורח
מיד עלה נירון קיסר למלחמה על ירושלים. כשהגיע לירושלים זרק חץ לצד מזרח - וחזר החץ ונפל בירושלים. זרק חץ לצד מערב - חזר החץ ונפל בירושלים, וכך לארבע רוחות העולם. הבין מכך נירון קיסר, כי ה' יתן את ירושלים בידו. אך עדיין היה מהסס אם לעלות להילחם או לא. ראה נירון ילד קטן, אמר לו: אמור לי איזה פסוק מתורתכם! אמר לו הילד את הפסוק מספר יחזקאל (פרק כה יד): "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל". אמר נירון קיסר: הקדוש ברוך הוא מבקש להחריב את ביתו, ורוצה שאני יהיה שליחו הרע, ואח"כ יתנקם בי! מיד שלח שליח אחר, והוא ברח והתגייר, ומצאצאיו יצא ממנו רבי מאיר בעל הנס.

ממלאים את המחסנים
נשלח המצביא אספסיינוס על ידי קיסר רומי. הוא לווה ב-500,000 חיילים מזויינים, ובדרכו הצטרפו אליו חיילים נוספים מאלכסנדריה, בראשותו של בנו טיטוס. הרומאים התחילו את מסע הכיבושים בארץ דרך הגליל. הם כבשו את ציפורי, יודפת וערים נוספות, ובתרועות ניצחון וגאווה, פנו לעלות לירושלים.

השמועות על בואם של הרומאים הגיעו לירושלים, ותכונה רבה ניכרה בעיר לקדם את פני הרעה. היו בעיר שלושה עשירים צדיקים, תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי: האחד - נקדימון בן גוריון [הוא כונה כך משום שנעשה לו נס ו"נקדה חמה בעבורו" – השמש עצרה מללכת, כדי שיספיק להחזיר ביום המיועד את בורות המים שהיה חייב]. השני - בן כלבא שבוע [שנקרא כך על שם נדיבותו, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע]. והשלישי - בן ציצית הכסת [שנקרא כך על שם עשירותו הגדולה, שהיתה ציצתו [בגדו] נגררת על גבי כסתות ושטיחים ולא על הארץ. ויש אומרים שהיה כסאו מוטל בין גדולי רומי מחמת שהיה מקורב למלכות]. אותם עשירים מילאו את מחסניהם, כדי לספק מזון לתושבי ירושלים בעת המלחמה. אחד אמר: אני אפרנס את כל בני העיר בחיטים ושעורים, ואחד אמר אני אפרנס את כל בני העיר ביין ובמלח ובשמן, ואחד אמר - אני אפרנס את כל בני העיר בעצים. פתחו אוצרותיהם ונמצאה בידם כמות המספקת לפרנס את כל תושבי ירושלים למשך עשרים ואחת שנה.

ביצור החומות
כמו כן התכוננו לקראת בואו של אספסיינוס, על ידי שביצרו היטב את חומות העיר. בירושלים היתה קיימת מערכת הגנה מיוחדת במינה: כל חומה היתה בנויה משתי חומות הרחוקות זו מזו מרחק של ארבעה עד עשרה מטרים. החומות היו מחוברות זו לזו בחומות קטנות שניבנו לרוחב, ובעת מלחמה מילאו את החדרים שנוצרו ביניהן בחול ובאבנים. מן החומה בלטו מגדלים, שבהם ישבו אנשים שתפקידם לצפות מן המקום המוגן למרחקים וגם לירות דרך החלונות הקטנים. בחומה נקבעו שערים, כל שער היה ממש מבצר, הוא הוגן על ידי דלתות ומנעולים ותאי משמר פנימיים. ראשי החומות נבנו בצורה משוננת, עם בליטות חדות, והמגינים הסתתרו מאחוריהם. במשך שנים רבות בנו מערכת זו של הגנה, מימיו של רחבעם בנו של שלמה המלך, ואחר כך שכללו את המערכת עוד ועוד מלכים אחרים. כעת דאגו תושבי ירושלים להכין ולבצר את מערכת ההגנה הזו לקראת בוא הצבא הרומאי.

מהרסיך ומחריביך - ממך יצאו
עלה אספסיינוס קיסר על ירושלים, ונעמד חסר אונים מול חומותיה הבצורות. הוא החליט להקיף אותה במצור, עד שיושבי ירושלים יכנעו לפניו. כך היתה העיר נתונה במצור, אין יוצא ואין בא. אמרו חכמי התורה אשר בירושלים: נצא ונעשה שלום עם הרומאים, וכך נינצל. אך בירושלים היו "בריונים", אשר בשום אופן לא הסכימו להיכנע. "נצא להילחם ברומאים!" הם הכריזו. אולם חכמי התורה ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, לא הסכימו לכך, מפני שהבינו כי אין זו העת הכשרה למלחמה, והיהודים ודאי יפסידו בקרב. מה עשו הבריונים? העמידו משמר כבד על יד חומות העיר, כדי לא לאפשר לאף אחד לצאת לעשות שלום עם הרומאים. כאשר התארך הזמן, החליטו הבריונים לעשות צעד נוסף: הם שרפו את כל האוצרות של החיטים והשעורים, כדי להמריץ בכך את תושבי ירושלים לצאת ולהילחם. היה זה מעשה מר ונמהר, שכן מאותו יום התחיל רעב נורא ואיום בירושלים.

נוראות הרעב
הרעב הלך וגבר, עד שהגיע למצב קשה מנשוא, והתקיים בהם הפסוק (איכה ד, ד): "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פּרֵשׂ אֵין לָהֶם".

יוסף בן מתתיהו [כותב הספר "יוסיפון"], תאר את הרעב שפגש בירושלים בשעה שנכנס אליה: "הגגות היו מלאים נשים ועוללים גוועים... נערים ובחורים נפוחי רעב תעו כצללים בשווקים ונפלו מתעלפים לארץ, ואיש לא ספד למתים, כי הרעב דיכא את כל רגשות האדם..."

היתה בירושלים אשה עשירה מאוד, בשם מרתא בת בייתוס. שלחה שליח לשוק ואמרה לו: לך והבא לי סולת - קמח מנופה ונקי, כפי שהיתה רגילה לאכול תמיד. עד שהלך נמכרה כל הסולת ואזלה. בא ואמר לה: סולת אין, אולם יש פת נקיה מקמח רגיל. אמרה לו: לך הבא לי פת נקיה. עד שהלך נמכרה אף הפת הנקיה. אמר לה: פת נקיה אין, אך יש פת קיבר מקמח גס יותר. אמרה לו: לך הבא לי פת קיבר. עד שהלך אזלה אף פת הקיבר. אמר לה: פת קיבר אין, אולם קמח שעורים יש. אמרה לו: לך והבא קמח שעורים. עד שהלך נמכר כל קמח השעורים. החליטה מרתא ללכת בעצמה לשוק לחפש לה אוכל. חיפשה וחיפשה, ולא מצאה מאומה. לבסוף מצאה תאנה אחת של רבי צדוק שהיה מוצץ וזורק בשעה ששבר את תעניתו, כפי שמסופר לעיל. מחוסר ברירה התחילה למצוץ אותה, אולם מרוב סלידה - מתה. אך לפני שמתה הוציאה את כל כספה וזהבה וזרקה אותם לשוק. אמרה: אלו - למה לי? וזהו שנאמר (יחזקאל ז יט): "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ".

עוד מספרים חז"ל, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיו תלמידיו מהלכים אחריו. וראה אשה אחת מלקטת שעורים מתחת רגלי הבהמות. כשראתה אותו, פנתה ואמרה לו: רבי, פרנסני! שאל אותה רבי יוחנן: בתי, בת מי את? אמרה לו: בתו של נקדימון בן גוריון אני! וכי אתה לא זוכר שחתמת על כתובתי?! אמר להם רבי יוחנן לתלמידיו: אני חתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים [מליון] דינרי זהב! והנה הגיעה היא לשפל נורא שכזה.

רבי יוחנן יוצא מירושלים
הרעב הלך והתגבר, והחליטו היהודים לשחד את החיילים הרומאים שיתנו להם מעט מזון. היו היהודים משלשלים להם קופה של דינרי זהב, ותמורתה היו החיילים הרומאים מעלים להם קופה של חיטה. אולם במשך הזמן היו הרומאים מביאים להם שעורים במקום חיטה. לבסוף כאשר שלשלו היהודים קופה של זהב, העלו להם הרומאים בתמורה קופה של תבן. יצא רבי יוחנן לשוק, וראה את אנשי ירושלים שמבשלים תבן ושותים את מימיו. אמר: בני אדם שאוכלים מאכלים כאלו יוכלו ללכת להלחם באספסיינוס?! לא יתכן שהמצב ימשיך כך! עלי ללכת ולצאת מן העיר, כדי לומר לצבא רומי שאנחנו נכנעים.

אולם כאמור היו הבריונים שומרים את החומות ולא נותנים לאף אחד לצאת ולהכנע. הלך רבי יוחנן וקרא בסתר לבן אחותו, אבא סיקרא בן בטיח, שהיה ראש בריוני ירושלים. כשבא אליו, אמר לו: עד מתי אתם עושים כך וממיתים את יושבי ירושלים ברעב? אמר לו: מה אעשה? אם אומר לבריונים דבר, מיד יהרגוני. אמר לו רבי יוחנן: חייב אתה לטקס עצה כיצד לאפשר לי לצאת מכאן, כדי שבכך אביא לפחות הצלה מועטת לישראל. אמר לו אבא סיקרא: עשינו בינינו הסכם שלא יצא מירושלים שום אדם, אלא אם כן הוא מת. אמר לו רבי יוחנן: אם כן הוציאני כאילו אני מת! הסכים אבא סיקרא ואמר לרבי יוחנן: כדי שלא יגלו את התרמית, עשה את עצמך חולה ויבואו כולם לבקר אותך. לאחר מכן יפרסמו שרבי יוחנן מת, ותדאג שישימו ליד גופך נבלה של בהמה שהסריחה, כדי שיחשבו שזה ריח גופתך המתה. ואז יכנסו רק תלמידיך וישאו את ארונך, וכך תצא מן העיר.

שמע רבי יוחנן לעצתו, ועשה את עצמו כחולה. כעבור מספר ימים התפשטה השמועה כי רבי יוחנן נפטר לבית עולמו. תלמידיו, רבי אליעזר ורבי יהושוע, שידעו את הסוד, נשאו את מיטתו והוליכו אותו עד שהגיעו אל שערי ירושלים בעת שקיעת החמה. אמרו להם השוערים: מי זה? אמרו להם: מת הוא. וכי אין אתם יודעים שאין משאירים את המת בלילה בירושלים בלי קבורה? בקשו הבריונים לדקור בגופו של המת, כדי לוודא שאכן מת הוא ואין כאן תרמית. היסה אותם אבא סיקרא ואמר להם: עכשיו יאמרו שהבריונים העיזו לדקור את גופת רבם. בקשו לדחוף אותו כדי להרגיש אם הוא חי. אמר להם אבא סיקרא: עכשיו יאמרו כי הבריונים דחפו את רבם. שמעו הבריונים בקולו, ופתחו את השער כדי שיצאו.
רבי יוחנן מתייצב לפני אספסיינוס
הוליכו התלמידים את ארונו של רבי יוחנן עד שהגיעו אצל אספסיינוס. פתחו את הארון ועמד רבי יוחנן לפניו, אמר לו: שלום עליך המלך! שלום עליך המלך! אמר אספסיינוס לרבי יוחנן: חייב אתה שתי מיתות: אחת, שאתה קורא לי מלך, בעוד שאני איני אלא קיסר, והרי אתה כאילו מורד במלך רומי. ועוד - אם אני מלך, למה לא באת אלי עד עכשיו? השיב לו רבי יוחנן: מה שאמרת שאינך מלך, דע לך שטועה אתה ובאמת אתה מלך. שאם לא היית מלך, לא היתה ירושלים נמסרת בידך, כי נאמר (ישעיה י לד) "וְהַלְּבָנוֹן [בית המקדש] בְּאַדִּיר יִפּוֹל", ואין אדיר אלא מלך. ומה ששאלת, מדוע לא באתי עד עכשיו, זאת משום שהבריונים שבינינו לא הניחו לי לבוא.

אמר לו אספסיינוס: אם יש חבית של דבש ונחש כרוך עליה, לא שוברים את החבית כדי להרוג את הנחש? כוונתו היתה לעיר ירושלים, שיושביה מוכנים להכנע, אולם הבריונים שבה מפריעים לכך, וכדי להכניע את הבריונים, יש להחריב את ירושלים כולה [החבית - ירושלים, הנחש - הבריונים]. שתק רבי יוחנן ולא ענה. קרא עליו רב יוסף את הפסוק: "משיב חכמים אחור, ודעתם יסכל", שהקב"ה סילק מרבי יוחנן תשובה פשוטה שהיה יכול לענות לאספסיינוס: אם נחש כרוך על החבית נוטלים צבת ומסלקים את הנחש והורגים אותו, ומניחים את החבית שלימה. דהיינו שעליהם לנסות לתפוס את הבריונים בלבד ולהורגם, ואת ירושלים להשאיר שלימה ולא לפגוע ביושביה. אולם הקב"ה, שכבר גזר על ירושלים להיחרב, לא נתן בלב רבי יוחנן שיענה כך.

בתוך כך בא שליח מרומי ואמר לאספסיינוס: עמוד, כי מת המלך, והחליטו גדולי רומי להמליך אותך במקומו! בדיוק באותו רגע היה אספסיינוס נועל את מנעליו. הוא נעל כבר את הנעל הראשונה, אולם כשבא להכניס את הנעל השניה לא הצליח, הרגל לא נכנסה בתוך הנעל. רצה לחלוץ את הראשונה, אך גם זאת לא הצליח, הרגל נשארה תקועה בתוך הנעל. שאל אספסיינוס את ר' יוחנן, מה זאת? אמר לו: "שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם", השמועה הטובה ששמעת שנהיית מלך הרחיבה את רגליך, ולכן אינך יכול להוציא את הרגל מהנעל, ואינך יכול גם להכניס את הרגל לנעל. "מה אעשה עכשיו?" שאל אספסיינוס. השיב לו רבי יוחנן: יביאו לפניך אדם שאתה שונא אותו, ואז - "רוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם", הרגליים שלך יתכווצו חזרה, ותוכל להכניס את הנעל. עשה אספסיינוס כדבריו ונכנסה רגלו השניה לנעל.

הצלת התורה
אמר אספסיינוס לרבי יוחנן: עכשיו צריך אני ללכת מכאן לרומי לרגל היותי מלך, לנהל את ענייני המלכות. אותיר כאן את שרי הצבא שלי שהם ילחמו בירושלים, אולם מאחר שנהניתי מאוד מחכמתך, יכול אתה לבקש ממני עכשיו בקשה ואתן לך. ידע רבי יוחנן, שאם יבקש ממנו שלא להלחם כלל בירושלים, אין סיכוי שבקשתו תתמלא. לכן השכיל לבקש שלוש בקשות שעל ידן יציל לפחות את עולם התורה ואת המשך קיומו של עם ישראל. וביקש: תן לי את יבנה וחכמיה - שתישאר העיר יבנה, המלאה בחכמים, ולא יהרגו אותם. שנית - תותיר את השלשלת של רבן גמליאל. ושלישית - תן לי רופאים שירפאו את רבי צדוק.

נענה אספסיינוס לבקשותיו של רבי יוחנן. שלח רבי יוחנן את תלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושוע שיביאו את רבי צדוק, כדי שידאגו לרפואתו. הלכו ומצאו אותו בפתח השער. כשבא, עמד רבי יוחנן לפניו ביראת כבוד. אמר לו אספסיינוס: לפני זקן כושל זה אתה עומד? אמר לו: דע לך, כי אילו היה בעיר עוד אדם אחד כמוהו - לא היית יכול לכבוש את העיר, אפילו אם היית בא עם צבא כפול ממה שיש לך עכשיו! אמר לו: מדוע הוא כחוש כל כך? אמר לו: מחמת צומות ותעניות. שלח אספסיינוס והביא רופאים, והיו מאכילים אותו מעט מעט, ומשקים אותו מעט מעט, עד שחזר לאיתנו. אמר לו אלעזר בנו של רבי צדוק: אבא, תן להם שכרם בעולם הזה, שלא תהא להם זכות בעולם הבא על שריפאו אותך. עשה אביו כדבריו, ושילם לרופאים את שכרם.

הבקעת חומות ירושלים
הלך אספסיינוס לדרכו, ומינה את טיטוס בנו הרשע לנהל את המלחמה בירושלים. באסרו חג פסח שנת ג' תתכ"ח החלה המלחמה. טיטוס החליט לפעול בכל כוחו לפרוץ את חומות ירושלים. הוא התחיל להפעיל את "אילי הברזל", היו אלה קורות עץ שבראשן מתכת, המנגחות את החומה. היו לו תותחים שהפילו בכח רב סלעים במשקל שלושים וחמש ק"ג למרחק של שלוש מאות מטר. טיטוס אף השתמש ב"מקדח חומות" - כלי ממתכת שסובבו אותו במהירות כדי לפרוץ בחומה. אבל ידע טיטוס וידעו החיילים שכל כלי הנשק והתכסיסים לא יועילו להם בדרך הטבע להבקיע את החומה המבוצרת. אך גרמו העוונות, וביום ז' באייר הצליח טיטוס להבקיע את החומה החיצונית [המכונה: "החומה השלישית"] של ירושלים. כאשר פרץ את החומה, קרא: "האלוקים נלחם לנו, כי רק יד האלוקים החזקה גרשה את היהודים מן המצודות האלו. כי מה תעשנה ידי אדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?!"

בימים הבאים שקד טיטוס וצבאו על ניגוח "החומה השניה", ואכן כעבור מספר ימים אף חומה זו הובקעה. רק חומה אחת נותרה כמגן על הר הבית. חומה זו היתה חזקה יותר מקודמותיה, ועליה נבנה "מבצר אנטוניה" - זהו מבצר חזק במיוחד, השוכן בצפון מערב הר הבית, ומגן על בית המקדש ועל העיר כולה.

בתחילת חודש תמוז התחילו הרומאים להשתלט על מבצר זה, והיהודים מנגד נלחמו בהם בחירוף נפש. נשכחו הפילוגים בעם, וכאיש אחד נלחמו כולם בחירוף נפש להגן על העיר. התנהלו קרבות קשים ביותר, אולם הגזירה כבר נגזרה משמים, וביום יז' בתמוז נהרס מבצר אנטוניה, וכך נוצרה פרצת דרך אל הר הבית.

מאבקים אחרונים
הר הבית כבר פרוץ, אולם בית המקדש עצמו עדין מבוצר. שם התבצרו הכהנים, ובמסירות נפש המשיכו את עבודת בית המקדש. מלחמה נוראה בת שלושה שבועות התנהלה על הר הבית. מיום יז' בתמוז עד ט' באב לחמו היהודים בחירוף נפש שהרומאים לא יציגו את רגליהם הטמאות בהיכל ה'. ביום כז' בתמוז שרפו היהודים את האולמות שחיברו בין מבצר אנטוניה לבין בית המקדש, כדי למנוע מן הרומאים את הגישה לבית המקדש. בשריפה זו נהרגו חיילים רומאיים רבים שניסו לעבור דרך האולמות.

אך גם זה לא עזר, בב' באב התקרבו הרומאים מאוד לבית המקדש והחלו לנגח את חומת המקדש באילי הברזל. אבל החומות היו כה חזקות, עד שהאבנים לא זעו ממקומן. גם שערי החומה נשארו על מכונם. הרומאים ניסו למוטט את אחד מאבני החומה, הם עקרו את אבני היסוד של השער, אך השער נותר יציב. הרומאים הקימו סולמות מול החומות, והחלו לטפס כדי לקפוץ אל המקדש. אבל היהודים המתינו להם ודחפו את הסולמות אחורנית, כך שהחיילים נפלו מגובה גדול מאוד.

אז הציתו הרומאים אש באולמות שעל יד העזרה. ראו היהודים את האש האוחזת בהיכל, ופחד ואימה נפלו עליהם. ביום ט' באב, בשעות הבוקר, נערך הקרב האחרון על בית המקדש. היהודים לא הרפו מן ההגנה. הם הגנו בגופם, תשושים עייפים ומורעבים, על קודש הקודשים, ההיכל, העזרה והלשכות.

בית אלוקינו היה לשריפת אש
אולם אין חכמה ואין עצה ואין גבורה נגד ה'. חייל רומאי ניגש אל הלשכות שבצפון הבית, הצליח להתרומם אל החלון והשליך לפיד אש בוער אל הלשכה. האש התחילה להאחז במקדש. היהודים הלוחמים לא חסו על חייהם, הם פרצו אל האש וניסו לכבותה, אך נגזרה הגזרה. ביום ט' באב וביום י' באב עלו הלהבות השמיימה עם זעקתם של בני ציון אשר ליבם לא עמד במחזה הנורא של חורבן בית אלוקינו. רבים רבים הפילו עצמם לתוך הלהבות הבוערות, כי לא יכלו לשאת את השבר. אז פרצו הרומאים לבית המקדש, הרגו את כל מי שנקרה בדרכם, טימאו את בית ה' והוסיפו לשלוח אש בכל פינותיו.

ירושלים חרבה עד היסוד. רבבות רבבות נטבחו באכזריות איומה, ורבבות אחרים נתפסו בידי חיילי רומי. בין חורבות העיר ובמנהרות שמתחת לאדמה ניסו הפליטים להסתתר, אך יד הרומאים השיגה את כולם. גם מנהיגי המרד נפלו בידי הרומאים. יוחנן מגוש חלב, שבור ורצוץ מן הרעב ומן המלחמה המתישה, יצא מן המערה ונפל בידי האויב. שמעון בר גיורא ניסה להימלט דרך מחילה אל מחוץ לעיר, אך נתפס אף הוא. נכבלו שניהם יחד עם עוד שבויים נוספים והועמסו על שלוש אוניות גדולות בדרך לרומי.

גאוותו של טיטוס
טיטוס הרשע נכנס בגאוה לבית המקדש, עמד ואמר: "אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ?" מיד הלך ועשה תועבות נוראות בביזיון נורא בתוך בית המקדש. התגאה על ה' ואמר: אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו, למי שעושה מלחמה בארמון המלך ומנצח. והנה אני מנצח את ה' בתוך ביתו! נטל טיטוס את הפרוכת בביזיון, קרע אותה, ונעשה נס ויצא ממנה דם, כדי שיחשוב שכאילו הרג את עצמו. עשה אותה כמין שק והניח בה את כלי המקדש, כדי להציגם ולהשתבח בהם בעירו.

מלווה בחייליו ועטור ניצחון הפליג טיטוס בספינה יחד עם כלי בית המקדש כדי להשתבח בעירו. עמד עליו גל גדול להטביע את כל הספינה. אמר: כנראה שאלוהיהם של אלו - אין גבורתו אלא במים. דור המבול - הטביע אותם במים. את פרעה - הטביע במים. את חיילי סיסרא - הטביע במים. אף אני - כשהייתי בתוך ביתו וברשותו לא היה יכול להילחם בי, ועכשיו בא לכאן ועמד עלי להטביעני במים. אם באמת גבור הוא - יעלה ליבשה ויעשה בי מלחמה. יצאה בת קול ואמרה: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! בריה קטנה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ועשה עמה מלחמה!

תהלוכת הניצחון
כשהגיע טיטוס לרומי, החליט לערוך תהלוכת ניצחון גדולה. שבע מאות בחורים יהודים גבוהים וחזקים נבחרו לפאר את תהלוכת הניצחון הגדולה. השבויים נכבלו בשלשלאות של ברזל, כדי להציגם לפני ההמון החוגג. כך הלכו מאות בחורי ישראל כבולים, כפופים, מדוכאים ומושפלים, ובראש התהלוכה שני מנהיגי המרד: יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא. השבויים נאלצו לשאת עימם את הכלים הקדושים והיקרים ביותר לעם ישראל - כלי המקדש, ולהציגם לעין כל. כאשר הגיעה התהלוכה בקול המון חוגג אל היכל העבודה זרה שלהם, הודיעו לעם כי שמעון בר גיורא הומת, ויוחנן מגוש חלב נידון למאסר עולם.

כזכר לניצחון הגדול הקימו לכבודו של טיטוס שער גדול הנקרא בשם "שער טיטוס". בתבליטים שעל השער אפשר לראות עד היום את תהלוכת הניצחון - שבויי יהודה הצועדים מושפלים ומובילים עימם את כלי המקדש - מנורת הזהב, החצוצרות ועוד כלים. הרומאים אף טבעו מטבע מיוחדת לכבוד ניצחונם: בצד אחד נחקקה דמותו של הקיסר, ובצד השני אשה שידיה כפותות והיא יושבת ממררת בבכי מתחת לעץ תומר. מאחוריה חייל רומאי חמוש, ומתחת לתמונה נכתב: "יהודה נפלה".

טיטוס לא הסתפק בכל זה, הוא נהג עם השבויים שלקח עמו באכזריות רבה. בבנין ה"קולוסיאום" הענק אשר ברומא, כינס טיטוס המון רב מאוד, כחמישים אלף איש, שנכנסו לאולם המרכזי דרך שמונים פתחים. כולם חיכו במתח לתרועת החצוצרה, שתסמן את תחילת המשחק האכזר. ואכן עם הישמע תרועת החצוצרה, מול עיני ההמון האכזרי צמא הדם, הושלכו אל הזירה שבויי מלחמה רבים. חיות טרף מורעבות התנפלו על השבויים ששמשו כ"גלדיטורים" [לוחמים]. למעשה היו הם טרף לשיניהם. כך שוסעו השבויים האומללים על ידי חיות טרף, כמחזה שעשועים נורא.

אל נקמות ה'
אולם הקב"ה לא שכח "לסגור חשבון" עם טיטוס הגאה. הראה הקב"ה לטיטוס כי כל ניצחונותיו הם אך ורק מאת ה' וברצונו - כי בו בחר ה' להיות ה"מקל" שבו מכה ה' ומוכיח את עם ישראל. אולם כשרוצה ה' במפלתו של אותו רשע - אפילו בריה קטנה, כמו יתוש, יכולה להשפיל אותו ולמרר את חייו.

ואכן באחד הימים בא יתוש ונכנס בתוך חוטמו. ולא עזב אותו במשך שבע שנים! בכל אותן השנים היה היתוש מנקר במוחו של טיטוס ומטריף את דעתו, ולא היתה לו מנוחה לא ביום ולא בלילה, כאבי ראש עזים תקפו את טיטוס במשך כל חייו. פעם אחת עבר טיטוס על יד פתח חנותו של נפח, שמע היתוש את קול דפיקות הפטיש - ושתק. אמר טיטוס: אם כן יש תקנה. הביאו לו נפח בכל יום והכה לפניו. על ה"תענוג" הזה היה עליו לשלם טבין ותקילין - ארבעה זוזים ליום לנפח גוי. אבל לנפח יהודי לא היה משלם, כי אמר: די לו בזה שרואה את שונאו במצב ביש כזה, זה כבר תשלום גדול. במשך שלושים יום עשה כן, אולם מכאן ואילך התרגל היתוש לשמע הקולות והמשיך בזמזומיו ובניקוריו... עד יום מותו של טיטוס.

אמר רבי פנחס בן ערובה, אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת טיטוס פצעו את מוחו, ומצאו בו כציפור דרור שמשקלה שני סלעים! אמר אביי: מקובלים אנו, פיו של היתוש היה של נחושת וציפורניו היו של ברזל.

בשעת מיתתו ציוה טיטוס, שישרפו את גופו ויפזרו את האפר בשבעה ימים ונהרות, כדי שלא ימצא אותו אלוהי היהודים ויעמידהו בדין. אכן עשו כדבריו. לימים, כאשר בן אחותו - אונקלוס בר קלונימוס - רצה להתגייר, הלך והעלה את טיטוס באוב [כעין סיאנס]. שאל אותו: מי חשוב בעולם הבא? אמר לו: ישראל. שאל אותו: האם כדאי להידבק בהם? אמר לו: מצוותיהם מרובות ואי אפשר לעמוד בהן. מציע אני לך שתלך ותתגרה בהם בעולם הזה, ועל ידי כך תהיה ראש וחשוב, שנאמר (איכה א): "הָיוּ צָרֶיהָ לְראשׁ" - כל המיצר לישראל נעשה ראש. שאל אותו אונקלוס: באיזה עונש דנים אותך בשמים? אמר לו: במה שגזרתי על עצמי. בכל יום ויום צוברים את אפרי ומחיים אותי שוב, ואחר כך שורפים אותי ומפזרים את אפרי על שבעה ימים. כן יאבדו כל אויביך ה'.

גם עליך תעבור כוס
גם רומי כולה נענשה. עוד בימים ששלט טיטוס, באו עליה פורענויות שונות: רעידות אדמה, שריפות, מגיפות. במחוז 'קאמפניה' אשר בדרום איטליה, חבל ארץ משובח, שגרו בו הרומאים העשירים, התחוללה רעידת אדמה. בתים רבים התמוטטו בעיר פומפי השוכנת באזור זה. זו היתה רק מקדמה. שבע עשרה שנה אחר כך הופיע ענן שחור על פסגת ההר הניצב ליד פומפי - הר הוזוב. לפתע נשמעה התפוצצות אדירה, שזעזעה את כל הסביבה. בראש ההר נפתח סדק ענק, שממנו התפרץ עמוד אש ועשן. מפסגת ההר החל לגלוש חומר לוהט, ואחריו מטר אבנים אפורות, גזים לוהטים מרעילים, וכל זה מלווה ברעידות אדמה חזקות, שמוטטו את הבניינים בזה אחר זה. שלושה ימים רצופים הושלכו טונות של חומר לוהט וכיסו אזורים שלימים. הערים פומפי והרקולניוס הושמדו לגמרי, בתוך שעות אחדות נקברו מאות אלפים...

במשך הזמן ירדה אימפריית רומי מעל מפת ההיסטוריה, היא נחרבה בידי שבטים פראיים ולא נשאר לה שריד, כדברי הנביא ירמיה (איכה ד כא): "גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס".

עקיבא ניחמתנו!
פעם אחת לאחר החורבן, היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושוע ורבי עקיבא מהלכים בדרך. נכנסו לעיר רומי, ושמעו את קולות ההמון - קולות של חגיגות ותרועות שמחה. הקול היה כל כך חזק עד שנשמע למרחק של מאה ועשרים מיל (כ-120 ק"מ). התחילו החכמים לבכות, ולעומתם - רבי עקיבא שחק [חייך]. אמרו לו: עקיבא, אנו בוכים ואתה משחק?! אמר להם: למה אתם בוכים? אמרו לו: הגוים שעובדים עבודה זרה ומשתחוים לפסיליהם - יושבים בטוחים ושאננים, ואילו בית אלהינו היה לשרפת אש ומדור לחית השדה, ולא נבכה?!? אמר להם: דווקא לכך אני משחק! אם כזו שלוה נתן ה' למכעיסיו - קל וחומר איזו שמחה ושלוה מצפה לעם ישראל לעתיד לבוא.

שוב פעם אחת עלו החכמים לירושלים. הגיעו להר הצופים [מקום רחוק שבגובהו היו רואים את הר הבית] וקרעו את בגדיהם למראה החורבן. הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים. שוב התחילו החכמים לבכות, ולעומתם - ר' עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, תמיד אתה מפליא אותנו, שוב אנו בוכים ואתה משחק?! אמר להם: אתם למה בוכים? אמרו לו: מקום כה קדוש שכתוב בו (במדבר א): "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" - שועל יוצא מתוכו? ועליו התקיים הפסוק: "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו". והיאך לא נבכה?!? אמר להם: דווקא לכן אני משחק! אם התקיימה נבואת הפורענות שירושלים תהיה כה שוממה עד ששועלים ילכו בה, לבטח תתקיים גם נבואת הנחמה שניבא הנביא זכריה (זכריה ח, ד-ה): "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, עוד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבתֶיהָ". אמרו חכמים לרבי עקיבא: עקיבא ניחמתנו! ויהי רצון שנזכה להתנחם ברגלי מבשר, בביאת המשיח במהרה!

על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך
היה בארץ ישראל אזור גדול וחזק – המכונה "הר המלך". אמר רבי יוחנן: 600,000 עיירות היו לינאי המלך בהר המלך, ובכל עיירה היו 600,000 איש. אמר רבי עולא: אני ראיתי את המקום, שהוא קטן מאוד, ולא יכול להכיל כמות גדולה כזו של אנשים. אמר כופר אחד לרבי חנינא: משקרים אתם ומגזימים! אמר לו רבי חנינא: ארץ ישראל היא "ארץ צבי". כמו הצבי, שלאחר שמפשיטים את עורו ממנו, הוא מתכווץ מאוד ואי אפשר לעטוף בו שוב את בשר הצבי, כך ארץ ישראל: כאשר עם ישראל יושבים עליה - יש בה רווחה ומקום לכולם, אולם כאשר אינם יושבים עליה - מתכווצת ומתגמדת.

בימיהם נוהגים היו שכשיצאו חתן וכלה לחופה, היו מוליכים לפניהם תרנגול ותרנגולת, לסימן שיפרו וירבו כתרנגולים. פעם אחת, עברה פלוגה של חיילים רומאים ונטלו את התרנגול והתרנגולת מלפני החופה. כעסו על כך היהודים, ומיד התנפלו על הרומאים והיכו אותם. באו הרומאים ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. עלה עליהם המלך למלחמה. היה בין היהודים אדם גבור מאוד מאוד בשם "בר דרומי". בקפיצה אחת היה יכול להגיע למרחק של קילומטר! הוא החל להרוג ולהכות ברומאים. הקיסר, שראה אותו, נבהל מאוד, והבין כי לא יוכל לנצחו בדרך טבעית. הוא נטל את כתרו מעל ראשו והניחו על הקרקע כסימן על כך שהוא ומלכותו נתונים ומסורים בידי ה', וכך אמר: רבונו של עולם! אם נח לך, אנא ממך אל תפיל אותי ואת מלכותי בידי אדם זה! נכשל בר דרומי בלשונו ואמר: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ, וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ!", דהיינו שח"ו אין הוא זקוק לעזרתו של הקב"ה. והנה כאשר נכנס בר דרומי לבית הכסא, בא דרקון [מין נחש] והקיש אותו ומת. אמר הקיסר: הואיל ונעשה לי נס - אניח הפעם ליהודים ולא אלחם בהם, ומיד חזר לאחוריו. שמחו היהודים מאוד, ומיד התחילו לערוך שמחה ומשתה, והדליקו נרות רבים מאוד. האור היה כל כך גדול עד שבמרחק קילומטר מן המקום ניתן היה לזהות ולהבחין בדוגמא של טבעת לאור הנרות. אמר הקיסר: שמחים ומשחקים בי היהודים, אם כן אתנקם בהם! מיד חזר ובא עליהם עם צבא של 300,000 לוחמים, והרגו ביהודים אשר בהר המלך במשך שלושה ימים ושלושה לילות. ומרוב גודלו של המקום, כאשר היו הרומאים הורגים בצד האחד, לא חשו בכך תושבי הצד השני. כך היו בעיר בו זמנית בצד האחד הרג ומלחמה, ובצד השני נמשכו השמחה והמחולות.


חורבן ביתר
לא בחיל ולא בכח
לאחר חורבן בית המקדש השני, עדיין היתה קיימת סמוך לירושלים עיר גדולה וחזקה, שלא הצליחו הרומאים לכובשה, היתה זו העיר "ביתר". המנהיג של ביתר היה גבור עצום בשם "בר כוכבא" [הנקרא גם "בר כוזיבא"]. כשרצה להילחם באויב, היה שם אבנים בין שיניו וזורק אותן, וכך הורג בבת אחת כמה נפשות. בתחילה טעו בו חכמי הדור וחשבו אותו למלך המשיח. בר כוכבא גייס לצידו צבא חזק ביותר - לא כל חייל זכה להיכנס לצבאו, אלא רק מי שעבר מבחן קפדני ביותר. מה היה המבחן? כל חייל שרצה להצטרף אל מחנה בר כוכבא - היה עליו לקטוע לעצמו את בוהן ידו, כדי להוכיח את גבורתו ואומץ ליבו. כך אסף בר כוכבא מאתיים אלף חיילים מקוטעי אצבע. אמרו לו חכמים: עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים? אמר להם, והיאך אבדוק אותם לדעת את מידת גבורתם? אמרו לו: תעשה להם מבחן אחר: ירכבו על סוס, ותוך כדי רכיבה יהיה עליהם לעקור ארז מהלבנון. מי שלא יצליח לעשות זאת, לא יכנס לצבא שלך. אכן עשה בר כוכבא כדבריהם, ואסף עוד מאתיים אלף חיילים, שהצליחו לעקור ארז מהלבנון תוך כדי רכיבה.

כך נותרה ביתר העיר היחידה שלא נכבשה בידי הרומאים במשך חמישים ושתים שנה לאחר החורבן. מה היה סוד קיומה והישרדותה? במבט שטחי נראה כי צבאו האדיר של בר כוכבא הוא שהגן עליה, אולם המהלך בו התגלגלו הדברים מלמד אותנו "כי לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ה'...".

מצור על ביתר
בזמנם נהגו שכאשר נולד תינוק, שתלו לו עץ ארז, וכשנולדה תינוקת שתלו לה עץ שיטה. בשעת הנישואין - היו קוצצים את האילנות הללו, ומהם היו עושים חופה. פעם אחת עברה בת הקיסר ונשברה יתד במרכבתה. מיד קצצו עבדיה ארז, כדי לעשות ממנו יתד חדשה. חרה ליהודים מאוד על כך, ובאו עליהם והכום. הלכו הרומאים ואמרו לאדרייאנוס קיסר רומי: מרדו בך היהודים! חרה אפו של הקיסר, והוא החליט לחדש את המלחמה על העיר ביתר ולכובשה בכל מחיר, מיד שלח את צבאו שיצורו על העיר.

שמונים אלף מפקדי צבא היו צרים על ביתר. מלחמות רבות ניטשו בין צבאות אדרייאנוס לצבאות בר כוכבא. פעם אחת כשיצאו למלחמה, פגש ביהודים זקן אחד, אמר להם: ה' יהיה בעזרכם! הכשיל אותם פיהם, ומרוב שהיו בטוחים בגבורתם אמרו: "הלוא אתה אלוהים זנחתנו, ולא תצא אלוהים בצבאותינו" - הקב"ה לא יעזור לנו, אלא רק גבורתנו תעמוד לנו.

היה בעיר ביתר צדיק גדול, דודו של בר כוכבא - רבי אלעזר המודעי. היה רבי אלעזר עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום היה מתפלל ואומר: רבונו של עולם, אל תשב בדין היום! ואכן בזכותו לא נפלה העיר בידי האויב, שצר אותה במשך שלוש וחצי שנים. לבסוף התייאש אדרייאנוס מלכבוש את ביתר והיה בדעתו לחזור. בא גוי אחד מתושבי האזור [-"כותי"] ואמר לו: כל זמן שתרנגולת זו מתפלשת באפר [היינו רבי אלעזר המודעי שעוסק בתפילה ובתעניות], אין אתה יכול לכבוש את העיר. אלא המתן לי, ואני אדאג לך שתכבוש את העיר עוד היום!

אנשי אמונה אבדו
מיד נכנס הכותי לביתר, ומצא את רבי אלעזר עומד ומתפלל. ניגש הכותי אל רבי אלעזר ועשה עצמו כאילו הוא לוחש באוזנו דבר סוד. אולם רבי אלעזר כמובן לא הרגיש בכך. הלכו ואמרו לבר כוכבא: דודך רבי אלעזר מבקש למסור את העיר לידי אדרייאנוס, ראינו בעינינו שיש לו דברי סתר עם איש כותי! שלח בר כוכבא שיביאו לפניו את אותו כותי. אמר לו: מה אמרת לרבי אלעזר, ומה אמר לך? התחכם הכותי ואמר: אם לא אומר לך - תהרוג אותי, אולם אם אומר לך - הקיסר שלי יהרוג אותי. אם כן מוטב לי להיות נאמן לקיסר ולשמור את סודות המלכות. הבין בר כוכבא מתשובתו, שאכן יש דברי סתר בין קיסר רומי לבין רבי אלעזר.

שלח מיד שיביאו לפניו את רבי אלעזר. אמר לו: מה לחש לך הכותי הזה באוזניך? אמר לו: איני יודע מה לחש באוזני, כי הייתי עומד בתפילה ולא שמעתי כלום. ומה אמרת לו? הוסיף בר כוכבא לשאול. לא כלום, השיב רבי אלעזר. התמלא בר כוכבא כעס גדול, בעט ברבי אלעזר ברגלו והרגו. באותו רגע יצאה בת קול מן השמים ואמרה (זכריה יא, יז): "הוֹי רעִי הָאֱלִיל עזְבִי הַצּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ" - אתה שברת זרועם של ישראל וסימית את עין ימינם [גדול הדור], לפיכך: "זְרעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהה תִכְהֶה". מיד גרמו העוונות, ונלכדה ביתר ונהרג בר כוכבא.

ביום תשעה באב נכנסו שמונים אלף מפקדי הצבא עם חיילותיהם לעיר ביתר, והיו הורגים בה אנשים נשים וטף, עד שהתמלאה העיר כולה בדם. יצא הדם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיו הסוסים שוקעים בדם עד חוטמיהם, והיה הדם מגלגל וסוחף אבנים כבדות במשקל של למעלה משלוש מאות ק"ג.

את ראשו של בר כוכבא הביאו לפני אדרייאנוס. אמר: מי הרגו? אמר לו כותי אחד: אני הרגתיו. אמר לו: לך והבא אותו אלי. הלך והביאו ומצא נחש כרוך על צוארו. בחן אדרייאנוס את גופו החסון של בר כוכבא, ואמר: אילולי אלוקים הרגו לזה, מי היה יכול להורגו?!

הטוב והמטיב
אדרייאנוס, שלא האמין שהעיר ביתר תיפול בידו אי פעם, היה שיכור גאווה וניצחון. הוא החליט לא לאפשר לקבור את הרוגי ביתר, אלא כרם גדול היה לו שמונה עשרה ק"מ על שמונה עשרה ק"מ. הביאו את ההרוגים לשם והשכיבום בפישוט ידים ורגלים זה על גבי זה, וגדרו בהם את כרמו מכל צדדיו - סה"כ היקף של שבעים ושנים ק"מ. וזאת כדי שיתענג תמיד למראה הגיבורים ההרוגים. כך היו הרוגי ביתר מוטלים בביזיון במשך שבע שנים, אולם נעשה נס שגופותיהם לא הסריחו. עד שעמד מלך אחר ונתן רשות לקבור את ההרוגים. נאספו כל ישראל שהיו שם, טיפלו במתים והביאום לקבורה. אותו היום שהובאו הרוגי ביתר לקבורה - יום ט"ו באב היה, באותה שעה תיקנו חכמים בברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב". הטוב - שהגופות לא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.

ציון שדה תחרש
פורענות קשה נוספת שארעה בתשעה באב היא חרישת ירושלים לאחר החורבן. היה זה בשנת ג' תתצ"ט (135 למניינם), ששים וחמש שנה לאחר החורבן. הקיסר הרשע אדרייאנוס חרש את ירושלים כולה והחריב אותה עד היסוד. על חורבותיה נבנתה במשך הזמן "עיר חדשה". היא כונתה "אליה קפיטולינה", על שם אליל רומי. היתה זו עיר נוצרית לכל דבר. על אדמתה נבנו כנסיות, ואת רחובותיה מילאו בליל של עמים וגויים. על היהודים נאסר להיכנס לירושלים. רק פעם אחת בשנה - ביום החורבן - הותר ליהודים להיכנס, תמורת מס של דינר לנפש.

"באו גויים בנחלתך..."
מאז עברה ירושלים תלאות וכיבושים רבים. בשנת ד' שפ"ח נכבשה ירושלים בסערה על ידי החליף [המושל] עומר, יורשו של מוחמד. הוא הפך אותה לעיר מוסלמית, בנה עליה מסגדים, ואת שמה החליף מ"אליה קפיטולינה" ל"אל קודס".

שנים נוספות חלפו ושוב עברה ירושלים מיד ליד. הפעם כבשו אותה הנוצרים נוסעי הצלב, ששפכו בדרכם דם יהודי כמים. המסגדים שבנה עומר על הר הבית הפכו לכנסיות נוצריות. קרבות בלתי פוסקים בין הצליינים והמצרים, העבירו את הבעלות על ירושלים לידי הסולטן המצרי צאלח א-דין.
רומאים, ביזנטים, ערבים, צליינים ומצרים, כולם רבו על ירושלים. קסם מיוחד אפף את העיר הקטנה והעניה, אבל כולם ידעו את הסוד הגדול, ידעו וניסו להדחיק את הידיעה הזו, כי ירושלים היתה הווה ותהיה של העם היהודי.

הכותל - שריד בית מקדשנו
נשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם
נאמר בשיר השירים (ב, ט): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים". ואומרים חז"ל במדרש: הנה זה עומד אחר כותלנו - אחר כותל המערבי של בית המקדש, שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם. ולמה? ששכינה במערב".

במשך אלפיים שנות הגלות, עברו על ירושלים מלחמות רבות, היא נחרבה ונבנתה שוב ושוב, ורק קיר אחד נותר לו איתן ויציב - הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו.

מספרים רבותינו: כשכבש אספסיינוס את העיר, חילק חומותיה לארבעה דוכסים: דוכס של ערביים, דוכס של אפריקה, דוכס של אלכסנדריה ודוכס של פלסטיני. ועלה השער המערבי לפנגר דוכס של ערביים. גזרו מן השמים שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב. הללו החריבו את שלהם והוא לא החריב את שלו. שלח אספסיינוס והביאו. אמר לו: למה לא החרבת את שלך? אמר לו: חייך, לשבחה של מלכות עשיתי. שאילו החרבתי אותו לא היו יודעים מה החרבת. עכשיו יראו הבריות ויאמרו: ראו כוחו של אספסיינוס מה החריב! אמר לו יפה עשית, אולם כיון שעברת על מצותי - עלה לראש הגג והפל את עצמך. אם תחיה תחיה, ואם תמות תמות. עלה והפיל עצמו ומת.

עוצו עצה ותופר
טיטוס הרשע, לאחר שהחריב את ירושלים, ניסה בכל כוחו להרוס את הכותל המערבי. הוא הפעיל אל "אילי הברזל" החזקים ביותר, שינגחו את הקיר, אולם כל נסיונות הביקוע בקיר ה"פשוט" ההוא, שממערב להר הבית, עלו בתוהו. אילי הברזל האימתניים, שהפילו חומות אדירות, לא הצליחו להבקיע קיר זה. הקיר העומד לו איתן כמו הכריז ואמר: הראית, טיטוס הגאה? לא אתה החרבת את מקדש היהודים. אלוהיהם נתן לך את הכח להחריבו, בית הרוס הרסת. הנה אפילו כותל פשוט אינך יכול לסתור....

כשראו הרומאים שאין באפשרותם להחריב את הכותל, ניסו תחבולה אחרת. הם ציוו את תושבי ירושלים לרוקן את אשפתם שלוש פעמים בשבוע ליד הקיר הקדוש הזה. אלה שמתגוררים במרחק יום הליכה מהמקום, הצטוו לעשות זאת אחת לשבוע, והגרים במרחק של יומיים הליכה - אחת לשבועיים. בדרך זו היה הכותל מכוסה אשפה במשך שנים רבות. אולם בהגיע הזמן, שם הקב"ה קץ לביזיון הלזה.
הרבה שלוחים לו למקום. השליח ששלח ה' כדי לטהר את המקום הקדוש הזה היה הסולטן סלים. הוא קבע את ביתו מול הר הבית, בבית שחלונותיו משתקפים אל מקום המקדש. אהב הסולטן להתבונן מן החלונות הללו, שנוף בעל הוד קדומים נשקף מהם. והנה בהלה וכעס נורא אחזוהו יום אחד, כשראה מחלון ביתו אשה זקנה הנושאת בידיה מספר שקים מעלי צחנה, ומשליכה אותם בפינה המערבית להר הבית. לתדהמתו הבחין כי המקום כולו מלא אשפה. מבירורים שערך וחקר, נודע לו על המסורת העתיקה של צאצאי הרומאים, לזרוק את אשפתם דווקא במקום הזה. הוא החליט לפעול מיידית לפינוי הרי האשפה שהצטברו שם. מה עשה? ניגש אל הר הזבל, ופיזר לתוכו מטבעות זהב רבים. עד מהרה נהרו אנשי העיר אל המקום, כדי לפנות את האשפה ולזכות באוצר. תילי אשפה פונו, ולעין כל נחשף הכותל המערבי.

לעולם אין השכינה זזה מהכותל המערבי
אמר רבי אלעזר בן פדת: אף בזמן שחרב בית המקדש, אין השכינה זזה ממקומה, שנאמר (מלכים א ט ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים". אמר רב אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר: "הנה זה עומד אחר כותלנו".

הסבר על ענין קיומו של הכותל המערבי כתוב בספר אמונה והשגחה: "מקום מקדשנו - כשנתבונן בו נכיר ענין נצחיותו... אף כששלטו כמה ידים ורצו לעוקרו, לא עלתה בידם. וזהו סימן מובהק שלא זזה שכינה משם... והוא כמו עצם "לוז" שנשאר באדם לאחר מותו, שהוא יהיה יסוד לבנין האדם בתחיית המתים. והוא רמז לכלל ישראל, שלא יכלה ממנו שארית הפליטה!"

ואכן הכותל, אשר גם בחורבנו יכול כל יהודי להרגיש ולחוש כי זה בית אלוהים וזה שער השמים, מחזק בנו את התקוה ואת האמונה שבמהרה נזכה להתגלות השכינה בהר ה' ובבנין בית המקדש, כמו שניבא ישעיהו הנביא מפי ה' (ישעיה ב, ב ג):

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּראשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקב וְירֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּארְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם".



פרק שלישי - עשרה הרוגי מלכות
אבדה גדולה
אמרו רבותינו במדרש: כאשר ברא הקב"ה את האילנות, היו מתגאים בקומתם ומגביהים את עצמם למעלה למעלה. אולם כאשר ברא ה' את הברזל, ירדה גאוותם, השפילו את עצמם ואמרו: אוי לנו, שברא הקב"ה דבר שיכרות אותנו.

כך, לאחר חורבן בית המקדש השני, היתה לעם ישראל נחמה גדולה, בכך שעולם התורה היה פורח ומשגשג: תנאים קדושים וצדיקים עמדו להם לעם ישראל, עד שהיו אנשים שאמרו: מה כבר הפסדנו בזה שנחרב הבית?! הרי יש בינינו תלמידי חכמים שמדריכים את העולם בתורת ה' ובמצוותיו! אולם אז נגזרה גזירה מאת ה' יתברך על עשרה צדיקים קדושי עליון, שייהרגו על ידי המלכות, ובזה הרגישו כולם היטב היטב את צער ומרירות הגלות והחורבן, שעל ידם איבדנו אבדה גדולה ועצומה עד מאוד. לכן, כאשר מקוננים אנו על חורבן בית המקדש, מזכירים אנו אף גזירה קשה זו, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מצער הגלות והחורבן.

גזירת הקיסר
קיסר רומי, שמע רבות אודות החכמה הגדולה של תורת ישראל, והחל להתעניין בה. הוא החליט ללמוד את התורה החל מספר בראשית, וכך למד פרשה אחר פרשה, וכאשר הגיע לפרשת משפטים, למד את הפסוק: "וְגונֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ... מוֹת יוּמָת". מיד שלח וקרא לעשרה חכמי ישראל, ובאו לפניו והושיב אותם על בימות של זהב. אמר להם: רוצה אני לשאול אתכם שאלה, לרדת לעומק הדין של תורתכם. אולם מבקש אני מכם כי תענו לי אך ורק את האמת ללא סילוף ושינוי. אמרו לו: מה שאלתך? אמר להם: אדם מישראל שגנב איש מאחיו בני ישראל ומכר אותו - מה דינו? אמרו לו: התורה אמרה "מות יומת". אמר להם: אם כן חייבים אתם מיתה! אמרו לו: מדוע? אמר להם: על מכירת יוסף, שמכרוהו אחיו. אם היו האחים בחיים הייתי דן אותם, אבל עכשיו שאינם בחיים אתם תישאו בעוון אבותיכם! אמרו לו: תן לנו שהות של שלושה ימים. אם נמצא זכות על עצמנו - מוטב, ואם לא - תעשה כפי שחפצת. הסכים לכך הקיסר, ופנו לצאת מארמונו.

רבי ישמעאל עולה לשמים
היה ביניהם ר' ישמעאל כהן גדול. מיד פנו אליו כולם בתחינה ובבקשה שיעלה לרקיע על ידי הזכרת השם המפורש, ויחקור בשמים האם נגזרה הגזירה מאת ה' יתברך. נענה רבי ישמעאל לבקשתם, טיהר את עצמו, התעטף בטלית ובתפילין, והזכיר את השם המפורש. מיד נשאה אותו הרוח והביאה אותו עד הרקיע השישי. פגש אותו גבריאל המלאך, אמר לו: האם אתה הוא ישמעאל שהקב"ה משתבח בך בכל יום, ואומר שיש לו עבד בארץ שדומה לקלסתר פניו? (כי היה ר' ישמעאל אחד משבעה היפים בעולם, ופניו כפני מלאך אלוקים) ענה לו ר' ישמעאל: אכן, אני הוא. שאל גבריאל: מדוע עלית לכאן? אמר לו: מפני שמלכות הרשעה גזרה עלינו לאבד מאתנו עשרה חכמי ישראל, ועליתי לדעת אם הגזירה היא מאת ה'. שאל אותו גבריאל: ואם יוודע לך שנגזרה גזירה, אך היא אינה חתומה - האם תוכל לבטלה? אמר לו: כן. ענה גבריאל ואמר: אשריכם, בני אברהם יצחק ויעקב, שגילה הקב"ה לכם מה שלא גילה אפילו למלאכי השרת!
אמר גבריאל: ישמעאל בני, חי נפשך, שכך שמעתי מאחורי הפרגוד, שעשרה מחכמי ישראל נמסרו להריגה ביד מלכות הרשעה. שאל רבי ישמעאל לסיבת הדבר. ענה לו גבריאל: על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו. דע לך, שמידת הדין מקטרגת בכל יום לפני כסא הכבוד, ואומרת להקב"ה: האם כתבת בתורתך אות אחת לבטלה? הרי השבטים מכרו את יוסף, ולא פרעת עדיין מהם או מזרעם! לכן נגזרה הגזירה על עשרה מחכמי ישראל למוסרם להריגה בידי מלכות הרשעה. שאל רבי ישמעאל: ועד עכשיו לא מצא הקב"ה במי לפרוע את החוב? אמר לו גבריאל: חי נפשך ישמעאל בני, שמיום שמכרו השבטים את יוסף, לא מצא הקב"ה בדור אחד עשרה צדיקים וחסידים כמו השבטים, אלא רק בדור שלכם, לכן הקב"ה פורע מכם. אולם דע לך שהקב"ה ישיב לרומי כגמולם, ומלכות זו תרד עד שאול תחתית.

נחה דעתו של ר' ישמעאל. הוא החל להלך ברקיע אנה ואנה, והנה ראה מזבח סמוך לכסא הכבוד. אמר לגבריאל: מה מקריבים אתם על המזבח? וכי יש פרים וכבשים ואש בשמים? אמר לו גבריאל: נפשות של צדיקים אנו מקריבים עליו, שמיתתם של הצדיקים מכפרת, כמו הקרבנות שמכפרים. שאל אותו: מי מקריב אותם לפני ה'? אמר לו: מיכאל השר הגדול.

גזירה גזרתי
ירד רבי ישמעאל והודיע לחבריו שכבר נגזרה הגזירה ונחתמה. היו הצדיקים מצטערים מצד אחד על שנגזרה עליהם גזירה קשה כזאת. ומצד שני שמחו על כך שמחשיב אותם הקב"ה כצדיקים כה גדולים השקולים כנגד השבטים הקדושים.

ישבו החכמים בזוגות: רבי ישמעאל כהן גדול עם רבן שמעון בן גמליאל, רבי עקיבא עם רבי חנינא בן תרדיון, רבי אלעזר בן שמוע עם רבי ישבב הסופר, רבי חנינא בן חכינאי עם רבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן עם רבי יהודה בן דמא. [יש כמה דעות מי היו עשרה הרוגי מלכות וכיצד נהרגו, כאן נביא השיטה שהובאה בספר "מעם לועז"]

הריגת רבן שמעון בן גמליאל
נכנס הקיסר, וכל גדולי רומי אחריו. אמר להם: מי יהרג תחילה? ענה רבן שמעון בן גמליאל: אני נשיא בן נשיא, מזרעו של דוד מלך ישראל ע"ה, אני אהרג תחילה! ענה רבי ישמעאל כהן גדול ואמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, מזרעו של אהרון הכהן, אני אהרג תחילה, ולא אראה במיתת חברי. אמר הקיסר: אם כן נפיל גורלות. אכן עשו כך, ונפל הגורל על רבן שמעון בן גמליאל.

ציוה הקיסר לחתוך את ראשו תחילה, וחתכוהו. נטל אותו רבי ישמעאל בין ברכיו וצווח עליו במר נפש: הלשון שהיתה מבארת את התורה בשבעים לשון - איך עתה לוחכת את העפר?! והיה בוכה ומצטער. אמר לו הקיסר: עד שאתה בוכה על חברך, תבכה על עצמך, שגם אתה מובל להריגה! אמר לו רבי ישמעאל: איני בוכה על עצמי, כי חברי רבן שמעון גדול ממני בתורה ובחכמה, ולכן ראוי יותר לבכות עליו. ובוכה אני על כך שהוא הקדים אותי בכמה רגעים להגיע לישיבה של מעלה.

הריגת רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול
עוד הוא מתאונן ובוכה ומקונן, נשקפה בתו של הקיסר בעד החלון וראתה את יופיו של רבי ישמעאל. נכמרו רחמיה עליו, ושלחה לאביה שיואיל לתת לה משאלה ובקשה אחת. אמר לה הקיסר: כל אשר תאמרי בתי אעשה, רק אל תבקשי ממני להותיר בחיים את רבי ישמעאל וחבריו. אמרה לו: אם כן אבקשך שתצווה להפשיט את עור פניו, כדי שאוכל ליהנות מיופיו תמיד. מיד ציוה להפשיט את עור פניו. כאשר הגיעו למקום התפילין צעק צעקה גדולה ומרה, ונזדעזעו שמים וארץ. צעק פעם שניה ונזדעזע כסא הכבוד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: צדיק כזה, שהראית לו כל גנזי העולם, יהרג במיתה משונה על ידי הרשע?! זו תורה וזו שכרה? אמר להם: הניחו לו, ותעמוד זכותו לדורות שלאחריו. אמר הקיסר לרבי ישמעאל: עד עכשיו לא בכית ולא צעקת, ועכשיו אתה צועק?! אמר לו: לא על נשמתי אני צועק, אלא על מצות תפילין שלוקחים ממני. אמר לו הקיסר: עדיין בוטח אתה באלוהיך? אמר לו (איוב יג, טו): "הן יקטלני - לו אייחל", על אף שה' קוטל אותי ומוסר אותי להריגה, אני ממשיך לייחל אליו. ומיד יצאה נשמתו של רבי ישמעאל.

הריגת רבי עקיבא
אחריו הוציאו את ר' עקיבא. היה ר' עקיבא יושב ועוסק בתורה. כשבאו להוציאו להריגה, הגיע מכתב אל הקיסר שמלך ערביא משתלט על ארצו, ועל הקיסר ללכת. ציוה הקיסר לשים בינתיים את ר' עקיבא בבית האסורים. כשחזר הקיסר, הוציאו את ר' עקיבא להורג ביסורים קשים - היו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל. אותה שעה היתה שעת קריאת שמע, ור' עקיבא היה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? גם במצב קשה כזה אתה מסוגל לקבל עליך עול מלכות שמים? אמר להם: בני, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, שכתוב: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" - דהיינו שיש לאהוב את ה' אפילו כשהוא נוטל את נפשך. והייתי אומר, מתי יבוא ליָדִי פסוק זה ואקיים אותו, עכשיו שבא לידי - לא אקיימנו?! אמר ר' עקיבא את הפסוק: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!" הוא האריך במילה "אחד", ויצאה נשמתו באחד. יצאה בת קול ואמרה: אשריך ר' עקיבא, שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה, ומזומן אתה לחיי העולם הבא.

כשנפטר בא אליהו הנביא זכור לטוב, ונטלו על כתפו ונשא אותו למרחק חמש פרסאות [כעשרים ק"מ]. פגש אותו ר' יהושע הגרסי. שאל ר' יהושע את אליהו: וכי אינך כהן, והלוא אסור לכהן להיטמא למת? אמר לו: גוף של צדיק אינו מטמא. הלכו שניהם יחדיו עד שהגיעו למערה אחת יפה מאוד. כשנכנסו לשם, ראו מיטה מוצעת ונר דלוק, שולחן וכסא. נטלו את ר' עקיבא והשכיבו אותו על אותה מיטה, והיו מלאכי השרת בוכים עליו שלושה ימים ושלושה לילות, ושיבחו והודו למי שאמר והיה העולם ואמרו: "אשריכם צדיקים, אשריכם חסידים, אשריכם עמלי תורה, מה גנוז ומה צפון לכם, כמו שנאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ביום למחרת נטל אותו אליהו הנביא והושיבו בישיבה של מעלה לדרוש שם בכתרי אותיות. והיו כל הנשמות של הצדיקים והחסידים מתקבצות לשמוע מדרשותיו.

הריגת רבי חנינא בן תרדיון
אחריו הוציאו את ר' חנינא בן תרדיון. אמרו עליו שהיה נעים בפני הקב"ה ובפני בני אדם. ומעולם לא עלתה קללת חברו על שפתיו. כשציוה הקיסר שלא ללמוד תורה, מה עשה ר' חנינא? עמד והקהיל קהילות ברבים, וישב לו בשווקיה של רומי והיה לומד ועוסק ודורש בתורה.

ציוה הקיסר לכרוך את גופו בספר תורה ולשורפו. נטל אותו הקוסטינר (המוציא להורג), כרכו בספר תורה, נטל ספוגים של צמר ושרה אותם במים ושם אותם סביב גופו, ואחר כל זה הצית את האש, כדי שימות במיתה איטית וקשה. היתה בתו עומדת ואומרת: אוי לי אבא שראיתיך בכך! השיב לה: טוב לי בתי שראית אותי בכך! היו תלמידיו עומדים לידו, שאלו אותו: מה אתה רואה? אמר להם: אני רואה גוילים [יריעות קלף] נשרפים, ואותיות פורחות באויר [יש בזה רמז לצדיקים, שגופם נשרף, אולם נשמתם עולה לגנזי מרומים]. התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אם אני לבדי נשרף, לא היה לי הדבר קשה, אולם עכשיו אני נשרף וספר תורה עמי. אמרו לו תלמידיו: פתח את פיך ותכנס לתוכו האש וכך תפטר בקלות. אמר להם: מוטב שמי שנפח בי את נשמתי הוא יטלנה ממני, ולא אמית את עצמי.

המוציא להורג, שהתרשם עמוקות ממחזה נורא זה, אמר לו: רבי, אם אני מסלק את הספוגים של הצמר מעל גופך, כדי שתצא נשמתך מהרה, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: כן. ביקש שישבע לו, ונשבע לו. מיד הגדיל הקוסטינר את השלהבת, נטל את הספוגים, ומיד יצאה נשמתו. אז השליך הקוסטינר אף הוא את עצמו לתוך האש ונשרף. יצאה בת קול ואמרה: ר' חנינא בן תרדיון והקוסטינר מזומנים לחיי העולם הבא! על זה בכה ר' יהודה הנשיא ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, כגון זה הקוסטינר. ויש אדם שעובד את ה' כל ימיו ומפסיד את שכרו בשעה אחת, כגון יוחנן כהן גדול, ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה, ולבסוף התפקר ונעשה צדוקי.

הריגת רבי יהודה בן בבא
ר' יהודה בן בבא - מרוב שקדנותו העצומה בתורה, מהיותו בן 18 ועד פטירתו בגיל 80 לא טעם טעם שינה, אלא כשינת סוס [שינה חטופה וקלה מאוד]. במשך 26 שנים היה שרוי בתעניות, ולא טעם טעם חטא מימיו, ולא אמר על טמא טהור ועל טהור טמא, והיה קורא לתלמידיו 'רבי', והיה מלמד את תלמידיו יומם ולילה.

אותו יום שהיה צריך לצאת להורג, היה יושב בתענית. בא אצלו ר' ראובן אצטרובול ואמר לו: רבי, יודע אני שצדיק גמור אתה, אוי לנו כי מלכות הרשעה העיזה פניה לאבד מרגליותנו. אם רצונך אמות אני תחתיך ותינצל אתה. אמר לו ר' יהודה: ראובן אחי, אם גזירת בשר ודם אין אנו יכולים לבטלה, גזירת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מי יכול לבטלה? לכן הנח דבריך וברך את דיין האמת.

כשיצאה נשמתו, ציוה הקיסר וחתכוהו אברים אברים והשליכוהו לכלבים, ולא הוספד ולא נקבר. יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי יהודה בן בבא, שגופך נקי, ויצאה נשמתך בנקיות.

הריגת רבי יהודה בן דמא
כשרצה הקיסר להוציא את ר' יהודה בן דמא להורג, אותו היום ערב שבועות היה. אמר ר' יהודה לקיסר: בחייך, המתן לי מעט עד שאקיים מצות 'עצרת' ואקדש קידוש של חג השבועות, כדי לתת שבח להקב"ה שנתן לנו את התורה. אמר לו הקיסר: עדין בוטח אתה בתורה ובאלוקים? אמר לו: כן. אמר לו הקיסר: מה שכרה של תורתך? אמר לו: עליה אמר דוד המלך ע"ה: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". אמר לו הקיסר: אין שוטים בעולם כמוכם, שסבורים ומאמינים שיש עולם נוסף אחר המוות. אמר לו ר' יהודה: אין שוטים בעולם כמוכם, שכופרים באלוקים חיים. אוי לך ואוי לבושתך ואוי לחרפתך כשתראה אותנו עם ה' באור החיים, ואתה תשב בשאול תחתית במדרגה תחתונה. מיד חרה אפו של הקיסר, וציוה לקשור את שערות ראשו של ר' יהודה בזנב הסוס ולמושכו בכל רחובות רומי, ואחר כך חתכו את בשרו אברים אברים.

בא אליהו הנביא ז"ל ולקח את האברים וקברם במערה אחת הסמוכה לנהר היורד לפני רומי. שמעו הרומיים קול נהי ובכי מתוך אותה המערה במשך שלושים יום. באו ואמרו זאת לקיסר. אמר להם: אפילו יחרב העולם ויהפך לתוהו ובוהו, לא אשקוט עד שאמלא את רצוני באותם עשרה זקנים כאשר נשבעתי. היה שם זקן אחד מחכמי רומי ואמר לקיסר: אדוני הקיסר, דע כי שגית הרבה מאוד ששלחת יד בעם ה' בלי חמלה, ודע כי מרה תהיה לך לבסוף. כששמע הקיסר כך חרה אפו על אותו זקן וציוה לחונקו. כששמע הזקן כך מיהר ומל את עצמו, ומיד כשנחנק - נעלם גופו והיה כלא היה. נחרד הקיסר חרדה גדולה, אולם לא חזר בו משבועתו להמשיך להרוג בחכמי ישראל.

הריגת רבי חוצפית המתורגמן
ר' חוצפית המתורגמן היה בן מאה ושלושים שנה כשהוציאוהו להורג. הוא היה יפה תואר ויפה מראה, בעל הדרת פנים, דומה למלאך ה' צבאות. באו וסיפרו למלך על יופיו ועל הדרת שיבתו, אמרו לו: בחייך אדוני, תרחם על הזקן הזה. שאל הקיסר את ר' חוצפית: בן כמה אתה? אמר לו: בן מאה ושלושים פחות יום אחד. ובקשתי שטוחה לפניך שתמתין לי עד שימלא יומי. אמר לו הקיסר: מה זה משנה לך אם תמות היום או מחר? אמר לו: ברצוני להספיק לקיים עוד שתי מצוות - לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית, ולהמליך עלי את השם הגדול והנורא והמיוחד. אמר לו הקיסר: עזי פנים ועזי נפש, עד מתי אתם בוטחים באלוהיכם?! שהרי אבותי החריבו את ביתו, ואת נבלת עבדיו נתנו סביבות ירושלים ואין קובר! כששמע ר' חוצפית דברי נאצה כאלו, בכה בכי גדול ואחז בבגדיו וקרעם על גידוף ה' יתברך. אמר לקיסר: מה תעשה ליום אחרון, כשיפקוד ה' על רומי ועל אליליכם? אמר המלך לשריו: עד מתי אתווכח עם זקן זה? מיד ציוה להורגו, וסקלוהו ותלוהו. אז באו שריו וחכמיו והתחננו בפני המלך שיסכים לקוברו, כי חמלו על שיבתו. נאות המלך לקוברו, באו תלמידיו וקברוהו והספידוהו הספד גדול וכבד מאוד.

הריגת רבי חנינא בן חכינאי
ר' חנינא, מגודל פרישותו וצידקותו - כל ימיו היה יושב בתעניות - מגיל 12 עד 95. אותו היום שהוציאוהו להורג ערב שבת היה. התחיל בקידוש היום "ויכולו השמים והארץ..." עד "ויקדש אותו". ולא הניחוהו לגמור את הקידוש והרגוהו. יצאה בת קול ואמרה: אשריך ר' חנינא בן חכינאי, שהיית קדוש ויצאה נשמתך בקדושה בתיבת "ויקדש".
הריגת רבי ישבב הסופר
ר' ישבב הסופר היה בן תשעים שנה באותו יום שבו הוציאוהו להורג. כשבא להיהרג אמר לתלמידיו: הלואי שהייתי כפרה על הדור, אולם אני רואה שאין רחוב ורחוב שברומי שאין בו חלל חרב, שעתידה אומה הרשעה לשפוך דם נקי מישראל. אמרו לו: רבנו, מה תהא עלינו? אמר להם: החזיקו איש ברעהו ואהבו שלום ומשפט, אולי יש תקוה. אמר לו הקיסר: זקן, בן כמה שנים אתה? אמר לו: היום בן תשעים שנה אנוכי, ועוד כשהייתי במעי אמי היתה גזירה מאת הקב"ה למסור אותי ואת חברי בידך, כדי לתבוע את דמינו מידך. אמר הקיסר: וכי יש עולם הבא?! אמר לו: כן, ואתה אוי לך ואוי לבושתך כשיפרע דם חסידיו מידך! אמר הקיסר: מהרו להרוג גם את זה, ואראה את כוחו וגבורתו של אלוהי זה, מה יעשה לי בעולם הבא. ומיד ציוה לשורפו.

הריגת רבי אלעזר בן שמוע
ר' אלעזר בן שמוע היה בן מאה וחמש באותו יום שבו הוציאוהו להורג. חסיד וקדוש היה, מקטנותו ועד סוף ימיו לא שמע אדם שהוציא דברי תיפלות מפיו, ולא התקוטט עם חבריו, לא בדיבור ולא במעשה. עניו ושפל רוח, וישב בתענית שמונים שנה. אותו יום שנהרג, ערב שבת היה, ורצו להורגו לפני כניסת השבת. אמר להם: בבקשה מכם, הניחו לי עד שאקיים את מצות השבת. אמרו לו: אם כה בוטח אתה באלוהיך, והוא מלך גדול בשמים, למה אינו מציל אתכם מן המלכות? אמר להם: כדי שיתבע דמינו מידכם. הלכו ואמרו זאת למלך. אמר המלך לר' אלעזר: איזה עם עזי פנים אתם, אפילו בפתחה של מיתה עדיין בעזותכם אתם עומדים! אמור נא לי, מדוע אלוהיכם אינו מציל אתכם מן המלכות? אמר לו: כבר אמרתי לעבדיך ששאלוני, כדי להיפרע מכם! אמר לו: אם כן שיפרע עכשיו! אמר לו: כאשר החריבו את ביתו ושרפו את היכלו - האריך אפו ולא הענישם מיד, עכשיו לא כל שכן? ציוה המלך והוציאוהו להורג. באו תלמידיו לפניו ואמרו לו: רבנו, מה אתה רואה? אמר להם: רואה אני את נשמות הצדיקים, שנשמת כל צדיק וצדיק מטהרת את עצמה במי השילוח כדי להיכנס היום בטהרה בישיבה של מעלה לשמוע את דרשותיו של ר' עקיבא, שידרוש להם מעניינו של יום. וכל מלאך ומלאך מביא קתדרות של זהב לכל צדיק וצדיק לשבת בטהרה. באומרו זאת יצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: אשריך ר' אלעזר בן שמוע, שהיית טהור ויצאה נשמתך בטהרה.

עין לא ראתה
כך עלתה בקדושה ובטהרה נשמתם של עשרה קדושי עליון אל אביהם שבשמים. בתורה נאמר, כי כאשר פנו אחיו של יוסף לעלות ממצרים לארץ ישראל, פונה אליהם יוסף ואומר (בראשית מד יז): "וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם".

מסביר רבנו בחיי: "ואתם עלו לשלום אל אביכם" - היה יכול לומר: "לכו לשלום לדרככם", אבל הפרשה הזו רומזת על עשרה הרוגי מלכות, אשר עלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכן דרשו חז"ל: עשרה הרוגי מלכות, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. זכותם תגן עלינו, אמן.

פרק רביעי - ארבע התעניות
ימי חשבון הנפש והתעוררות
ארבעה צומות תיקנו הנביאים על חורבן בית המקדש וגלות ישראל מארצם. אותם צומות נקבעו בתאריכים מרכזיים, שבהם התרכזו עיקר הפורענויות שארעו לעם ישראל. ואלו הם: יז' בתמוז, ט' באב, ג' בתשרי - צום גדליה, ועשרה בטבת.

תעניות אלו, שנקבעו כזכר לחורבן - עיקרם הוא לא הצער והאבל על העבר, כי דיה לצרה בשעתה, אלא עיקרם להתבונן במאורעות העבר ולעורר את הלבבות לתשובה, שכך אמרו חכמים: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו". יש בכוחו של כל דור ודור לעורר רחמי שמים לגאול את ישראל ולקבץ נדחי עם ישראל לארצנו. ועל ידי מה? על ידי תשובה שלימה ותיקון עוונות ראשונים. כל זמן שהישועה לא באה, סימן הוא שעדיין לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו, וכאילו אנחנו חס ושלום גרמנו את החורבן.

התעניות מזכירות לנו את עוונות אבותינו, שאותם אנו ממשיכים, ואם נתעורר בהם לתשובה, יהפכו דוקא אותם ימים, מאבל לשמחה. כפי שנאמר בנביא (זכריה ח, יט): "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

צום גדליה
צום זה תיקנו חכמים לזכר הריגת גדליה בן אחיקם, לאחר חורבן הבית הראשון, כפי שסופר לעיל בפרק הראשון. הריגת גדליה היתה ביום ראש השנה, אולם מפני שאין מתענים בחג נדחה הצום למוצאי ראש השנה - יום ג' בתשרי. על צום זה אמרו רבותינו: שקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלוהינו. שכשם שקבעו צום על חורבן בית המקדש, כך קבעו צום על מות גדליה.

צום עשרה בטבת
יום עשרה בטבת הוא היום שבו שם נבוכדנצר מצור על ירושלים, ובכך החלה הפורענות, כפי שנאמר (מלכים ב, כה, א-ג): "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם, וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק [מגדל] סָבִיב: וַתָּבא הָעִיר בַּמָּצוֹר... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ".

שנה וחצי היתה העיר מוקפת במצור. במשך הזמן אזל מלאי המזון מן העיר, ורעב נורא פקד את יושבי ירושלים, עד שביום ט' בתמוז הובקעה העיר, ונכנסו חיילי נבוכדנצר לירושלים, כפי שסופר בהרחבה בפרק הראשון.

צום שבעה עשר בתמוז
חמש פורענויות
אמרו רבותינו: חמשה דברים רעים אירעו בשבעה עשר בתמוז: א. נשתברו הלוחות הראשונות, בעקבות חטא העגל. ב. בוטל קורבן התמיד בבית המקדש הראשון. ג. הובקעה העיר בחורבן הבית השני. ד. שרף אפוסטמוס הרשע את התורה. ה. הועמד צלם בהיכל.

פורענות ראשונה - חטא העגל
הפורענות הראשונה שארעה ביום יז' בתמוז, התרחשה בתקופה שבה היו אבותינו במדבר לאחר יציאתם ממצרים. עם ישראל חטאו בחטא העגל, ובעקבות כך השתברו הלוחות שהוריד להם משה מן השמים.

מה היה חטא העגל? כידוע כי מתן תורה היה ביום השישי לחודש סיון. יום למחרתו בשביעי בסיון, עלה משה רבנו להר סיני כדי ללמוד מפי הקב"ה את כל פרטיה ודקדוקיה של התורה, וכן לקבל את "לוחות העדות", שעליהם חקוקים עשרת הדברות. לפני עלייתו אמר משה לישראל: בסוף ארבעים יום, אני בא ומביא לכם את התורה! עם ישראל חישבו את הימים, והגיעו למסקנה שביום ששה עשר בתמוז אמור משה לרדת. טעו הם בחישוב הימים, שכן החשיבו גם את יום ז' בסיון בתוך מנין הארבעים יום. לאמיתו של דבר יום זה אינו נכלל בחשבון, ומשה צריך היה לרדת רק ביום יז' בתמוז.

בששה עשר בתמוז ציפו עם ישראל בקוצר רוח לבואו של משה, אך משה לא הגיע. בא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חושך ואפילה, דמות ענן וערפל. אמר השטן לבני ישראל: משה רבכם - היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להם: הגיע הזמן שירד - ולא ירד! אולם הם לא שמו לב לדבריו. "ודאי מת הוא", הוסיף השטן להטעותם, אולם גם אז לא שמעו לדבריו. עד שהראה להם השטן דמות מיטתו של משה פורחת באויר, ואז נטרפה עליהם דעתם.

עשה לנו אלוהים!
גדולה היתה האמונה שהאמינו בני ישראל במשה, לכך כשראו שדבר אחד מדבריו אינו מתקיים (לפי הבנתם), נעשו כאדם שרואה בהתמוטטות שמים וארץ ודעתו נטרפת עליו. באו מיד לחור - בנה של מרים הנביאה, ואמרו לו: עשה לנו אלוהים! אולם חור סרב. מיד קמו עליו הערב רב [מצריים שיצאו עם ישראל ממצרים] והרגוהו. באו לאהרון בבהלה ובטרוף הדעת ואמרו לו: "עשה לנו אלוהים!".

אהרון הכהן, אשר ראה את להיטותם הרבה לעשות פסל, ידע שאם יסרב להם זה לא יעזור, הם יהרגו אותו ויעשו את רצונם בכוחות עצמם. לכן החליט אהרון להתחכם: הוא אמר להם כי מסכים הוא לדבריהם, אך קיוה "למשוך את הזמן" על ידי שיבצע את העבודה באיטיות רבה.

ומסבירים רבותינו, כי בשעה שבאו עם ישראל לאהרון בבקשה זו - כמעט כולם לשם שמים התכוונו. הם לא רצו חס ושלום לעשות להם עבודה זרה, אלא רצו לעשות כח שיקשר בינם לבין הקב"ה, כתחליף למשה רבנו ש"מת". כולם היו רוצים להתנדב בכל יכולתם כדי שממעשיהם יצא כח אדיר כשל משה, אשר יהיה למליץ בינותם לבין הקדוש ברוך הוא. אולם מחשבתם של ה"ערב רב" שהסיתו אותם, היתה אכן לשם עבודה זרה.
ויצא העגל הזה
אמר אהרון לבני ישראל: "פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי". שיער אהרון כי מלאכת איסוף התכשיטים מן הנשים תארך זמן רב, כי לא בקלות מוכנות הנשים לתת את תכשיטיהן. הזדרזו בני ישראל ללכת לאסוף זהב, אולם כאשר ביקשו תכשיטים מנשותיהם, נתקלו בהתנגדות מוחלטת, הנשים הצדקניות הבינו שמעשה זה אינו הגון כלל, ולא הסכימו בשום פנים ואופן לתרום את תכשיטיהן. הגברים, שכל כך להוטים היו להביא את הזהב, החליטו להביא את הנזמים והתכשיטים שלהם עצמם, וכך תוך זמן קצר התאספה כמות של זהב.

את הזהב שהתאסף - זרק אהרון לתוך מדורת אש גדולה, מתוך תקוה שעד שיותך הזהב ועד שיעשה ממנו צורה, יעבור זמן רב. אולם גם כאן היה מעשה שטן: איש רשע מבני ישראל, ושמו מיכה, היה לו טס מיוחד של זהב שעליו היה חקוק השם המפורש. [מנין היה לו טס זה? בשעה שיצאו ישראל ממצרים רצה משה להוציא את ארונו של יוסף ממצולות הים, כדי לקיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל לקוברו בארץ ישראל. אולם הארון היה מעופרת כבד מאוד ואי אפשר היה להוציאו. לקח משה רבנו טס של זהב, חקק עליו את השם המפורש והשליכו למים, ומיד צף ארונו של יוסף. טס זה לקחו מיכה ושמר אצלו]. השליך מיכה את טס הזהב לתוך האש, והנה מן האש יצאה בבת אחת צורת עגל! ולעגל זה היתה חיות, כמו לעגל אמיתי - הוא קפץ סביב למדורה, דילג מעל האבנים, וגעה בקול רם.

חג לה' מחר!
התרגשות רבה אחזה במחנה ישראל: הנה עלה בידם ליצור כח שיוביל אותם וינהיג אותם במדבר במקום משה רבנו! מיד התחילו כל ישראל לעשות הכנות לשם הקרבת קורבנות לעגל. הם התחילו לבנות מזבח, אספו אבנים, ליקטו עצים, הוציאו צאן ובקר, ואהרון רואה כל זאת וליבו נשבר. מיהר אהרון לומר להם: אין זה מן הראוי שכל העם יחד יעסקו במלאכת בניית המזבח לעגל, הניחו לי לעשות את המלאכה בעצמי. בכך קיוה כמובן להרויח זמן נוסף. ואכן הסכימו בני ישראל לדבריו, והניחו לו לעשות את העבודה בעצמו. אבן אחר אבן הניח אהרון, וכל אותו זמן נשא דברים לקב"ה ואמר: רבון כל העולמים, גלוי וידוע לפניך שאיני עושה כן, אלא כדי לעכב את ישראל, וכל כוונתי היא לשם שמים בלבד. כך הקים אהרון את המזבח, וכשהושלמה המלאכה כבר הגיע הלילה.

פנה אהרון ואמר לבני ישראל: לא נאה ולא יאה להקריב קרבנות בלילה בחשכה. המתינו עד שיאיר הבוקר ואז נחוג חג לה'. בלבו אמר אהרון: רבונו של עולם, כל מילותי הן לשם שמים. מחר ישוב משה אל המחנה, ונחוג חג אמיתי לה' יתברך.

שכחו אל מושיעם
הסכימו בני ישראל אף להצעה זו, אולם למחרת השכם בבוקר עם שחר, עורר השטן את מחנה ישראל וזרזם לעבירה, ודחק בהם להקריב לפני העגל קרבנות. ישבו העם לסעוד את ליבם בבשר הקורבנות, להשיב נפשם במשקה ולצחק לפני העגל בשירה ובמחולות.
לא כל העם חטאו ממש בעבודה זרה. היו מעטים שחטאו, ואחרים שרק הסתכלו מן הצד ושמחו. אולם רובם לא חטאו, ואפילו הוכיחו את החוטאים על מעשיהם. ובכל זאת היתה גם עליהם הקפדה, כיון שאף הם התרשמו מן העבודה זרה, והחשיבו אותה ככח בעל השפעה [כח שלילי אומנם - ובכל זאת כח]. רק שבט לוי לבדו לא החשיב כלל את העבודה זרה, ולא השתתף אפילו במשהו בחטא העגל.

באותה שעה שבה רקדו ישראל לפני העגל ואמרו לפניו: "אלה אלוהיך ישראל!" - נעשה רעש גדול בשמים. ענו המלאכים ואמרו: "שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם, עשֶׂה גְדלוֹת בְּמִצְרָיִם!" אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" - רד מגדולתך שניתנה לך בזכותם של ישראל!

נשתברו הלוחות
ירד משה ועיניו חשכו לנגד המחזה שנגלה לעיניו. עם ישראל נכשלו בעבודה זרה - ארבעים יום לאחר קבלת התורה! לוחות הברית שהיו בידו, נעשו לפתע כבדות מאוד. האותיות הקדושות שהיו חקוקות בהן לא יכלו לסבול מעשה נורא כזה, ופרחו באויר. זעק משה רבנו מתוך שברון לב: מה חשיבות יש לה לאיגרת שאין המלך חתום עליה?! כלומר: מה החשיבות שיש ללוחות הברית, אם האותיות הקדושות פרחו מהן? הרים משה רבנו את הלוחות והשליכם מידו.

אמרו רבותינו: משל למלך שנשא אשה, וכתב לה כתובה. את הכתובה הפקיד ביד השושבין. לימים יצא שם רע על האשה. מה עשה השושבין? קרע את הכתובה. אמר: מוטב שתהיה נידונה כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה, אמר: אם אין אני משבר את הלוחות - אין לישראל עמידה, שהרי הלוחות עצמם יקטרגו עליהם, שאיך יתכן שחטאו לאחר ששמעו את קול ה' בהר סיני היוצא ומכריז: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"?! מה עשה? שבר אותם. והסכים עמו הקב"ה במעשה זה, ואמר לו: יישר כח ששברת!

אמרו חז"ל: אלמלא נשתברו לוחות הראשונים, לא היתה אומה שולטת בישראל לעולם, ולא היה למלאך המוות שליטה על ישראל, ולא היו יסורים פוגעים באחד בישראל. ומיום שנשתברו הלוחות יוצאת בכל יום ויום בת קול מהר סיני, ומכרזת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה"!

פורענות שניה - בוטל התמיד
בימי חורבן הבית הראשון, לאחר שנבקעה העיר בט' בתמוז, המשיכו הכהנים להתבצר בבית המקדש, והקריבו את קרבן התמיד מידי יום ביומו במשך שמונה ימים. אולם ביום יז' בתמוז כבר לא השיגו כבשים ובוטל קורבן התמיד (כפי שסופר בהרחבה בפרק ראשון). היתה בכך פורענות גדולה לעם ישראל, שכן קורבנות התמיד היו מכפרים על העם, וכאשר בוטלה כפרה זו, נותרו ישראל מחוסרי הגנה רוחנית.

מעשה דומה אירע בתקופת הבית השני, שבכל יום היו ישראל משלשלים בידי הרומאים שתי קופות של זהב, והיו הרומאים מעלים להם שני כבשים. יום אחד אמר זקן אחד רשע לרומאים, כי כל זמן שישראל ממשיכים להקריב תמידים לא יוכלו לנצחם. ואכן למחרת החליטו הרומאים להתל בישראל, ובעת ששלשלו להם את שתי קופות הזהב, העלו הרומאים חזיר. טרם הגיע למחצית החומה, נעץ החזיר את ציפורניו בחומה, וקפץ מארץ ישראל למרחק ארבעים פרסה, ונזדעזעה הארץ.

פורענות שלישית - הובקעה העיר
בחורבן הבית הראשון הובקעה העיר בט' בתמוז, וקבעו אותו חכמים ליום של צום. אולם כאשר, בזמן בית המקדש השני, הובקעה העיר ביום יז' בתמוז, החליטו חכמים ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, להעביר את הצום מיום ט' לחודש ליום יז' לחודש, כיון שחורבן בית שני חמור יותר, שהרי חורבן בית המקדש הראשון, נתקן בזה שנבנה מחדש כעבור שבעים שנה, ואילו בית המקדש השני לא נבנה שוב עד ימינו אנו.

חומות רבות הקיפו את ירושלים והובקעו על ידי הרומאים, אולם ביום זה הצליחו הרומאים לפרוץ את "מבצר אנטוניה", הנמצא בצפון מערב הר הבית, ומהווה הגנה מרכזית על בית המקדש ועל העיר כולה. ברגע שנבקע מבצר זה, נוצרה דרך אל הר הבית, נכנסו החיילים הרומאים והתחילו להתקיף את בית המקדש עצמו, עד ששרפוהו ביום ט' באב, כפי שסופר בהרחבה בפרק שני.

פורענות רביעית - שרף אפוסטמוס את התורה
מאורע זה הוזכר במשנה במסכת תענית. ובתלמוד ירושלמי אמרו: "היכן שרפה? רבי אחא אומר במעברות של לוד, ורבנן אומרים במעברות של טרלוסא".

האחרונים משערים כי מעשה זה מתייחס למאורע שקרה בתקופתו של הנציב הרומאי קומנוס, שהוצב על ארץ ישראל מטעם הרומאים בתקופת הבית השני. וכך מספר ההיסטוריון "יוספוס פלביוס" על אותו מעשה [הובא בספר התודעה]: פעם אחת הלך אפוסטמוס, אחד מעבדי קיסר רומי, על יד בית חורון (בדרך המעבר מלוד לירושלים - "מעברות לוד"), לפתע התנפלו עליו שודדים, בזזו אותו וכל אשר לו, וברחו. הנציב הרומאי קומנוס, שרצה להשליט סדר ולהעמיד את הדברים במקומם, חקר בדבר והגיע למסקנה כי אנשי הכפרים הסמוכים אשמים באירוע, כיון שלא רדפו אחר השודדים, ובכך כביכול שיתפו עימם פעולה. מיד ציוה לחייליו לאסור את אותם תושבים ולהביאם לפניו. אחד מחייליו של קומנוס, כשנכנס לאחד הכפרים, לקח משם ספר תורה, ובבזיון גדול קרע אותו והשליכו לתוך האש!

מכל הכיוונים חרדו היהודים, כאילו היתה כל ארצם לנגדם למאכולת אש. מיד שלחו הם שליחים אל הנציב קומנוס, לתבוע את עלבון התורה מידי אותו חייל מחוצף. ואכן כדי להשקיט את הרוחות, גזר קומנוס להעלות את החייל על הגרדום.

פורענות חמישית - הועמד צלם בהיכל
אחד ממלכי יהודה היה מנשה המלך, אשר הרשיע מאוד ומילא את ארץ ישראל בעבודה זרה. כל כוונתו היתה להכעיס את ה', וביום יז' בתמוז עשה מנשה צלם של עבודה זרה, והעמיד אותו דווקא בתוך ההיכל של בית המקדש. היה מנשה עומד ומשתחווה לו כשאחוריו כלפי היכל ה' ופניו כלפי הפסל. בגלל חטאיו המרובים של מנשה נגזרה גזירת החורבן, כפי שנאמר (ירמיה טו. ד): "וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלָם".

תשעה באב
חמש פורענויות
תשעה באב - הוא היום הקשה ביותר לעם ישראל מכל ימות השנה. הרבה צער, כאב ואבל ספג עם ישראל במשך הדורות, דווקא ביום זה. אמרו חכמים (משנה תענית פרק ד): חמשה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב, ואלו הם: א. נגזר על אבותינו כשהיו במדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, בעקבות חטא המרגלים. ב. חרב בית המקדש הראשון. ג. חרב בית המקדש השני. ד. נלכדה ביתר. ה. נחרשה ירושלים לאחר החורבן, ככתוב: "ציון שדה תחרש".

גלגל הקב"ה את הפורענויות הקשות ביותר של עם ישראל שיתרחשו דווקא ביום זה, כפי שאמרו חכמים (תענית כט ב): "מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב".
[נפרט כאן את הפורענות הראשונה. יתר הפורענויות סופרו בהרחבה בפרק הראשון]

חטא המרגלים
הפורענות הראשונה שהתרחשה בתשעה באב היתה "חטא המרגלים": בשנה השניה לשהותם של עם ישראל במדבר, כאשר עמדו להכנס לארץ, ביקשו ממשה לשלוח מרגלים לתור את הארץ. משה נענה לבקשתם ושלח מרגלים. הלכו המרגלים לרגל את הארץ, ובשובם טענו כי ארץ ישראל הינה "ארץ אוכלת יושביה", ארץ משונה מאוד, ואין הם רוצים להכנס אליה. כך נסחפו כל ישראל אחריהם ובכו שאין הם רוצים להיכנס לארץ. כפי שכתוב בתורה (במדבר פרק יד פסוקים א-ד):

"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן כּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזּאת לִנְפּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה ראשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".

עדת מורדים - היתכן?!
בקוראנו פסוקים אלו, תמיהה גדולה ועצומה עומדת לפנינו: הרי אותו דור היו "דור דעה", דור שראה בעיניו ניסים ונפלאות בלתי רגילים. ראו הם את השפטים אשר עשה ה' בפרעה ובמצרים, ראו את קריעת ים סוף. בעת מתן תורה נפתחו לפניהם השמים ושמי השמים ויחזו את האלוקים, וישמעו את קול ה' מדבר אליהם מתוך האש! בלכתם במדבר אכלו לחם מן השמים, ושתו מים שנבעו מתוך סלע! היה זה דור שמלכו ואלוהיו הפך לו מדבר שממה לגן עדן, מוקפים ענני כבוד, וענן ה' הולך לפניהם יומם ועמוד אש לילה!

זאת ועוד, המרגלים שנשלחו לתור את הארץ היו מן המובחרים ביותר בעם, נשיאי שבטי ישראל. גיבורי רוח וחזקים באמונה, עד שנשאם ליבם ללכת בדרך מסוכנת, ולא התייראו שמא יתפסו אותם האויבים כמרגלים.
והנה - לא יאומן - אותם אנשים צדיקים מסיתים את לב העם נגד הקב"ה! והעם - דור דעה - מתפתים כולם (חוץ משבט לוי, יהושוע וכלב), כמו שנאמר: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", "וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל", "ויאמרו כל העדה לרגום אותם (את יהושוע וכלב) באבנים". האם יתכן כי עם שלם יהפך בבת אחת לעדת מורדים לומר: "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה". ויוציאו דיבה קשה על אלוהי חסדם לאמר: "בְּשִׂנְאַת ה' אתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת אתָנוּ בְּיַד הָאֱמרִי לְהַשְׁמִידֵנו" - גוי קדוש יאמר דבר כזה?! איך יתכן?!

משל לכפרי
אלא משל לכפרי עני שהביאו אותו מן הכפר אל ארמון המלכות. הראו לו את יופי והדר הארמון, הטעימו אותו מן המאכלים המשובחים ומכל הנאות הארמון. היה הכפרי מוקסם כולו, בכל חייו לא היו לו רגעים יפים מאלו, ותענוג גדול מזה. זאת על אף שהתענוג מהול אצלו במורא מפני המלכות, וברעדה שמא יחטא ולא ינהג כראוי לארמון המלוכה. אולם כאשר יאמרו לו: "קבע דירתך כאן! בוא לגור בארמון באופן קבוע!" - זאת כבר לא ירצה. מתיירא הוא שמא לא יוכל לעמוד בחובותיו, כי לא התרגל לכל נימוסי המלכות, ויעדיף לחזור לחיי העוני והמחסור בכפר. הוא יתחנן ויאמר: בבקשה מכם, השיבו אותי לכפר שממנו באתי.

אף ישראל כך: מאתים ועשר שנה היו בגלות מצרים, ומתוכן שנים רבות היו נתונים בשעבוד קשה תחת יד נוגשים אכזריים. חס עליהם הקב"ה, הוציאם משפלותם, קרב אותם אליו, והעלה אותם ממדרגה למדרגה, עד שלאחר קריעת ים סוף כשטבעו המצרים בים נגלה אליהם הקב"ה, וזכו כולם לראות את הקב"ה, ואמרו חז"ל: ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה אפילו הנביא יחזקאל בנבואתו. היתה זו שעת הכניסה לחצרות בית ה', לאמונתו ולעבודתו, ולא היתה להם שעה של שמחה כשעה ראשונה זו, לכך פתחו פיהם ואמרו שירה.

בארמון המלך
מאותו יום זכו הם כביכול לגור בארמונו של המלך. את גנזיו פתח להם הקב"ה, משולחנו אכלו - לחם מן השמים, וממימיו שתו. בצל ענני הכבוד חסו, ולאור עמוד האש הלכו. המדבר הפך להם לגן עדן ממש, וכל הנהגה שהתנהג עימם הקב"ה, היתה הנהגה של פנים בפנים. האם חסר משהו בבית המלך?!

אך יחד עם זאת התחייבו בני ישראל בכל נימוסי מלכותו של הקב"ה, וקבלו עליהם עול תורה ומצוות. ניסיונות רבים ניסה הקב"ה את עם ישראל במדבר, כדי לבחון אותם ולחזק את אמונתם בו יותר ויותר. אולם לא תמיד השכילו הם לעמוד בכל הניסיונות וההתחייבויות. ומכיון שהמלך מדקדק יותר עם שוכני הארמון, על כן פגעה מידת הדין בבני ישראל כמה וכמה פעמים:

כאשר חנו ברפידים, לא היה לעם מים לשתות, והתלוננו כלפי משה. מכיון שהביעו בכך חוסר אמונה ובטחון, שלח להם הקב"ה את עמלק שנלחם בהם. כאשר הוקם המשכן - פרצה מידת הדין במקודשים שבעם - נדב ואביהוא, ונשרפו חיים בהקריבם אש זרה לפני ה'. כאשר התאוו ישראל לאכול בשר ולא בקשו כהוגן - גם כן חרה בהם אף ה' ומתו מהם אנשים רבים. כשהגיעו ל"חצרות", - דיברה מרים לשון הרע על משה. לשם שמים התכוונה, מפני אהבתה לאחיה ולאשתו, ובכל זאת לא נשאה מידת הדין פנים גם למרים הצדקת - והנה מרים מצורעת כשלג.

גן עדן עלי אדמות?!
חשבו ישראל: איך אפשר לחיות במצב כזה, כשמידת הדין מתוחה עלינו תמיד?! השתוקקו הם כבר להגיע למצב של חיים טבעיים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לשוב לסדר החיים של דרך הטבע, לאכול לחם רגיל מן הארץ, ולשתות מים ממטר השמים. אז אמנם יהיו צריכים לעמול ולעבוד קשה, ולא יזכו לשפע האלוקי שהם זוכים לו במדבר. אך יחד עם זאת ישתחררו מעט מהחובות הגדולים המוטלים עליהם, כשהם מסובים בשולחנו של המלך.

ואמנם גם הקב"ה לא חפץ שצורת הנהגה מיוחדת זו, שבה הנהיג את ישראל במדבר, תמשיך לתמיד. תקופת המדבר היתה רק "נקודת זינוק", כדי שעם ישראל יקבלו חיזוק בתחילת דרכם, יבססו את אמונתם, ויהיו פנויים לספוג הרבה תורה, מבלי צורך לטרוח בעמל העולם הזה. אולם אין הקב"ה חפץ שמצב זה ימשיך תמיד, ובני ישראל יהיו כמו מלאכי השרת ויחיו כמו בגן עדן.

בחר ה' לעמו הנבחר ארץ מיוחדת, שבה תהיה להם הנהגה שמתאימה להם: מצד אחד - יש בה חיים טבעיים: חורשים בשעת חרישה וזורעים בשעת זריעה, שותים מים ממטר השמים, ואוכלים לחם מן הארץ. אולם יחד עם זאת - יש בה השגחה פרטית מיוחדת, יותר מבכל ארץ אחרת, כמו שנאמר (דברים יא, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דּרֵשׁ אתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

בקשת מרגלים
כשבאו ישראל לפני משה לבקש לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ, חשב משה כי כוונתם היא לדעת את מקומות התורפה של הארץ שמשם יעלו ויכבשו, והיה טוב בעיניו הדבר, שכן נכון וראוי לעשות השתדלות בדרך הטבע. הרי גם יהושוע עשה כן מאוחר יותר, ששלח מרגלים ליריחו לפני שכבש אותה.

אולם הקב"ה, בוחן כליות ולב, ידע שמחשבתם היתה אחרת: לדעת את טיבה של הארץ הזאת, אם היא ארץ ככל הארצות שאפשר לחיות בה כדרך הטבע, או שמא גם היא איזשהו סגנון של גן עדן עלי אדמות, וממילא מידת הדין מתוחה שם תמיד. בארץ כזו אין הם חפצים!

ידע ה' שכיון שנכנס ספק זה בלבם, שוב אין טעם לשכנע אותם בטוב הארץ. הם לא יאמינו עוד, עד שיגרשו את הספק בעצמם. לכן אמר ה' למשה: שלח לך אנשים - אני איני מצווה אותך לשלוח, כי יודע אני שהארץ טובה בשביל ישראל ומדודה להם בדיוק לפי מידתם. אולם אם בכל זאת הם רוצים לבדוק את הדברים בעצמם, תן להם. וכדי שאכן יאמינו בני ישראל לדברי המרגלים, תשלח דווקא אנשים חשובים וצדיקים, ראשי השבטים, ולא אנשי צבא פשוטים.

לא רוצים לגור בארמון!
הולכים המרגלים ורואים שפע גדול בארץ, פרות גדולים ביותר, אנשים ענקיים. מבינים הם כי כנראה התאמת חששם, וגם בבואם לארץ ימשיכו הם לחיות חיים מעל הטבע. בכך כמובן אין הם חפצים.

אומר להם כלב: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" - הקב"ה בודאי התאים את הארץ ליכולת שלנו, ובודאי שנוכל להתקיים בה, גם עם המעלה המיוחדת שהיא כפלטרין [ארמון] של מלך. כיון שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ובודאי לא ידרוש מאתנו דבר שאין אנו מסוגלים לעמוד בו.

אולם המרגלים לא משתכנעים, וסוחפים הם את כל העם בטענתם: הארץ שאנו באים לרשת אותה - כולה כמחנה שכינה היא, כמו כאן במדבר. האם ראיתם ארץ כזו - שבִרְכָתָה שופעת מאליה: ענבים של גפן אחת בארץ ישראל, מרובים מתנובת כרם שלם ומבורך בארץ אחרת. מלבד זאת, יש בה ענקים, ושוב נצטרך אנו לנס שלא כדרך הטבע כדי להכניעם, שוב נהיה כפופים להנהגה ניסית של הקב"ה.

שמעו זאת כל העם, ומיד: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא... הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה". אין אנו רוצים לגור בארמון המלך, זה מכביד עלינו, קשה לנו, מעדיפים אנו לחזור, לחיי העוני והמחסור, השעבוד והסבל.

בכך חרצו הם לעצמם את גורלם. שהרי במצב כזה של מורך לב ואי רצון להכנס לארץ ישראל, לחיות תחת השפעתו הישירה של הקב"ה, בודאי אין טעם שיכנסו לארץ. ולכן (במדבר יד, כח-ל): "אֱמר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁע בִּן נוּן" - כל אותו דור שהתלונן על הארץ, לא יזכה להיכנס אליה.

תשעה באב במדבר
מאותו תשעה באב הראשון שבו יצאה הגזירה, היה להם יום זה בכל שנה ושנה יום אבל ומספד, שבו היו מתים כחמישה עשר אלף מחוטאי חטא המרגלים, כפי שמספר המדרש: כל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ומכריז: "הכל יֵצאו לחפור קברים, ויהיו ישנים בהם!". וכך היו כל הגברים חופרים לעצמם קברים וישנים בהם. בבוקר תשעה באב הכריז הכרוז: "ייבדלו החיים מן המתים!", וכל אלה שנותרו בחיים קמו מקבריהם. והשאר היו מכסים עליהם ושם היתה קבורתם. כך עשו ארבעים שנה. והתקיים מה שאמר ה': "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה, תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה".

בכיה לדורות
אמר רבי יוחנן: ויבכו העם בלילה ההוא - תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית דף כט עמוד א). גלגל הקב"ה את חורבנם של שני בתי המקדש, וכן פורענויות נוספות, דווקא ליום זה, כדי להפוך את יום תשעה באב ליום של כיסופים וערגה לארץ ישראל, ולבנין בית המקדש בתפארתו. מתוך אותם כיסופים וגעגועים, יהפך לנו יום תשעה באב לעתיד לבוא ליום של שמחה וששון, במהרה בימינו אמן.
פרק חמישי - נחמו נחמו עמי

"עם ישראל חי!" - זהו פלא היסטורי, אשר אין שום היסטוריון או חוקר שיוכל להסבירו. עם קטן, מדוכא ומושפל, נתון למרמס, כבשה קטנה בין שבעים זאבים, עבר גלויות כה קשות ומרות, ובכל זאת - עודנו חי וקיים! הכיצד?!

דומה עם ישראל לאשה היושבת על המשבר ללדת, צירי הלידה קשים ומרים, כשל כח הסבל, והצירים הולכים וגוברים. אולם דבר אחד מעודד אותה ונותן לה כח: לכאבים הללו יש תכלית, והם מובילים אל הסוף הטוב והמשמח - הלידה.

בכל שנות הגלות הקשות, חיזקה את עם ישראל האמונה והידיעה שכל הרדיפות, הצרות והיסורים נועדו אך ורק - לטובתנו. יש להם תכלית, והם מובילים אותנו לקראת הסוף הטוב.

ומהו אותו סוף טוב? מהי ה"לידה" שאליה מצפים ומייחלים עם ישראל מתוך צירי הגלות? זוהי ביאת המשיח. או אז - כשיבוא המשיח - נבין ונראה במוחש כי כל הסבל, כל הצרות, כל הרדיפות והצער הקשה - הכל היה "משתלם", שהרי הכל עבר כמו חלום, ואילו הטובה הגדולה שזכינו בה הינה טובה נצחית וקיימת לעד, ואין ערוך לגודלה. כמו שאמר דוד המלך ע"ה בספר התהלים (פרק קכו): "...בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, אָז יאמְרוּ בַגּוֹיִם - הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה!"

עם ביאת המשיח יגיעו "ימות משיח", אלו ימים שבהם יוסר הרע ויאבד מן העולם, ורק הטוב ימלא את העולם. האדם יזכה לחוש קרבת אלוקים נפלאה, שזהו התענוג האמיתי הגדול ביותר שיכול להיות. יחד עם השפע הרוחני העצום שירד לעולם, יבוא גם שפע גשמי, כמו שכתב הרמב"ם (הל' מלכים יב ה): "ובאותו הזמן לא יהיה לא רעב ולא מלחמה, לא קנאה ולא תחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים יהיו מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

בפרק שלפנינו מובאים ומלוקטים מעט ממדרשי חז"ל על ביאת המשיח. יתכן שחלק מן הדברים ייראו בעינינו כתמוהים ולא מובנים, אך זאת - "מעומק המושג ומקוצר המשיג", מקוצר הבנתנו במושגים עמוקים שרחוקים מאתנו, אולם כאשר בעז"ה נזכה בקרוב שתחזינה עינינו בשוב ה' לציון, או אז נבין היטב כל מילה מדברי הנביאים וממדרשי חז"ל. וכפי שכותב הרמב"ם (שם ב): "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן - לא ידע אדם איך יהיו, עד שיהיו".

מיהו המשיח?
אומר הנביא ישעיה (פרק יא) "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' - רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו, וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו".

וכך כותב הרמב"ם (שם יא ד): אם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי התורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף את כל ישראל לילך בה, וילחם מלחמות ה' - הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח וניצח את כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקבץ נדחי ישראל - הרי זה משיח בודאי.

אומר המדרש כי עוד מששת ימי בראשית, צפה הקב"ה בדורו של משיח ובמעשיו, וגנז את אורו של משיח תחת כסא הכבוד. אמר השטן לפני הקב"ה: רבונו של עולם, האור שגנזת תחת כסא הכבוד שלך - למי? אמר לו: למלך המשיח, שעתיד להחזירך ולהכלימך בבושת פנים. אמר השטן: רבונו של עולם, הראהו לי! אמר לו הקב"ה: בוא וראה אותו. כיון שראה השטן את אורו של המשיח, נזדעזע ונפל על פניו. אמר: בודאי זהו משיח שעתיד להפיל אותי ואת כל שָרַי עובדי אלילים בגהינם! באותה שעה התרגשו והזדעזעו עובדי האלילים, אמרו לפניו: רבונו של עולם, מי הוא זה שאנו נופלים בידו, מהו שמו ומה טיבו? אמר להם הקב"ה: אפרים, משיח צדקי - שמו, שהוא יגביה קומת אנשי דורו ומאיר עיני ישראל ומושיע עמו, ואין כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניו, וכל אויביו וצריו נבהלים ובורחים מלפניו.

אמרו רבותינו, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על הגג של בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים הגיע זמן גאולתכם! ואם אין אתם מאמינים - ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר (ישעיה פרק ס פסוק א): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח". (פסיקתא רבתי פרשה לז סימן ב)

קיבוץ גלויות
כאשר יבוא המשיח, יקבץ ה' את כל היהודים הנמצאים בארצות ובגלויות השונות, ויביאם אל ארץ ישראל, כפי שנאמר בתורה (דברים ל ג): "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".

אמר רבי יהודה בר סימון: עתידים אומות העולם להביא דורונות למלך המשיח, וכיון שהם באים אצל מלך המשיח, הוא אומר להם: יש ביניכם יהודים שהבאתם לי מהגולה? הביאו אותם אלי! ואז יביאו המלכים את ישראל כדורון למלך המשיח. אמר רבי ברכיה, כי כל אחד ואחד מעם ישראל - יביאו אותו הגויים בדרך של כבוד, באופן הראוי לו ביותר, ובצורה הנוחה לו ביותר לפי גילו ומצבו. והזקנים המופלגים - עושים להם הגויים כמין ערסלים, ומציעים בהם כרים של משי, וטוענים אותם על כתפיהם, וסומכים אותם בידיהם.

דרכם של כל אותם יהודים שמתקבצים לארץ ישראל תהיה ניסית ומיוחדת, ללא כל צער וטרחה כפי שמתאר זאת הנביא (ישעיה מט י-יב): "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ, כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם: וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי לַדָּרֶךְ [ההרים יתיישרו] וּמְסִלּתַי יְרֻמוּן [הבקעות יוגבהו]: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבאוּ, וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים".

עוד אומר המדרש, כי יש חלק מעם ישראל שהלכו לגלות ונבלעו ברבלתה. וכיצד יביא אותם ה' אל ארץ ישראל? הקב"ה עושה להם מחילות מחילות באדמה, והם הולכים בהם עד שהם באים תחת הר הזיתים שבירושלים, והקב"ה עומד עליו והוא נבקע, והם עולים מתוכו, כמו שאמר זכריה הנביא (זכריה יד ד): "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאד...".

תחיית המתים
אחד הניסים היותר גדולים ומפליאים שיתרחשו עם ביאת המשיח, יהיה נס "תחיית המתים". הקב"ה יחיה את המתים שוכני עפר, שמימות אדם הראשון ועד אז. הפלא הגדול הוא שהקב"ה לא יברא את גופות המתים מחדש, אלא יקים את אותו גוף עצמו, שנהפך כבר לעפר! אותו גוף שכבר נרקב כליל וכלה כל בשרו - ישוב ויקבל חיות מחודשת.

והנה יש גופות של מתים אשר קברם נחרש, והרוח נשאה את עפרם לכל עבר, או שהושלכו הרבה מתים יחד לתוך בור או לירכתי מערה, ודמים בדמים נגעו ביום הרג רב וכובד מלחמה. וכמה וכמה היו מאכל לעוף השמים ולחיות הארץ ולדגי הים, וכן כל כיוצא בהם מקרים ממקרים שונים שבאו לשוכני עפר וליורדי שחת. ומעתה - מי הוא זה שיוכל לאסוף ולשקול ולמדוד את כל חלקיקי העפר הללו, ולקבץ חלקי העפר של כל גוף וגוף בפני עצמו?

רק המושל בגבורתו בכל העולם - לו זרוע עם גבורה, לברור ולאסוף ולקבץ את כל חלקי העפר, של גוף זה לבד, ושל גוף זה לבד, גם אם יהיו מפוזרים בארבע קצוות הארץ או בין שיני אריות. ולא עוד אלא שמחזיר הקב"ה את אותו עפר של כל אבר לאותו אבר עצמו, והיינו חלקי העפר הבאים מן העין יחזיר אותם לעין, חלקי עפר האוזניים - לאוזניים, והידים - לידים, והרגליים - לרגליים, כל חלקיק למקומו המדויק בגוף!!!

ומעתה, בוא וראה, מיהו אשר יוכל למנות את כל מיליירדי חלקיקי העפר הללו, ומיהו שיוכל לסדר ולהעריך כל החלקיקים במצבם ובמקומם הראשון?! ואם יתבונן האדם בזה, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויראה ורעד יבוא בו מאימת מלך איום ונורא, גבור וחזק, אמיץ ועזוז, אשר לו הכח והיכולת והגבורה הנפלאה, עוז ותעצומות כאלה, יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד אמן.

גלגול מחילות
אולם אין הקב"ה מחיה את המתים, אלא בארץ ישראל! שנאמר: (ישעיה מב ה): "כֹּה אָמַר הָאֵל ה'... נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ [בארץ ישראל]". אם כן הצדיקים שנקברו בחוץ לארץ, כגון משה ואהרון ושאר כל הצדיקים שבארבע פינות העולם - היאך חיים ובאים לעולם הבא?

אלא שבשעת תחיית המתים הקדוש ברוך הוא יורד משמי השמים העליונים, ויושב על כסאו בירושלים, וקורא הקב"ה למלאכי השרת ואומר להם: בני, לא בראתי אתכם אלא בשביל שעה זו, כדי שתעשו לי קורת רוח! משיבים לו מלאכי השרת ואומרים לפניו: רבון העולמים, הננו נעמוד לפניך בכל דבר שאתה רוצה! משיב הקב"ה ואומר להם: לכו שטטו בארבע רוחות העולם, והגביהו את ארבע כנפות הארץ, ועשו מחילות מחילות בקרקע הארץ לכל צדיק וצדיק שבחוצה לארץ, עד ארץ ישראל, והביאו לי כל צדיק וצדיק, ויבואו לארץ ישראל ואני מחיה אותם!

מיד הולכים כל מלאך ומלאך, וכל שרף ושרף, וכל שר ושר, וכל גדוד וגדוד, ומשוטטים בארבע רוחות העולם, ומגביהים את ארבע כנפות הארץ, וינערו את הרשעים מן הארץ, ואחר זה עושים מחילות מחילות בקרקע הארץ בשביל כל צדיק וצדיק שבחוצה לארץ, ומביאים אותם בתוך מחילות לארץ ישראל אצל הקב"ה לירושלים, והקב"ה עומד בעצמו ומחיה אותם ומעמיד אותם על רגליהם.

וכיצד מחיה ה' את המתים לעולם הבא? נוטל הקב"ה שופר גדול בידו ותוקע בו, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בתקיעה ראשונה העולם כולו רועש, בתקיעה שניה העפר מתפרד, בתקיעה שלישית עצמותיהם של הצדיקים מתקבצים, בתקיעה רביעית אבריהם מתחממים, בתקיעה חמישית עורותיהם מתקרמים, בתקיעה ששית רוחות ונשמות נכנסות לגופיהם, בתקיעה שביעית חיים ועומדים על רגליהם בלבושיהם! והצדיקים יקומו בכמה לבושים שריחם הולך מסוף העולם ועד סופו כריח גן עדן!

בניית בית המקדש
עם ביאת המשיח, יבנה לנו הקב"ה את בית המקדש השלישי, אשר יעמוד על מכונו ולא יחרב לעולם. בית המקדש יהיה המקור להשראת השכינה בעם ישראל, ולהשפעת השפע הרוחני לעולם כולו, כפי שאומר הנביא ישעיה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּראשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (ישעיה ב ב ג).

אמר רבי יוחנן: משל לאדם המהלך בדרך בלילה. בא אחד והדליק לו את הנר, וכבה. ובא אחר והדליק לו את הנר, ושוב כבה. אמר: מכאן ואילך איני ממתין אלא לאורו של בקר! כך אמרו ישראל לפני הקב"ה: עשינו לך מנורה בימי משה [במשכן] - וכבתה, בימי שלמה [בבית המקדש] - וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינים אלא לאורך! (ילקוט שמעוני ישעיה פרק ס סימן תצט)

הנביא יחזקאל התנבא על נס נפלא שיתרחש בשערי בית המקדש: "כֹּה אָמַר ה'... שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ" (יחזקאל מו א) - רבי אליעזר אומר: השערים שטבעו בארץ [לאחר חורבן בית המקדש] עתידים לעלות ולהתחדש כל אחד ואחד במקומו, ושער החצר הפנימית הפונה לצד מזרח - בששת ימי השבוע יהיה סגור, וביום השבת שעריו נפתחים מאליהם, ויודעים כל העם שבא יום השבת! וכן בראש חודש יהיו ישראל עומדים ורואים את הדלתות נפתחות מאליהן, ויודעים שבאותה שעה עלתה הלבנה, ומחדשים את החודש בעולמות העליונים.

גבולות העולם ישתנו
נאמר בתורה (דברים יב כ): "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ" - כיצד יתכן שהקב"ה ירחיב את ארץ ישראל? אמר רבי יצחק: דומה ארץ ישראל למגילה, שכאשר היא מגולגלת אין אדם יודע כמה אורכה וכמה רוחבה, ורק כשהיא נפתחת - יודעים את מידותיה. כך ארץ ישראל - כל רובה הרים וגבעות, ויישר אותה הקב"ה שנאמר (ישעיה מ ד): "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" - אותה שעה ידעו כולם את מידותיה האמיתיות.

אמר רבי יוחנן: עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשערי דמשק, וגלויות באות אליה, לקיים מה שנאמר (ישעיה נד ג): "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרצִי".

עוד נאמר: "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה', וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם..." (ירמיה ג יז) - כל הגויים יתאספו בירושלים כדי לזכות לשאוב ממנה קדושה והשראת שכינה. שאל רבי אלעזר בן עזריה את רבי אלעזר המודעי: וכי יכולה ירושלים להיות מכילה את כל הגויים בקרבה? השיב לו: עתיד הקב"ה לומר לה לירושלים: "האריכי, הרחיבי, קבלי אוכלוסיך, הרחיבי מקום אהלך!"

אמר רבי יוחנן: עתיד הקב"ה להגביה את ירושלים שלושה פרסאות [כ-12 ק"מ] למעלה. ושמא יש צער לעלות? לא ולא! שנאמר (ישעיה ס ח): "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" - מלמד שהקב"ה עושה לצדיקים כנפיים כיונה ויוכלו לעלות לאן שירצו.

פעמי רגלים
אמרו ישראל לפני הקב"ה: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי! מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים? רבונו של עולם, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיה לנו, שהיינו עולים לבית המקדש בשלושת הרגלים ורואים את השכינה? אמר להם הקב"ה: בני! בעבר הייתם עולים שלוש פעמים בשנה, כשיגיע הקץ אתם עתידים להיות עולים בכל חודש וחודש, ובכל שבת ושבת! שנאמר (ישעיה סו כג): "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'".

והיאך אפשר שיבוא כל אחד לירושלים בכל חודש ובכל שבת? והלוא אמר רבי לוי, עתידה ירושלים להתרחב ולהיות כארץ ישראל, וארץ ישראל - ככל העולם כולו, ואם כן כיצד יבואו עם ישראל ממרחקים כה גדולים אל בית המקדש בראש חודש ובשבת? אלא אומר המדרש שהעננים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבקר. וכשחל ראש חודש בשבת מביאים אותם העננים פעמיים, בבוקר בהשכמה לתפילת שחרית, ופעם שניה במנחה.

שפע רוחני
בימות המשיח הרמה הרוחנית של העולם כולו תעלה לאין שיעור, כפי שהתנבאו הנביאים: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' ... וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח יא). "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט). "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא ט).

אמר הקב"ה: בעולם הזה על שהיו רואים את כבודי היו כלים ואובדים, שנאמר (שמות לג כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". אבל לעתיד לבוא כשאחזיר שכינתי לציון, אני נגלה בכבודי על כל ישראל והם רואים אותי וחיים לעולם! שנאמר (ישעיה נב ח): "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (תנחומא פרשת במדבר סימן יז).

אמר רבי שמעון בשם רבי סימון החסיד: בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים - האם התאנה אומרת משהו?! אבל לעתיד לבוא אדם הולך ללקוט תאנה בשבת והיא צורחת "שבת היא!" (מדרש שוחר טוב מזמור מג)

אמר הקב"ה: בעולם הזה ישראל לומדים תורה מבשר ודם, לפיכך שוכחים אותה, שכשם שבשר ודם עובר, כך לימודו עובר. אבל לעתיד לבוא אין ישראל למדים תורה אלא מפיו של הקב"ה, וכשם שהקב"ה חי וקיים לעולם, כך מה שלמדים ממנו אינם שוכחים לעולם (ילקוט ישעיה תעט).

שפע גשמי
אל השפע הרוחני העצום, יתלווה גם שפע גשמי גדול, אשר נועד לספק לישראל את התנאים הטובים ביותר ללימוד התורה ולעבודת ה' בהשקט ובשלוה, ללא כל טרדה וטורח. וכך אמרו חז"ל:
- "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות [מיני מאפה משובחים] וכלי מילת [בגדי משי]" - מאכלים ובגדים יגדלו מוכנים על העצים, ולישראל לא נותר אלא לקטוף מהם כרצונם ולקחת.
- אפילו אילנות הסרק שבארץ ישראל יתברכו, ולא יהיה אילן שאינו מוציא פירות לפחות בכמות של משא שתי אתונות.
- לכל אחד ואחד מעם ישראל יהיו סוגים רבים של שדות - בהר, בשפלה ובעמק.
- אמר רבי בנימין: עתידים תחומי ירושלים להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות, וכל ישראל באים ונוטלים מהם כרצונם. בעולם הזה ישראל גודרים גדרות ועושים גבולות באבנים ובצרורות, אבל לעתיד לבוא גודרים ועושים גבולות באבנים טובות ובמרגליות, שנאמר (ישעיה נד יב): "וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (ילקוט יחזקאל שפג).
- יהיו החיטים מתחככות זו בזו מרוב גודלן, ונושרת הסולת שלהן בארץ, ואתה בא ונוטל ממנה כדי פרנסתך. (ספרי, האזינו פיסקא שטו)
- "וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" (דברים לב יד) - שלא יהיו יגעים לא לבצור את הענבים ולא לדורכם, אלא אתה מביא בעגלה ענב אחד ומעמידו בפינה, והיין יוצא ממנו כמו מתוך חבית. (ספרי, האזינו פיסקא שיז)
- כל הספינות וכל כלי החמדה שאבדו בים הגדול - מקיאם הים אל חופי יפו.

מצב מדיני מזהיר
בימות המשיח, שלום ושלוה ישררו בעולם, כמאמר הנביא (ישעיה ב ד): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים [ישברו את החרבות ויעשו מהם אתי חפירה] וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת [ומן החניתות יעשו כלי קצירה] לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אפילו בין בעלי החיים ישרור שלום, שנאמר (ישעיה יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם...".
כבודם של ישראל יגדל לאין שיעור בעיני אומות העולם, עד שאפילו גדולי וחשובי אומות העולם, כאשר יראו קטן מישראל - יתאוו לכרוע לפניו לכבוד ה' יתברך! [לשם המחשה נתאר לעצמנו שהנשיא קלינטון יתאווה וישתוקק להשתחוות לילדים קטנים החוזרים מן התלמוד תורה]. יבואו כל אומות העולם ויפלו על פניהם לפני המלך המשיח ולפני עם ישראל, ויאמרו: נהיה לך לישראל לעבדים! וכל אחד מישראל שקיים מצות ציצית, יהיו לו 2,800 עבדים!

שכר טוב לצדיקים
רבי יונה בשם רבי סימון בר זבדי אמר: כל שלוה שאדם רואה בעולם הזה, הבל הוא לפני שלוותו של עולם הבא! (מדרש קהלת ב סימן א). וכשיראו כולם מתן שכרן של מצוות לעתיד לבוא, יהיו תמהים מגודל השכר העצום! (מדרש רבה שמות ל כד)

לעתיד לבוא מביא הקב"ה את אליהו הנביא ואת המשיח, ומתקבצים כל ישראל לפניהם, ומוליכים אותם אל עמק יהושפט, ונקבצים כל הגויים שם. באותה שעה מביא הקב"ה את אלילי העבודה זרה ונותן בהם רוח ונשמה, ואומר: יעברו על גשר גהינם! ועוברים, ונופלים לגהינם. ומיד ישראל מתייראים ואומרים לפניו: רבש"ע, שמא כאשר עשית עם אלו - כך תעשה עמנו? אומר להם: מי אתם? אומרים לו: אנחנו עמך ונחלתך ישראל! אומר להם: מי מעיד על כך? מיד באים האבות הקדושים להעיד על ישראל שהם עמו ונחלתו. באותה שעה מביא הקב"ה את התורה ומניחה בחיקו, ומבהיק זיון של ישראל מסוף העולם ועד סופו. אומר גבריאל לפני הקב"ה: רבש"ע, יבואו עובדי האלילים ויראו בטובתן של ישראל. באותה שעה נפתחת גהינם ויוצאים כל עובדי האלילים ורואים בטובתם של ישראל, ונופלים על פניהם ואומרים: כמה נאה אדון זה, כמה נאה אומה זו שאוהב אותם ביותר - אשרי העם שככה לו! ומיד מתביישים ושבים לגהינם. וצדיקים יושבים בתוך גן עדן, ויושב הקב"ה בראשם ומביא את האור הגנוז לצדיקים, ומכפיל אותו פי 343. אומרים הצדיקים: רבש"ע, היינו מצפים לאור זה! שנאמר (תהלים מב ג): "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי! מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?!".

אמר רבה אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן. ומעורו של הלויתן עתיד לעשות סוכה לצדיקים. ואת שיירי העור פורס הקב"ה על חומות ירושלים, וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו (בבא בתרא עה ע"א).

תנא דבי אליהו: כבוד ועוז לצדיקים לעתיד לבוא, כיצד? הקב"ה יושב בבית המדרש שלו, וצדיקי עולם יושבים לפניו, ולכל אחד ואחד נותנים לו מאור פנים לפי התורה שיש בו, ומלאכי השרת עומדים סביב לישראל ובוכים בלבם ואומרים: "אשריהם ישראל, שכל הצער והעינוי והלחץ שהיה להם חלף והלך לו, ועכשיו כל אותה הטובה והגדולה יש להם". (תנא דבי אליהו רבא פרק ה)

"אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואף על פי שהתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".


מגילת איכה

הקדמה
בתקופת בית המקדש הראשון, בזמן מלכותו של המלך יהויקים, אשר חטא והחטיא את ישראל, היה מצבם של עם ישראל חמור מאוד, וגזירת החורבן הלכה והתקרבה. חס הקב"ה על עם ישראל ורצה לתת להם איתות אזהרה ברור על מצבם הקשה, כדי שייטיבו את מעשיהם ובכך תבוטל הגזירה. לכן ציוה על ה' ירמיהו הנביא ואמר לו (ירמיהו לו): "קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ... אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם, לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם". מיד קרא ירמיהו הנביא לברוך בן נריה הסופר, וביקש ממנו לכתוב את כל הדברים שאמר לו ה'. לאחר שנכתבה המגילה הורה ירמיהו לברוך לכנס את כל העם ליום צום ולהשמיע בפניהם את המגילה, כדי שיתעורר לבם לתשובה ותיפול תחינתם לפני ה'. ואכן בשנה החמישית ליהויקים בחודש כסלו קראו צום וקיבצו את כל תושבי ירושלים ועוד עם רב מכל ערי ישראל, וברוך הסופר השמיע באוזניהם את המגילה.

היה איש ששמו מכיהו בן גמריהו, כששמע את המגילה הלך לשרי המלך וסיפר להם את אשר שמע. מיד שלחו שליח לברוך שיבוא ויקרא את הדברים שוב גם בפניהם. בשמוע שרי המלך את דברי המגילה פחדו מאוד. הם אמרו לברוך שברצונם לספר זאת למלך, ולכן כדאי שהוא וירמיהו ילכו להסתתר מבעוד מועד מפני זעם המלך. באו השרים ואמרו למלך את דברי המגילה. יהויקים התחיל לקרוא פסוק ראשון 'איכה ישבה בדד', אמר מה איכפת לי, העיקר שאני עדיין מלך. 'בכה תבכה בלילה' - אבל אני עדיין מלך. 'גלתה יהודה מעוני'- ואני עדיין מלך. 'דרכי ציון אבלות' - אבל אני מלך. אך כשהגיע לפסוק החמישי 'היו צריה לראש', הבין שאם צריה לראש, אז הוא לא יהיה מלך, כעס מאוד וקרע את המגילה והשליכה לתוך התנור הבוער. במקום להתעורר לתשובה מדברי הפורענות, התמלא קצף ורוגז על ירמיהו וברוך, וציוה לאוסרם, אולם כאמור ירמיהו וברוך כבר הסתתרו. ואז היה דבר ה' אל ירמיהו לכתוב את המגילה שנית, בתוספת נבואות קשות נוספות, והיא היא מגילת איכה. זוהי דעה אחת בחז"ל.

אולם יש דעה כי אותה המגילה ששרף יהויקים היא מגילה אחרת, ואילו "מגילת איכה" נכתבה על ידי ירמיהו לאחר החורבן כדי לעורר את לב העם, שלא נראה את הגלות כדבר מורגל, אלא החי יתן אל לבו.

ראשי הפסוקים של המגילה כתובים לפי סדר האל"ף בי"ת, לרמוז בזה על ישראל שעברו על התורה שנכתבה בעשרים ושתיים אותיות.

תקנו חכמים לקרוא את המגילה בכל שנה בתשעה באב, כדי שלא ניפול ליאוש, וכדי להשריש בלב ישראל את האמונה בביאת המשיח ובגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן.

מגילת איכה
פרק א
א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד היאך ישבה שוממה הָעִיר רַבָּתִי עָם העיר המרובה בעם רב הָיְתָה כְּאַלְמָנָה כאשה גלמודה שבעלה הלך לארץ רחוקה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם העיר המתרברבת ומתגאה על הגויים שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת העיר השולטת במדינות הָיְתָה לָמַס נהייתה כבושה ומשועבדת: ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ, כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים ידידיה הגויים שעליהם סמכה היפנו לה עורף: ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרב עֲבֹדָה שהכבידו עליה הגויים הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם בגלות לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים האויבים הצליחו לתפוס אותה, כאשר היתה נתונה במיצר: ד דַּרְכֵי צִיּוֹן הדרכים המובילות לירושלים אֲבֵלוֹת שוממות מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד אין בהן עולי רגלים כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים, בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת עטופות יגון וְהִיא מַר לָהּ: ה הָיוּ צָרֶיהָ לְראשׁ הגויים הצוררים אותה נהיו חשובים אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ האויבים שלה יושבים בשלוה כִּי יְהוָה הוֹגָהּ ה' עטף אותה ביגון עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ בגלל חטאיה, עוֹלָלֶיהָ הילדים הרכים הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר נישבו על ידי האויב: ו וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ כבודם של ישראל ירד, הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה שריה נחלשו מרוב רעב, כמו איילים שלא מוצאים מרעה ואין להם כח לרוץ וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף אין בכוחם לברוח מפני חולשתם: ז זָכְרָה יְרוּשָׁלַיִם זכר עם ישראל בגלותו יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ את ימי החורבן והצער כּל מַחֲמֻדֶּיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם את הגדולה שהיתה לה בימים עברו בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ, רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ הגויים שמחו על כך שהושבתה שמחתה: ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַיִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה נעה ונדה בגלות כָּל מְכַבְּדֶיהָ הגויים שכיבדו אותה הִזִּילוּהָ עכשיו מזלזלים בה כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ קלונה וחרפתה גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר נרתעה לאחוריה: ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ חטאיה גלויים וידועים לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ בשעת החטא לא נתנה לב מה יהיה באחריתה וַתֵּרֶד פְּלָאִים כולם התפלאו על ירידתה אֵין מְנַחֵם לָהּ, רְאֵה יְהוָה אֶת עָנְיִי צערי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב האויב גדל וגבר עלי: י יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עמון ומואב פרשו ידיהם עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ שרפו את ספרי התורה כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ הם עשו זאת משום שכתוב בתורה: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה': יא כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם נתנו חפצים יקרים בְּאֹכֶל תמורת אוכל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ כדי להשיב את נפשם, רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה רדופה להשיג אוכל: יב לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ פונָה ירושלים ואומרת לעוברי הדרכים: אתם לא סבלתם את מה שסבלתי אני ולא תוכלו להבין את צערי הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אולם בהבטה אחת תוכלו לראות שאין דומה למכאובי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אשר נעשה לי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה אשר עטף אותי ה' ביגון בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ בעת שכעס על חטאי: יג מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי ה' שלח אש בבתי המקדש וַיִּרְדֶּנָּה רדה אותי ביסורים פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר, נְתָנַנִי שׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה חלושה ועצובה: יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ פשעי היו תמיד זכורים לפני ה' יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי העוונות טיפסו ועלו ונכרכו סביב צוארי הִכְשִׁיל כֹּחִי נחלש כוחי נְתָנַנִי אֲדנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם נתן אותי ה' ביד הגויים, עד שאינני יכולה לקום: טו סִלָּה רמס כָל אַבִּירַי את האנשים החזקים אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד ה' זימן את היום המיועד לכך לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי, גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה ה' נתן אותנו להריגה ולמרמס, כמו שדורכים על הענבים בגת: טז עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם עיני זולגות דמעות, כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי אין מי שינחם אותי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב: יז פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ פרסה ידיה בצער אֵין מְנַחֵם לָהּ, צִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו בציווי ה' הגויים הצוררים יושבים סביב ישראל הָיְתָה יְרוּשָׁלַם לְנִדָּה מורחקת ובזויה בֵּינֵיהֶם: יח צַדִּיק הוּא יְהוָה כל מעשי ה' בצדק ובמשפט כִּי פִיהוּ מָרִיתִי, שִׁמְעוּ נָא כָל הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי: יט קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי לאותם שמראים עצמם כאוהבים הֵמָּה רִמּוּנִי רימו אותי ונהפכו לאויבים, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ מתו ברעב כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם בקשו אוכל להשיב את נפשם ולא מצאו: כ רְאֵה יְהוָה כִּי צַר לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ המעיים התכווצו מרעב נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי מרוב צער כִּי מָרוֹ מָרִיתִי כי המריתי את פי ה' ועברתי על מצוותיו מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בחוץ חרב האויב משכלת והורגת בַּבַּיִת כַּמָּוֶת ובתוך הבית יש אימת שדים ומזיקים: כא שָׁמְעוּ הגויים כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי, כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ שמחו על מה שעשית לי הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹנִי הלואי יגיע יום שתשפוך זעמך על הגויים: כב תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ יזכרו חטאיהם לפניך וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עשה להם כפי שעשית לי עַל כָּל פְּשָׁעָי, כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי:

פרק ב
א אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי היאך החשיך ה' בכעסו אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ השליך מרום המעלה אל שפל המדרגה תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל את הפאר והכבוד שהיה לישראל בין האומות וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו לא חמל על בית המקדש בְּיוֹם אַפּוֹ ביום כעסו: ב בִּלַּע כילה אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל, אֵת כָּל נְאוֹת מלשון נווה יַעֲקֹב הבתים של עם ישראל, הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ בכעסו מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה, הִגִּיעַ לָאָרֶץ השפילם לארץ חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ: ג גָּדַע בָּחֳרִי אַף קיצץ בחוזק כעסו כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל את כל כבודם של ישראל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ נמנע מלעזור להם מִפְּנֵי אוֹיֵב נגד האויב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב: ד דָּרַךְ מתח קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב, נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר ה' ניצב לימין האויבים וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן, שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ: ה הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב בִּלַּע יִשְׂרָאֵל הבליע את ישראל בין האומות בִּלַּע כילה כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו, וַיֶּרֶב הִרְבָּה בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה צער ויללה: ו וַיַּחְמֹס כַּגַּן כרת כמו שקוצצים ירקות בגן שֻׂכּוֹ את מעונו - בית המקדש שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ קודש הקודשים ששם נועד ה' לבני ישראל שִׁכַּח יְהוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת, וַיִנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ הרג בכעסו מֶלֶךְ וְכֹהֵן: ז זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר ביטל מִקְדָּשׁוֹ, הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ, קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית יְהוָה כְּיוֹם מוֹעֵד הגויים הריעו בקולות של שמחה: ח חָשַׁב יְהוָה לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן, נָטָה קָו שפט את ישראל על עוונותיהם לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ לא חזר בו מלהשחית וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ: ט טָבְעוּ שקעו בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ, מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם בגלות אֵין תּוֹרָה אין לישראל מורי הוראה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן נבואה מֵיְהוָה: י יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ שתקו בצער זִקְנֵי בַת צִיּוֹן, הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים, הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלָם: יא כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ התכווצו מֵעַי, נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי מרוב צער עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי, בֵּעָטֵף התפתלו מרעב עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה: יב לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ הילדים הרכים אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן, בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל התפתלו ומתו ברעב בִּרְחֹבוֹת עִיר, בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם בשעה שהתרפקו על אמותיהם לבקש אוכל: יג מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם לא אוכל להעיד על עיר אחרת שדומה לירושלים בצרותיה מָה אַשְׁוֶה לָּךְ לא אוכל להשוות אליך עם אחר וַאֲנַחֲמֵךְ ובכך לנחמך בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן, כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ: יד נְבִיאַיִךְ נביאי השקר חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל דברים שאין בהם טעם וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לא הוכיחו אותך על עוונותיך לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ להחזירך למוטב וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִם הראו לך נבואות שוא שהדיחו אותך מן הדרך הישרה: טו סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, שָׁרְקוּ נפחו בפיהם בהשתוממות כדרך אדם שרואה דבר חשוב שחרב וַיָּנִעוּ ראשָׁם בפליאה עַל בַּת יְרוּשָׁלָיִם, הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ: טז פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם דברו אודותיך כָּל אֹיְבַיִךְ, שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן שמחו לאידם של ישראל, אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ הצלחנו לכלות אותם אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ מצאנו את היום שקיוינו לו, שנראה במפלת ישראל: יז עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם הגויים לא גברו על ישראל על ידי כוחם אלא ברצון ה' בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם ביצע את מה שאמר למשה רבנו שאם לא ישמרו ישראל את התורה עתיד להיפרע מהם הָרַס וְלֹא חָמָל, וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ הרים כבודם של אויביך: יח צָעַק לִבָּם אֶל אֲדֹנָי צעקו בליבם כי לא יכלו לפצות פה מרוב צער. חוֹמַת בַּת צִיּוֹן, הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אל תפסיקי לרגע לבכות בתפילה אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ לא יפסיקו עיניך לדמוע: יט קוּמִי רֹנִּי קומי לרנן בבכי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת בתחילת הלילה שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ הכניעי לבך בתפילה נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי לפני ה', שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ התפללי ובקשי ממנו עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת: כ רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם ילדיהן עֹלְלֵי טִפֻּחִים אשר טיפחו אותם במסירות, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא: כא שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת ברחובות העיר נַעַר וְזָקֵן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב, הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ: כב תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד כמו במועדים שהיו נאספים אל ירושלים עולי רגלים מכל קצוי תבל מְגוּרַי מִסָּבִיב כך עכשיו נאספים אל ירושלים השכנים הרעים שמסביבה, וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף יְהוָה ביום כעסו של ה' על ישראל פָּלִיט וְשָׂרִיד לא הצליח שום אדם להשרד ולהימלט, אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם הילדים אשר טיפחתי וגידלתי - בא האויב וכילה אותם:

פרק ג
א אֲנִי הַגֶּבֶר ירמיהו הנביא רָאָה עֳנִי ראה בחורבן בית המקדש בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ שנחרב בחרון אפו של הקב"ה: ב אוֹתִי נָהַג ה' מנהיג אותי וַיּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר והוליך אותי בחושך וביסורים: ג אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ רק בי הוא שב ומכה בידו כָּל הַיּוֹם: ד בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי עורי ובשרי בלו מצער הגלות שִׁבַּר עַצְמוֹתָי: ה בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף הקיף אותי רֹאשׁ מרירות וּתְלָאָה ויסורים: ו בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי הושיב אותי בחושך כְּמֵתֵי עוֹלָם כמו המתים: ז גָּדַר בַּעֲדִי עשה חומה לנגדי וְלֹא אֵצֵא לא אוכל להימלט הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי הכביד את האזיקים שברגלי: ח גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ כאשר אזעק בתפילה שָׂתַם תְּפִלָּתִי סתם חלונות הרקיע בפני תפילתי: ט גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית חסם את דרכי בגדר אבנים חזקות נְתִיבוֹתַי עִוָּה גרם לי לברוח בדרכים מעוותות ועקלקלות ולא בדרכים הישרות מפני פחד האויב: י דֹּב אֹרֵב הוּא לִי הקב"ה נהפך לי לדב אורב אֲרִי בְּמִסְתָּרִים ולאריה מסתתר: יא דְּרָכַי סוֹרֵר דרכי מלאות קוצים וַיְפַשְּׁחֵנִי עלי להרחיב צעדי ולפסק רגלי בעוברי בדרכים משובשות אלו שָׂמַנִי שׁוֹמֵם: יב דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ מתח את הקשת וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ העמיד אותי לנגד חיציו לירות בי כמטרה: יג הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי הכניס לתוכי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ את החיצים הנתונים בנרתיקו: יד הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי הייתי לעג וקלס לכל העמים נְגִינָתָם שמחו לאידי כָּל הַיּוֹם: טו הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים נעשיתי כבר שבע מצרות מרות הִרְוַנִי לַעֲנָה נהייתי רווי מיסורים מרים כלענה: טז וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי שיבר את שיני באבני חצץ הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר טינף אותי באפר: יז וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי שכחתי את ימי השלום נָשִׁיתִי טוֹבָה עזבתי את הטובה שהיתה לי: יח וָאֹמַר מרוב צרות אמרתי בליבי אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה כי אבד עולמי ותקותי: יט זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי זכרון מצבי העלוב והירוד לַעֲנָה וָראשׁ גורם לי להרגיש מרירות, כטעם עשבים מרים: כ זָכוֹר תִּזְכּוֹר נפשי זוכרת זאת וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי ולכן היא שחוחה ועגומה: כא זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי אולם בזאת אתנחם עַל כֵּן אוֹחִיל אייחל ואקווה לישועת לה': כב חַסְדֵּי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ לא תמו כִּי לֹא כָלוּ לא נגמרו רַחֲמָיו: כג חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים חסדיך מתחדשים מידי בוקר ובוקר רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ ולכן גדולה האמונה שלנו בך: כד חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי ה' הוא נחלתי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ ולכן אייחל ואקוה אליו: כה טוֹב יְהוָה לְקֹוָו למקווים אליו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ למי שדורש ומחפש אותו: כו טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם טוב לאדם שיקוה וישתוק ויצפה לִתְשׁוּעַת יְהוָה: כז טוֹב לַגֶּבֶר טוב לאדם כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו שילקה על חטאיו בראשית הדרך: כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם ישב יחידי וישתוק ויסבול היסורים כִּי נָטַל עָלָיו כי ה' הטיל עליו צרות אלו לטובתו: כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אפילו יגיע לשפל המצב שהוא מוטל על הארץ ובפיו יש עפר אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה עדיין עליו לקוות לישועת ה': ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יושיט את הלחי למי שרוצה להכות אותו, דהיינו שיקבל היסורים באהבה יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה: לא כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי את אף אחד ה' לא מזניח: לב כִּי אִם הוֹגָה אם אדם מביא על עצמו יגון בגלל חטאיו וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו ועדיין הקב"ה מרחם עליו: לג כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ הקב"ה לא מענה את האדם ללא סיבה וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ ולא מביא יגון לחינם: לד וכן לא עלה על לבו לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ לדכא את בני האדם ביסורים כדי לכפוף אותם אליו: לה וכן לא עלה על לבו לְהַטּוֹת לשנות ולעוות מִשְׁפַּט גָּבֶר את דינו של האדם נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן: לו לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ לסלף לאדם את דינו אֲדֹנָי לֹא רָאָה זה לא כשר בעיני ה': לז מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי מי הצליח לבצע את מחשבתו אֲדֹנָי לֹא צִוָּה ללא רצונו וציוויו של ה'?!: לח מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב אלא הכל נגזר בעקבות מעשיו של האדם: לט ולכן מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חַי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו אין לאדם להתלונן על גזרות ה', אלא על חטאיו שגרמו לכך: מ נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה נפשפש במעשינו וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה נחזור בתשובה: מא נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם כשאנו נושאים את כפינו בתפילה נישא אף את לבבנו אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם אל ה' היושב בשמים: מב נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אנחנו עברנו על דבריך אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ: מג סַכֹּתָה עשית ה' סכך ומחיצה בינינו לבינך בָאַף על ידי כעסך וַתִּרְדְּפֵנוּ, הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ: מד סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ עשית מחיצה של ענן בינינו מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה המונעת מתפילתנו לעבור ולהתקבל לפניך: מה סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ עשית אותנו מאוסים בְּקֶרֶב הָעַמִּים: מו פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם בדברי רשע כָּל אֹיְבֵינוּ: מז פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ כשברחנו מפני הפחד נפלנו בפחת [בור], הַשֵּׁאת השממון, ששממו ערינו וְהַשָּׁבֶר: מח פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי דמעות זולגות מעיני כמו נחל מים עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי: מט עֵינִי נִגְּרָה נוזלת דמעות וְלֹא תִדְמֶה לא תחדל לבכות מֵאֵין הֲפֻגוֹת ללא הפסקות: נ עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהוָה מִשָּׁמָיִם: נא עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי העין שלי בוכה מעצמה על נפשי בכי גדול מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי יותר מאשר אם יבואו כל בנות העיר להבכיא אותי: נב צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם: נג צָמְתוּ אסרו בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ השליכו אֶבֶן בִּי: נד צָפוּ מַיִם אומות העולם עַל ראשִׁי גברו עלי, אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי קיבלתי גזירת שמים באהבה: נה קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת: נו קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם תאטום אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי בעת שאני מתפלל אליך שירווח לי: נז קָרַבְתָּ אלי בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ בעת שאתפלל אליך אָמַרְתָּ אַל תִּירָא: נח רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי: נט רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי את העיוות שעשו לי שאינם דנים בצדק שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי ולכן אתה תשפוט אותי: ס רָאִיתָה כָּל נִקְמָתָם כָּל מַחְשְׁבתָם לִי: סא שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי: סב שִׂפְתֵי קָמַי דבוריהם של אויבי הקמים עלי וְהֶגְיוֹנָם מחשבתם עָלַי כָּל הַיּוֹם: סג שִׁבְתָּם ישיבתם וְקִימָתָם הַבִּיטָה ראה שכל מעשיהם מכוונים במטרה להרע לי, אֲנִי מַנְגִּינָתָם אני סיבה לשמחתם: סד תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם: סה תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב שבר לב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם קללתך תביא עליהם: סו תִּרְדֹּף בְּאַף תרדפם בכעסך וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה:

פרק ד
א אֵיכָה יוּעַם זָהָב היאך כהה והועם ברק זהבו של בית המקדש יִשְׁנֶא והיאך שינה את מראהו הַכֶּתֶם הַטּוֹב כלי הקודש תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בנים המאירים כאבנים יקרות בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת נפלו ברחובות העיר: ב בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז מהוללים ומוערכים כמו זהב יקר אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ אבדו את ערכם ונחשבים ככלי חרס מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר: ג גַּם תַּנִּים אף על פי שאכזרים הם התנינים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר ישראל כביכול התאכזרו לילדיהם ולא יכלו לספק להם אוכל: ד דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם אין מי שיתן להם אפילו פרוסה קטנה: ה הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים הרגילים לאכול מעדנים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת גוועו ברעב בחוצות העיר הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע הרגילים ללבוש בגדי משי חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת עכשיו שוכבים על האשפות בחוץ: ו וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם ועונשם של ישראל גרוע מעונשה של סדום, הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע הסבל של סדום היה קצר, כי העיר נהפכה בִּן רגע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם ולא נכנסו אליה אויבים: ז זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג השרים של ישראל היו יפים וזכים צַחוּ מֵחָלָב היו יפים ולבנים יותר מחלב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים מראיהם היה אדמדם ויפה יותר מפנינים סַפִּיר גִּזְרָתָם גופם חזק כמו אבן ספיר: ח ועכשיו חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם מראיהם נהיה שחור יותר מפחם, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת אף אחד לא הכירם, צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם נדבק עורם אל העצמות יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ: ט טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם המתים ברעב יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים היתה כרסם נבקעת מִתְּנוּבוֹת שָׂדָי מחמת שהתאוו לאכול את תנובת השדה, ולא מצאו: י יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ הילדים היו למאכל לאמותיהם בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי כל כך גדול היה שברון ישראל: יא כִּלָּה יְהוָה אֶת חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ, וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ: יב לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם: יג מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ בגלל חטאי נביאי השקר עֲוֹנֹת כּהֲנֶיהָ ובגלל עוונות כוהני העבודה זרה הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים: יד נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת כאשר הלכו העיורים בחוצות העיר, החליקו הם על הדם השפוך על הארץ נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בגדיהם התלכלכו בדם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם עד שאי אפשר היה לגעת בבגדיהם: טו סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ הגויים קראו סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ סורו מעלינו אתם ישראל הטמאים, וזה הגיע לנו כעונש על כך ש- כִּי נָצוּ התקוטטו גַּם נָעוּ, אָמְרוּ בימי השלוה בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר בודאי לא נוסיף לגלות ולגור בין הגויים: טז פְּנֵי יְהוָה חִלְּקָם ה' פיזר אותם מעל פניו לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם, וזאת כעונש על כך שאף הם - פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ לא חסו עליהם: יז עוֹדֵינוּ כשבאה עלינו הצרה עדיין תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ היו עינינו צופיות אל חיל פרעה שיבוא לעזרתנו, הָבֶל אולם צפייתנו היתה לשוא, בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי, לֹא יוֹשִׁיעַ לא עזרו לנו בעת צרה: יח צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ האויבים ארבו את צעדינו ולא יכלנו ללכת ברחובותינו קָרַב קִצֵּינוּ יום מותנו מָלְאוּ יָמֵינוּ תמו ימי חיינו כִּי בָא קִצֵּנוּ: יט קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם רדפו אותנו בקלות המרוץ, עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ רדפו אחרינו בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ: כ רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה יאשיהו המלך הצדיק נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם נהרג בהשחתתם, שירו בו חיצים הרבה עד שנעשה גופו ככברה אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם חשבנו שהוא יגן עלינו: כא פונה ירמיהו למלכות רומי שעתידה להחריב את בית המקדש השני: שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם כעת אתם יכולים לשמוח יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ, אולם דעו לכם כי גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס בעתיד תבוא עליכם פורענות תִּשְׁכְּרִי עד שתהיו שכורים מרוב צרות וְתִתְעָרִי ותקיאו את הצרות: כב תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן כבר לקית ונענשת על כל חטאיך לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ לאחר שיגאלנו בימות המשיח. ולעומת זאת פָּקַד זכר עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ יתנקם בכם על חטאיכם:

פרק ה
א זְכֹר יְהוָה מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ: ב נַחֲלָתֵנוּ ארץ ישראל נֶהֶפְכָה לְזָרִים נתונה בידי אומות העולם, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים: ג יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אבינו שבשמים עזב אותנו אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת: ד מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ אפילו על המים היינו צריכים לשלם, עֵצֵינוּ בִּמְחִיר בתשלום יָבֹאוּ: ה עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ בעול עבודה קשה, יָגַעְנוּ לאסוף ממון ונכסים וְלֹא הוּנַח לָנוּ לא ניתן לנו ליהנות מהם כי האויבים גנבו וחמסו לנו הכל: ו מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד הושטנו למצרים יד שיבואו להקימנו מנפילתנו אַשּׁוּר לִשְׂבּעַ לָחֶם בקשנו מאשור שיתנו לנו לחם להשביע נפשנו: ז אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ: ח עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ, פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם אין מי שיפדה אותנו מהם: ט בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ העמדנו את נפשנו בסכנה כשהלכנו להביא לחם מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר שהרי היו עלולים האויבים להורגנו בחרב: י עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ עור גופנו התחמם ולהט כחום התנור מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב מפני הרעב ששרף אותנו: יא נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה: יב שָׂרִים בְּיָדָם בידי האויב נִתְלוּ, פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ לא נשאו פנים אפילו לזקנים: יג בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ האויבים נתנו על כתפי הבחורים רחיים ומשאות, וּנְעָרִים בָּעֵץ בסחיבת עצים כָּשָׁלוּ נחלש כוחם: יד זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ הזקנים הושבתו מלבוא בשער הסנהדרין לדון, בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם בחורי ישראל לא יכלו להכנס לחופה ולשמוע נגינות שבעת ימי המשתה: טו שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ הושבתה שמחתנו, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ: טז נָפְלָה עֲטֶרֶת ראשֵׁנוּ נחרב בית המקדש אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ: יז עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ: יח עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ: יט אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר מלכותך קיימת לעולם, ולכן: כ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ אל תשכחנו לעולם, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים אל תעזבנו באורך הגלות: כא הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: כב כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאד למרות שמאסת בנו על חטאינו, אל תקצוף ותכעס עלינו עד מאוד: הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:

שער ההלכה

הלכות ארבע תעניות
דבר ה'
ארבע התעניות [יז' בתמוז, ט' באב, צום גדליה ועשרה בטבת] מוזכרות בנביא זכריה (פרק ח פסוקים יח – יט): וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמוֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ:

כיון שסדרת החודשים על פי התורה, מתחילה מחודש ניסן, כמו שנאמר (שמות יב ב) "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה", נמצא שצום הרביעי, הוא צום שבעה עשר בתמוז, כי חודש תמוז הוא החודש הרביעי מניסן. וצום החמישי, הוא תשעה באב, כי חודש אב הוא החודש החמישי מניסן. וצום השביעי, הוא צום גדליה בשלשה בתשרי, כי חודש תשרי הוא החודש השביעי מניסן. וצום העשירי, הוא צום עשרה בטבת, כי טבת הוא החודש העשירי מניסן.

טעם התענית בשבעה עשר בתמוז
חמשה דברים קשים ארעו בשבעה עשר בתמוז, ואלו הם: א. נשתברו לוחות הברית, שהוריד משה רבנו בהר סיני, לסוף הארבעים יום וארבעים לילה שהיה בשמים ולמד את התורה שם מפי הקב"ה. ב. הופסקה הקרבת קרבן התמיד בכל יום במקדש. ג. הבקיעו האויבים את חומת ירושלים בתקופת חורבן בית המקדש השני. ד. שרף אפוסטמוס הרשע את התורה. ה. הועמד צלם בהיכל בית המקדש. וכמבואר לעיל בשער האגדה את כל המאורעות בהרחבה אחת לאחת.

טעם התענית בתשעה באב
חמשה דברים קשים אירעו בתשעה באב, ואלו הם: א. נגזר על אבותינו כשהיו במדבר, שלא יכנסו לארץ ישראל, בגלל חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ. ב. ג. חרבו בתי המקדש - הראשון והשני. ד. נפלה העיר הגדולה 'ביתר' ביד הרומאים, ונהרגו בה מיליונים מישראל. ה. חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל.

טעם התענית בשלשה בתשרי
ביום שלושה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם, ובכך נכבתה גחלת שארית הפליטה שנשארו בארץ הקודש אחר חורבן בית ראשון.

טעם התענית בעשרה בטבת
בעשרה בטבת הגיע נבוכדנצר הרשע מלך בבל לירושלים, וצר עליה סביב לחומה.

מטרת התענית
כתב הרמב"ם: כל ישראל מתענים בימים אלו, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב דרכנו, שנאמר (ויקרא כו מ) 'והתודו את עונם ואת עון אבותם'.

החייבים בתענית
הכל חייבים להתענות אנשים ונשים, ואסור לפרוץ גדר. ואפילו אדם שהתענית מפריעה לו וגורמת לו שלא ילמד תורה כראוי, או שהוא פקיד ולא יוכל לעבוד כראוי, חייב להתענות תעניות אלו. (י)

מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה
מעוברת, מיניקה, יולדת ומפילה - דינן משתנה לפי התעניות השונות: בתעניות יז' בתמוז, צום גדליה, ועשרה בטבת, וכן ט' באב כשנדחה ליום ראשון, דינן כדלהלן:

נשים מעוברות פטורות מלהתענות, אף אם אינן מצטערות מהתענית. ומעוברת היינו משלושה חדשים מתחילת הריונה ומעלה. ומכל מקום אף קודם לכן אם סובלת מהקאות ומיחושים או חולשה רבה, פטורה מלהתענות. ויש מקילים בכל מקרה מיד כשנודע לה על ידי בדיקה רפואית שהיא בהריון. (מג. סנסן ליאיר עמ' קמה)

יולדת ומפילה פטורות מלהתענות תוך שלושים יום ללידה. ולאחר מכן, תוך עשרים וארבע חודש [שנתיים] ללידה, אם הן מרגישות חולשה יתירה, גם כן פטורות מן התענית. (מד. חזון עובדיה פורים עמוד לח)

נשים מיניקות פטורות מלהתענות.

ואולם צום תשעה באב כשאינו דחוי חמור יותר, והדין כדלהלן: מעוברות ומיניקות חייבות בתענית. היולדת או המפילה פטורות מלהתענות עד שלושים יום מן הלידה, אולם לאחר מכן חייבות אף הן להתענות. (רמט)

חולה. זקן.
חולה, או חולה שהתרפא אך עדיין הוא חלש ומצטער מאוד ויש חשש שיחזור לו החולי, או זקן מופלג שתש כוחו, הרי הם פטורים מלהתענות. (מז מח רמה)

קטנים
ילדים קטנים [הבנים עד גיל שלוש עשרה שנה, והבנות עד גיל שתים עשרה], הרי הם פטורים מהתענית לגמרי. ואפילו אם הם רוצים להחמיר על עצמם, יש למחות בידם שיאכלו, וכמו שכתב בספר חיי אדם שאפילו אם הבן בגיל שתים עשרה שנה, אין צריך לחנכו להתענות כלל. וכן פסקו הגאון מהר"ם בן חביב ועוד.

והטעם בזה כי בשאר מצוות מצווים אנו לחנך את בנינו ובנותינו, כדי שכאשר יגדלו, ימשיכו לנהוג כן. אבל בתעניות הללו שאנו מקוים ומצפים כל יום לגאולה השלימה, שאז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה ויפסקו התעניות, למה לנו לחנך את הילדים לדבר שכאשר יגדלו, לא תהא להם תועלת מזה. (מא)
ויראת מאלוהיך
על כל איש ואשה בריאים להתענות, ולא יפרשו מן הציבור בתרוצים שהם חלשים וכדומה, כי יודע תעלומות יודע בדיוק, אם האדם יכול להתענות או לא. (מב)

מזל טוב
חתן וכלה שנמצאים בשבעת ימי המשתה, או שלושה בעלי ברית [אבי הבן, הסנדק והמוהל] או אבא שפודה את בנו הבכור ביום התענית, חייבים להתענות. (מב)

תענית דחויה
ומכל מקום אם שבעה עשר בתמוז או תשעה באב או צום גדליה חלו בשבת, כיון שדוחים את התענית ליום ראשון, מותר לחתן ולכלה, ולשלושה בעלי ברית, ולאבי הבן שפודה את בנו הבכור, לאכול ולשתות אחר חצות היום, ואינם רשאים להחמיר על עצמם, כיון שיום טוב שלהם הוא. (מט)

ברית מילה דחוי
תינוק שהיה חולה, ודחו את מילתו ליום ראשון שחלה בו התענית הדחויה, אין היתר לשלושת בעלי הברית לאכול באותו יום, אלא יתענו עד סוף היום. (נג)

פדיון דחוי
וכמו כן, בכור שחל הפדיון [ליל שלושים ואחד מיום לידתו] שלו בשבת, ונדחה הפדיון למוצאי שבת או ליום ראשון שחלה בו התענית הדחויה, חייב אבי הבן להתענות עד סוף היום. (נג)

תפנוקים
הפטורים מלהתענות, ראוי שלא יאכלו מעדנים ומיני מתיקה כמו שוקולד, גלידה וכיוצא בזה. ומכל מקום חולה הצריך לאכול בשר ושאר מיני מאכלים חשובים כדי שיתחזק ויתרפא, רשאי לאכול. (מד)

תרופות
אדם בריא שמתענה, אך עליו לבלוע כדורים נגד מיחושי ראש וכדומה, מותר לו לבלוע את הכדורים בלי מים. אך אם קשה לו לבולעם בלי מים, יש להקל לרסקם לתוך כף עם מעט מים ולבלוע. (כף החיים סימן תקנד ס"ק לד. לא)

סיגריות
אדם הרגיל לעשן, שאם לא יעשן יגרם לו צער, יש להקל לו לעשן בתענית. ובכל זאת בתשעה באב יש להחמיר יותר, ואם זקוק מאוד יעשן בצנעה. אבל אותם החובבים סיגריות מידי פעם, אין להתיר להם. (לא, רנה)

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם
מה טוב ומה נעים להמנע מעישון סיגריות לגמרי, מאחר שהתפרסם שהעישון מזיק ומסוכן מאוד לבריאות, ומביא לידי מחלות קשות, ומקצר את ימיו של האדם ח"ו. ושומר נפשו ירחק מזה, ויקיים בעצמו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". (לא)

שכח וברך
שכח וברך ביום התענית על מאכל או משקה שהוא, וקודם שטעם נזכר שהוא בתענית, יטעם משהו מועט מאוד מהמאכל או מהמשקה כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, כיון שאיסור ברכה לבטלה חמור יותר מאיסור אכילה ביום תענית. (לח)

שכח ואכל
שכח ואכל אפילו כזית ביום התענית ונזכר לאחר מכן, חייב להמשיך ולהתענות עד סוף היום, ולא איבד בזה את התענית. וטוב שיתענה יום אחר כדי לכפר על שגגתו שטעה ואכל, אך אם ע"י תענית זו יתמעט מלימודו, לא יתענה אלא יתן צדקה כפי כוחו וירבה בלימוד תורה, שאין לך דבר המכפר עוונות יותר מלימוד תורה. (לה)

שכח ואכל ביום התענית, אם אכל כמות של כזית [27 גרם] לא יאמר 'עננו ביום צום התענית הזה' בתפילת המנחה, אבל אם אכל פחות מכזית יאמר 'עננו'. (לז)

מסטיק
אסור ללעוס מסטיק בתענית. ואמנם אם אין בו טעם כלל, מותר ללועסו. (ל)

בשמים
מותר להריח בשמים בתענית, מלבד בתשעה באב שיש לאסור בזה משום שצריך למעט בתענוגים, כמבואר בשלחן ערוך (סימן תקנט סעיף ז). (לא, רפב)


תפלות התענית
עננו
המתענה אומר 'עננו' בברכת 'שומע תפלה'. ואומרים 'עננו' בתפלות שחרית ומנחה, אך לא בתפלת ערבית שקודם התענית. ואמנם בתשעה באב שהתענית מתחילה מהערב הקודם, אומרים 'עננו' גם בתפלת ערבית.

מנהג בני אשכנז בכל התעניות לומר 'עננו' רק בתפלת מנחה, מחשש שמא יארע לו אונס ויאכל קודם גמר התענית, והיאך יאמר 'עננו ביום צום התענית הזה' כאשר אינו שרוי בתענית. ומכל מקום הש"צ אומר 'עננו' בחזרת התפלה של שחרית. (סז)

שכח
שכח ולא אמר 'עננו', ונזכר אחר שאמר ברוך אתה ה', אינו רשאי לסיים 'למדני חוקיך', וכן אינו רשאי לומר 'עננו' בין 'שומע תפלה' ל'רצה', אלא בסוף 'אלוקי נצור' יאמר 'עננו' קודם שיאמר 'יהיו לרצון אמרי פי' האחרון, ויסיים 'ברוך שומע תפלה' בלבד, בלי שם ה'. ואם שכח לומר גם שם, אינו חוזר כלל. (עח)
שליח צבור
בחזרת הש"צ בשחרית ובמנחה, אומר הש"צ 'עננו' כברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', וחותם 'בא"י העונה לעמו ישראל בעת צרה'. והטעם שתקנו לומר ברכה זו דוקא שם, משום שאחר הפסוק (תהלים יט טו) 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי', נאמר מזמור (פרק כ) 'יענך ה' ביום צרה', לכך סמכו 'גואל ישראל' לברכת 'העונה לעמו ישראל בעת צרה'. (עב, עג)

אין הש"צ אומר 'עננו' כברכה בפני עצמה, אלא אם כן יש ששה מתענים בבית הכנסת, והוא בכללם. אך אם אין ששה, יאמר 'עננו' בברכת 'שומע תפלה'. (פ)

אדם שאינו מתענה, לא יעלה שליח צבור בתענית, כיון שלא יוכל לומר בחזרה התפלה 'עננו ביום צום התענית הזה' שהרי אינו מתענה. (פז)

שכח
שליח צבור ששכח ולא אמר 'עננו' בין גואל ישראל לרפאנו, אם נזכר קודם שסיים ברכת 'רפאנו', חוזר ואומר 'עננו' וחותם 'ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה', ומתחיל שוב ברכת 'רפאנו'. אבל אם התחיל 'רפאנו' ונזכר אחר שאמר 'ברוך אתה ה', אינו רשאי לומר 'למדני חוקיך', אלא אומר 'עננו' כמו היחיד באמצע ברכת 'שומע תפלה', ויסיים 'ברוך אתה ה' שומע תפלה'. ואם גם שם שכח, טוב שיאמר 'עננו' אחר 'יהיו לרצון' ויסיים 'ברוך שומע תפלה' בלבד. (עג)

המאחרים לתפלה
צבור שהתאחרו לתפלת מנחה, ומפאת חוסר הזמן אין באפשרותם להתפלל תפלת לחש עם חזרה, ולכן הש"צ מתפלל שמונה עשרה בקול רם והציבור מתפללים עמו בלחש, [ואומרים קדושה ביחד, וכשמגיע הש"צ לסיום ברכת 'אתה קדוש' ממשיך הש"צ עם הציבור בלחש] - כשמגיע לסיום ברכת 'גואל ישראל', יאמר 'עננו' בקול רם ויחתום 'ברוך אתה ה' העונה לעמו ישראל בעת צרה', ולא יענו אחריו 'אמן', שהרי הם באמצע העמידה. וכשיגיעו הציבור לברכת 'שומע תפלה', יאמרו הם שם 'עננו'. (צ)

תחנונים ידבר רש
מרבים בסליחות ותחנונים אחר חזרת הש"צ בשחרית. ויאמרם בנחת ובהכנעה ולא במרוצה. וכבר נאמר (תהלים נא יט): "לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה". (סא)

מזל טוב
אם החתן או בעלי הברית בבית הכנסת בשחרית, אומרים לאחר החזרה וידוי [מה נאמר לפניך], וי"ג מדות ללא נפילת אפים [לדוד אליך], וממשיכים את הסליחות והתחנונים של התענית, ומדלגים את אמירת 'והוא רחום' שאומרים בכל שני וחמישי. ומכל מקום בעלי השמחה עצמם [חתן ובעלי הברית] אינם אומרים סליחות ותחנונים כלל. (צג)

בבית האבל, אין אומרים אלא את הסליחות של התענית, ללא 'וידוי' וללא אמירת 'והוא רחום'. כיון שמדת הדין מתוחה עליו, ואין ראוי להזכיר את העוונות. (צג)
קריאת התורה
רוב מנין
אין מוציאים ספר תורה בשחרית ובמנחה, אלא אם יש ששה מתענים. ואמנם בימי שני וחמישי בשחרית בלבד, אם אין ששה מתענים, יוציאו ספר תורה ויקראו בפרשת השבוע, אבל בשאר הימים או במנחה לא יוציאו ספר תורה כלל. (קא)

עולה מתענה
אין להעלות לספר תורה, אלא מי שמתענה. ולמנהג בני אשכנז שקוראים לעולה בשמו, אם לא ידע הגבאי שאיש זה אינו מתענה וקרא לו בשמו, אם זה בשחרית בימי שני וחמישי, רשאי לעלות. אך בשאר הימים או במנחה, אינו רשאי לעלות כי יש בזה חשש ברכות לבטלה, ולכן יאמר שאינו מתענה ויעלה אחר במקומו. (קו)

ולכן אם יש רק כהן אחד ואינו מתענה, יצא הכהן מבית הכנסת ויעלה ישראל במקומו. ואם אינו יכול לצאת, כגון שהוא זקן ותשש כוחו, יאמרו "אף על פי שיש כאן כהן, יעמוד ישראל במקום כהן". והוא הדין אם יש לוי אחד שאינו מתענה, יקרא הכהן פעמיים במקום הלוי, ויצא הלוי מבית הכנסת. (קי)

קורא מתענה
טוב להזהר שגם הקורא בתורה יהיה מי שמתענה. אך אם אין בקי הקורא בתורה כראוי אלא קורא שאינו מתענה, רשאי לקרוא בתורה. (קיא)

הפטרה במנחה
מנהג בני אשכנז לקרוא הפטרה בתעניות במנחה מהנביא ישעיה (פרק נה פסוק ו) 'דרשו ה' בהמצאו', אך מנהג בני ספרד שלא להפטיר לבד מתשעה באב. וספרדי שהוזמן אצל האשכנזים בתענית במנחה לעליית שלישי, נכון שיתחמק מלעלות לספר תורה, אך אם כבר קראוהו בשמו, יעלה לתורה ויפטיר בברכות. (צז)

ואומנם בחוברת 'חג השבועות בהלכה ובאגדה' התבאר שספרדי שהוזמן לקרוא מגילת רות אצל בני אשכנז, אינו רשאי לברך להם, אלא אחר יברך והוא יקרא, ואם כן מדוע כאן לגבי ההפטרה אנו אומרים שרשאי לקרוא ולברך את ברכות ההפטרה? אלא שכתבו הפוסקים שיש לחלק בין ברכה שמזכיר בה לשון 'וציונו', לבין ברכת שבח שלא מזכיר בה לשון 'וציונו'. והיינו שבמגילת רות, כיון שהספרדי שקיבל עליו הוראות מרן השלחן ערוך - אינו מצווה לברך, אם כן היאך יאמר, אשר קדשנו במצוותיו 'וציונו', הרי לא נצטווה. לא כן בברכות הפטרה שהם ברכות השבח לבורא עולם 'אשר בחר בנביאים טובים' וכו' ואינו מזכיר לשון 'וציונו', אין בזה חשש ברכה לבטלה ורשאי לברך. אלא שלכתחילה בודאי שלא יעלה, כיון שאין מנהג בני ספרד לקרוא הפטרה בתעניות. (צט)

ברכת כהנים
אף על פי שבמשך השנה הכהנים נושאים את כפיהם בתפלת שחרית בלבד, מכל מקום בתעניות נושאים הם את כפיהם גם בתפלת מנחה. והטעם בזה, כיון שאסרה התורה לכהן לישא את כפיו כשהוא שתוי יין, ובכל יום כיון שאדם אוכל, קיים חשש שישתה הכהן בסעודתו יין ולא יוכל לישא את כפיו. אבל בתענית שאסור לאכול, אין חשש שהכהן ישתה יין, ולכן נושא הוא את כפיו.
ומטעם זה כהן שפטור מהתענית, אינו נושא את כפיו במנחה, שכיון שהוא אוכל, קיים בו עדיין את החשש של שתיית יין כשאר ימות השנה. ולכן יצא הכהן הזה מבית הכנסת בשעת נשיאת כפיים של חבריו הכהנים.

ואמנם בגמרא מסכת תענית (דף כו עמוד ב) מבואר שאין הכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה של יום הכיפורים, שכיון שמתפללים בעוד היום גדול, יש חשש שמא יטעו ויאמרו שגם במשך השנה מותר לישא כפים במנחה. אלא ששואלת הגמרא, אם כן למה במנחה של שאר התעניות, הכהנים נושאים את כפיהם? ומשיבה הגמרא כיון שהכהנים נושאים את כפיהם סמוך לשקיעת החמה, הרי תפלה זו דומה לתפלת נעילה ביום הכיפורים שמתפללים אותה דוקא סמוך לשקיעת החמה, ולכן אין חשש שיטעו בשאר תפלות מנחה של משך השנה שמתפללים אותם בעוד היום גדול.

נמצאנו למדים שאין הכהנים נושאים כפיהם, אלא בתפלת מנחה הסמוכה לשקיעת החמה ולא קודם לכן, שמא יטעו במשך השנה לישא כפיים במנחה.

ואולם יש נוהגים שהכהנים נושאים את כפיהם, גם אם מתפללים מנחה מזמן פלג המנחה [דהיינו כשעה ורבע לפני צאת הכוכבים בשעות זמניות. בעשרה בטבת בערך בשעה 15:50 אחר הצהרים. ובשבעה עשר בתמוז בערך 18:30 בערב]. ומכל מקום אם מתפללים מנחה קודם פלג המנחה, אסור לכהנים לישא את כפיהם, ויש למחות בידם. (סב, סו)

בין השמשות
ציבור שנמשכה תפלתם עד אחר שקיעת החמה, רשאים הכהנים לישא את כפיהם בזמן בין השמשות [שהוא הזמן שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים, שזה ספק יום ספק לילה], אבל אם נמשכה תפלתם עד צאת הכוכבים, לא ישאו הכהנים את כפיהם. (סו)


בין המצרים
המקור לבין המצרים
על הפסוק באיכה (פרק א פסוק ג) "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", דרשו חז"ל: אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר הקודש ופרעו פרעות בישראל, עד שביום ט' באב העלו את בית המקדש באש. ולכן נהגו ישראל קדושים כמה מנהגי צער ואבלות בימים אלו כדלהלן. (קטז)

תיקון חצות
* כתב מרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן א סעיף ג) ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. וכבר תיקן רבנו האר"י ז"ל לומר כמה פרקי תהלים מסוימים המובאים בסידורים בסדר 'תיקון חצות' ['תיקון רחל' ו'תיקון לאה']. וזמן אמירתם מחצות הלילה עד סוף הלילה.

* נכון לשבת על הרצפה סמוך לפתח בשעת אמירת 'תיקון רחל', וטוב שיניח איזה בד וישב עליו, ויאמר את התיקון בכוונה ובקול בכי על חורבן בית המקדש. וטוב שיחלוץ מנעליו קודם אמירת 'תיקון רחל'.

* גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, יאמרו 'תיקון חצות'. (הליכות עולם ח"א מח)

* גם הנשים טוב שתאמרנה 'תיקון חצות', ותצטערנה ותבכנה על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, שעדיין לא נבנה באשמותינו אנו. (הליכות עולם חלק א עמוד מח)

* מעלת אמירת 'תיקון חצות', גדולה יותר ממעלת התפלה בנץ החמה. וגדולה יותר גם ממעלת אמירת 'סליחות' בחודש אלול. (הלכה ברורה סימן א סעיף ג)

תיקון רחל
בימי 'בין המצרים' טוב לומר 'תיקון רחל' גם בחצות היום, כפי שכתב רבנו האר"י ז"ל: מנהג טוב וכשר לכל בעל נפש לישב באבלות אחר חצות היום בכל ימי בין המצרים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. אשר על כן, מה טוב ומה נעים מה שנהגו רבים בימי בין המצרים לישב על הרצפה ולומר 'תיקון רחל' שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש. וזמן אמירתם מחצות היום ועד שקיעת החמה. ומנהג חשוב הוא כמבואר בדברי האר"י, הגאון החיד"א, המגן אברהם, האליה רבה, כף החיים ועוד. (קטז)

תזמורת
יש להקפיד שלא לשמוע שירים המלווים בכלי נגינה בימים אלו, ומכל מקום בשמחה של מצוה כברית מילה, סעודת חתן וכלה, בר מצוה, פדיון הבן, סיום מסכת וכדומה, מותר להשמיע שירים עם כלי נגינה ממש. ומנהג בני אשכנז להחמיר שלא להשמיע כלי נגינה אף בשמחה של מצוה. (קטז, קכא)

שירים
שירה בפה ללא ליווי של כלי נגינה, מותרת בכל אופן אף ללא שמחת מצוה. וכל שכן אם רוצה להנעים את קולו בתפלה, שבודאי ראוי ונכון לעשות כן ולא להמנע, וכמו שנאמר (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". (קיז)

ריקודים
ואולם ריקודים ומחולות אסור לעשות בימים אלו, אפילו בלא כלי נגינה. ופשוט שכל זה אפילו בריקודים המתנהלים על פי תורתנו הקדושה וכללי הצניעות המקודשים לעם ישראל, אנשים לבד ונשים לבד, עם מחיצה המפסקת שאין הגברים רואים את הנשים כלל. אבל ריקודים מעורבים אנשים ונשים יחד, אסורים בהחלט איסור חמור ונורא. ואפילו אם אין ריקודים מעורבים ממש אלא אנשים לבד ונשים לבד, אך ללא מחיצה המבדלת ביניהם, ורואים האנשים את הנשים רוקדות, הרי זה איסור חמור, שמגרה בעצמו את היצר הרע.
ואמרו חז"ל, בכל מה שניסה בלעם הרשע לקלל את ישראל לא הצליח, אך בדבר אחד הצליח, שנתן עצה לבלק לשלוח את בנות מואב אצל ישראל, והם כבר יחטיאו ויקלקלו אותם. וכן היה כמו שנאמר בפסוקים (במדבר כה א): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וכו' וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל: וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיּאמֶר משֶׁה אֶל שׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר: וכו' וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

ומה שיש כמה עמי הארץ שטוענים להקל ראש בעניינים אלו, בטענה כדי שיכירו הבחורים והבחורות זה את זו ויבואו בקשרי שידוכין ונישואין, הרי זו טענת שוא הבל ורעות רוח. ופשוט שאלו הן דעות משובשות פסולות ומגונות, ואינן באות מצד היצר הטוב כלל, ואינן על פי רוח תורתנו הקדושה, אלא הן מצד הסטרא אחרא של היצר הרע, ומהתאוות האסורות המגונות והשפלות שבאותם אנשים, כי הרבה שלוחים יש להקב"ה המזווג זיווגים. ומיותר לומר, כי לצערנו הרב כמה מכשולים ואיסורים חמורים הרבה יותר, נגרמו מההנהגות הגרועות בדברים אלו והדומים להם, וכבר אמרו חז"ל (כתובות יג ב) 'אין אפוטרופוס לעריות', שהעריות נפשו של אדם מחמדתם (מכות כג ב). אשר על כן, שומר נפשו ירחק מכל הנהגה שכזו. ואף אם היה רגיל בעבר להשתתף במקומות כאלו שיש בהם ריקודים מעורבים, יפרוש מכל זה, שכבר נצטוינו בתורתנו הקדושה (ויקרא יט ב) "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", ופרשו חז"ל 'פרושים תהיו'. ולכן לא יבוש אדם מפני המלעיגים עליו ואפילו הם מבני משפחתו, כי כבר אמרו חז"ל (עדיות ז ב) 'מוטב שיקרא האדם שוטה כל ימיו, ואל יקרא רשע שעה אחת לפני המקום'. וברוך ה' הניסיון מורה שאותם אנשים שהתחזקו באמת בכל ליבם ובכל נפשם ועמדו איתנים בדעתם שלא להשתתף במקומות כאלו, וכל שכן שהם עצמם אינם מארגנים את שמחותיהם בצורה כזאת, הבינו אותם בני משפחתם וכבדו את דעתם. אשריהם ואשרי חלקם, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ואמרו בגמרא (מכות כג ב) צא ולמד מציווי התורה "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש", ומה אם דם שנפשו של אדם קצה ממנו, בכל זאת הפורש ממנו מקבל שכר - גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתם, הפורש מהם על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות! עד כאן דברי הגמ'.

ועל קצה המזלג נביא ממה שכתב אחד מהקדמונים תשובה לחכם אחר, והובא במשנה ברורה (סימן שלט בבאור הלכה) וזה תוכן דבריו: חיל ורעדה אחזתני, בכל צרותיהם לי צר, על דבר הפרצה הגדולה שעשו פריצי בני עמנו במקומם לעבור בשאט נפש על דת ודין תורתנו הקדושה, וחוללו במחולות נערים בני בלי תרבות עם בתולות, והתערבו בהם גם אנשים ונשי אנשים ושעירים ירקדו שם, אוי לנפשם כי גמלו רעה לעבור על דת בפרהסיא, והתורה חוגרת שק עליהם, וה' יצילנו מעונש זה. ובודאי שכבודו עשה יפה למחות בכל כוחו באנשים האלו. וכל רב ומורה בעירו מחוייב למחות ולבטל את הריקודים והמחולות של בחורים בני בלי תרבות ובתולות יחד, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לאספסוף אשר בקרבו ותערובות אנשים ונשים. וידוע שאין חילוק בזה בין נשואות לפנויות. ואין לך דרגה גדולה מזו להסתת היצר הרע לזנות, על ידי שמתבוננים ומביטים בני בלי תרבות האלה בפני הנשים והבתולות בעת הריקוד, ופעמים גם אוחזים בידיהם, וקורא אני עליהם 'יד ליד לא ינקה מדינה של גיהנם' וכו'. וידוע שרוב ככל הבתולות כבר הגיע זמנם לראות, והנוגע בהם לשם חיבה עובר על לאו מן התורה שנאמר (ויקרא יח יט) 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב', שאפילו קורבה סתם אסורה, ופשוט הוא, ומרוב פשיטותו לא ניתן לכותבו, ורק כדי להוציא מלב הבורים ועמי הארץ שחושבים שאין איסור בפנויה כלל, אך האמת שאין חילוק, וחס ושלום לא יעלה על הדעת לחלק כלל. כללו של דבר: אין לך גדר ערוה גדול מזה לבטל את המחולות והריקודים של אנשים ונשים יחד, בין נשואות ובין פנויות, ואנחנו שקבלנו את התורה הקדושה, מחויבים לעשות גדר וסייג שלא יעשה כן, והיֹה לא תהיה. עד כאן דבריו. ישמע חכם ויוסף לקח. (קכ, קכא)

שהחיינו
טוב שלא לברך 'שהחיינו' בימי בין המצרים על פרי חדש או בגד חדש, אלא ימתין עד אחר תשעה באב. ואולם בשבתות שבינתיים, מותר לברך 'שהחיינו'. (קכד, קכט)

חולה, רשאי לברך 'שהחיינו' על פרי חדש, מפני שהפירות פותחים את תאבונו לאכול דברים הטובים לבריאותו. והוא הדין לקטן שאינו מבין את משמעות האבל על חורבן בית המקדש, שמותר לתת לו פרי חדש וללמדו לברך 'שהחיינו'. (קלא)

לקח בטעות פרי חדש וברך עליו ברכת הנהנין, ופתאום נזכר שהוא פרי חדש, יברך עליו 'שהחיינו' ויטעם ממנו, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. (קלג)

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם
צריך להזהר בימים אלו שלא ללכת יחידי ברחוב, מסוף שעה רביעית מתחלת היום [בערך 10:15 בבוקר] עד סוף שעה תשיעית [בערך 4:30 אחר הצהריים], מפני שיש מזיקים ששולטים בימים אלו. וכן יש להזהר שלא ללכת בין החמה לצל. (קלג)

אף על פי שכתב הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ב ה"ב) שהתלמידים העושים מעשים שאינם הגונים, יכה אותם המלמד ברצועה קטנה ולא מכת אכזרי, מכל מקום בימים אלו, יזהרו שלא להכות את התלמידים כלל, מפני שיש מזיק שבשעה שהמלמד מכה את התלמיד, הוא גם כן מכה אותו, והמכה יכולה להזיק לילד, על אף שהכה מכה קטנה מאוד. וכמו כן ההורים לא יכו את ילדיהם כלל בימים אלו. (קלג)

נישואים
מנהג בני אשכנז שלא לשאת אשה בימים אלו, אבל מנהג בני ספרד לשאת אשה עד ראש חודש אב, כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ואין צריך להמנע מזה כלל, ואדרבה עדיף יום אחד קודם, ובפרט שהרבה נכשלים בעוונותינו הרבים בנגיעות ובעבירות חמורות, שבודאי שיפה שעה אחת קודם, וכמו שאמרו חז"ל הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה. (ה"ע ח"ב עמוד קלה)

תספורת
מנהג בני אשכנז שלא להסתפר ולא להתגלח משבעה עשר בתמוז עד יום עשירי באב. ומכל מקום אם חל ברית מילה בימים אלו, מותר לשלושה בעלי ברית [המוהל, הסנדק ואבי הבן] להסתפר ולהתגלח, אלא אם כן חל הברית בשבוע שחל בו תשעה באב, שאז אין להתיר. (קנ, קנז)

יש מבנות אשכנז המחמירות גם כן שלא להסתפר בימים אלו. (קנא)


חודש מנחם אב
משנכנס אב
אמרו חז"ל (מסכת תענית כו ב) 'משנכנס אב ממעטים בשמחה'. ודקדקו לומר 'ממעטים', דהיינו שעדיין צריכים לשמוח, אלא שיש להפחית מעט מהשמחה. כיון שכל הזמן צריך האדם לעבוד את ה' בשמחה כמו שנאמר (תהלים ק ב) "עבדו את ה' 'בשמחה' בואו לפניו 'ברננה'". וכבר אמרה תורה (דברים כח מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".

משפט
יהודי שיש לו תביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלדון עמו מראש חודש אב עד עשירי באב. ואם אפשר טוב להשתדל שיתקיים המשפט בחודש אדר, שאז מזלם של ישראל למעלה למעלה. (קלט)

רפואה שלימה
מי שצריך לעבור ניתוח, ואפשר לדחות את הניתוח עד עשירי באב, כדאי שידחה את הניתוח. (הליכות עולם חלק ב עמוד קלד)

תנאים
מותר לעשות מסיבת 'שידוכין' - 'תנאים' אף לאחר ראש חודש אב, ומכל מקום אין להתיר לעשות ריקודים בימי בין המצרים אלא לשורר בפה בלבד. וכן אין לערוך סעודה, אך מותר להגיש לפני האורחים מיני מתיקה וכיבוד קל. (קלח)

בנה ביתך
מותר לבנות בית לצורך מגורים, כגון שביתו קטן ובונה בית גדול יותר, כדי למנוע צפיפות ואי נוחות, אבל אין לבנות בנין לנוי והרווחה יותר. (קמג)

סיד וצבע
אסור לסייד ולצבוע את קירות הבית בימים אלו, ואולם מותר להדביק טפטים על קירות הבית, שאין לנו לאסור אלא מה שאסרו חכמים בלבד. ומכל מקום מותר לצבוע את בתי הכנסת בימים אלו, כיון שזה צורך מצוה של רבים. (קמה)

מעקה
מצוה לבנות מעקה בגג ככל היותר מהר, ולא ידחה זאת לאחר תשעה באב. (קמז)
'ולא תשים דמים בביתך'
וכאן המקום להזהיר כי על אף שאין חיוב מן התורה לעשות סורגים לחלונות הבית, שהם מעט גבוהים, מכל מקום כל החרד לדבר ה' ושומר נפשו, יחמיר בציוויי התורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' 'ולא תשים דמים בביתך', ויעשה סורגים לחלונותיו, כי לצערנו הרב היו מקרים מזעזעים מילדים שקרבו לחלון איזה שרפרף או כסא, ועלו ונפלו, ה' ירחם. ויפה שעה אחת קודם.

רהיטים חדשים
מותר לקנות כלים או רהיטים חדשים לביתו, אף לאחר ראש חודש אב. ומכל מקום אם זה דבר יקר שישמח בו מאוד, כמו מכונית או ספריה יקרה וחשובה, מותר לקנותם, אך טוב להחמיר שלא להביאם לביתו עד לאחר עשירי באב. (קמ)

בגדים
אסור לתפור או לסרוג בגדים חדשים בימים אלו. וכן אסור לקנות בגדים חדשים אף שאינו לובש אותם עתה. אבל מותר לתקן בגד שנקרע, וכן מותר לקנות בד, כדי לתפור ממנו בגד לאחר תשעה באב. (קמז. ה"ע ח"ב עמוד קמט)

ומכל מקום בעלי בתי חרושת לבגדים שיש להם פועלים, ואם יבטלו את פועליהם מעבודתם יצטרכו לשלם להם עבור אלו הימים, כיון שנגרם להם הפסד ממון, רשאים להמשיך להעביד את הפועלים. (קנ)

נעליים
אסור לקנות נעליים חדשות, הגם שאינו נועל אותם בימים אלו, אבל מותר לתקן נעל שנקרעה. ומכל מקום מותר לקנות נעליים חדשות של בד או גומי לצורך תשעה באב, וינעל אותם מעט זמן לפני תשעה באב. (קמז, קמט)

משא ומתן של שמחה
ממעטים בכל הקניות של צרכי החתן והכלה, כיון שהם קניות של שמחה. ואולם אם החתונה מתקיימת מיד לאחר תשעה באב, ולא יספיקו לקנות כדי הצורך, או שיש סיכוי שהמחירים יעלו, מותר לקנות בימים אלו. (קמד)

שהחיינו
אף על פי שהתבאר לעיל שרשאי לברך 'שהחיינו' על בגד חדש בשבתות של 'בין המצרים', מכל מקום בשבת שלאחר ראש חודש אב, נכון שלא לברך 'שהחיינו' על בגד חדש. אך על פרי חדש רשאי לברך, כיון שאין דרגת השמחה באכילת פרי חדש כמו השמחה בלבישת בגד חדש, שהשמחה בבגד חדש הרבה יותר גדולה. (קכט)

הגזרות שלאחר החורבן
שנו חכמים (מסכת בבא בתרא ס ב): כשחרב בית המקדש השני, רבו פרושים [חסידים] בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: היאך נאכל בשר שממנו היו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו המזבח בטל? היאך נשתה יין שממנו היו מנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות? אמרו לו נכון, נאכל פירות במקום לחם. אמר להם פירות גם לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים שהם משבעת המינים? אמרו לו נכון, נאכל פירות אחרים. אמר להם גם מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים על המזבח בחג הסוכות? שתקו, ולא ידעו מה לענות. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כלל, אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי, אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, אלא די לנו בגזרות שחכמים גזרו ואסרו עלינו.

אכילת בשר
* מנהג ישראל שלא לאכול בשר מראש חודש אב ועד יום עשירי באב, ויום עשירי בכלל האיסור. וביום ראש חודש עצמו מנהג הספרדים להתיר לאכול בשר, מפני כבודו של ראש חודש. וכן נהגו הגאונים הגדולים מרן החיד"א ורבי חיים פלאג'י ועוד, אבל מנהג בני אשכנז להחמיר שלא לאכול בשר ביום ראש חודש. (קעט)

* האיסור הוא בין בבשר בהמה ובין בבשר עוף, אבל לאכול דגים פשוט שמותר.

טועמיה חיים זכו
* דבר גדול הוא לטעום קודם השבת את התבשיל של שבת, וכמו שכתב רבנו האר"י ז"ל, שבטעימת התבשיל מראה שהוא כאדם המכין את הסעודה למלך, שטועם את התבשילים אם הם טובים או חסרים תבלין, כדי שיהיו מתוקנים היטב למלך, ובזה נראה שמקבל את האורח בסבר פנים יפות. ובספר 'מחזור ויטרי' של רבנו שמחה תלמידו של רש"י כתב בשם הירושלמי, שכל הטועם את התבשיל בערב שבת, מאריכים לו ימיו ושנותיו.

* אשר על כן, מותר מעיקר הדין לטעום את התבשיל בערב שבת שבימים אלו, אע"פ שיש בו בשר ושומן, והרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה. (קפד)

* אם נשאר בשר מסעודת שבת או מסעודת ראש חודש אב (למנהג הספרדים שאוכלים בשר בראש חודש), המיקל לאכול בשר זה לאחר מכן, יש לו על מה שיסמוך. ובלבד שלא יתחכם לבשל יותר, כדי שישאר לו לאכול בימי החול. (קפה)

* ומכל מקום מותר לכתחלה לאכול בסעודה רביעית, בשר שנשאר מסעודות שבת, רק שלא יתחכם לבשל יותר לשבת, כדי שישאר לו לסעודה רביעית. (קפה)

* מכיון שכל החומרה שלא לאכול בשר בימים אלו, אינה אלא מנהג, לכן מותר לבשל בשר לילדים קטנים לאחר ראש חודש אב, ובפרט בילדים שעוסקים בתורה הרבה, שהתורה מתשת כוחם, שבודאי יש להתיר להם שיאכלו בשר בימים אלו. וכן פסקו הגאון הרב שרגא פייבוש בשו"ת שרגא המאיר, והגאון האדמו"ר מצאנז הרב יקותיאל יהודה אלברשטאם בשו"ת דברי יציב ועוד. (שו"ת יבי"א ח"ט או"ח סימן נ).
* מותר לחולה לאכול בשר בימים אלו, כיון שבמקום חולי לא גזרו חכמים. והוא הדין ליולדת בתוך שלושים יום שדינה כחולה. וכן אשה מינקת שיש חשש שאם תימנע מלאכול בשר, יושפע הדבר על החלב שלה או שהיא סובלת מחולשה. וכן חולה שהתרפא והוא חלש, יש להקל אם אי אפשר בדגים או לפחות בעוף. (קצ)

* סעודת מצוה הנערכת בימים אלו, כמו מילה או פדיון הבן, מותר לכל המשתתפים לאכול בה בשר. ואמנם אדם שבמשך השנה לא היה משתתף, ורק עתה הגיע כדי למלאות תאוותו לאכול בשר, אין להתיר לו לאכול בשר. (קצב)

* סעודה שנהגו בני ספרד לעשות בליל הברית הנקרא 'ברית יצחק', אינה נחשבת כסעודת מצוה, ואין לאכול בה בשר. והוא הדין בסעודה של חנוכת הבית. (קצד)

* שלושת בעלי הברית [אבי הבן, הסנדק והמוהל], מותר להם לאכול בשר בכל אותו היום ולא רק בסעודת הברית, כיון שיום טוב שלהם הוא. (קצג)

* סעודת בר מצוה אינה נחשבת סעודת מצוה, אלא דוקא אם נעשית הסעודה ביום הולדתו ממש. אבל אם דחו או הקדימו את הסעודה ליום אחר, אין זה נחשב כסעודת מצוה. (קצד)

* סעודת סיום מסכת נחשבת בודאי לסעודת מצוה, ומותר לכל המשתתפים לאכול בה בשר. אלא שכל זה דוקא אם רגיל תמיד לעשות סעודה כשמסיים מסכת, או שאע"פ שבדרך כלל אינו עושה סעודה מחמת דוחק, אך עכשו יש לו סיוע ותורמים, אבל אם עושה את הסעודה רק במטרה לאכול בשר, אין להתיר. ואמנם היתר זה הוא רק לאותם אנשים שגם במשך השנה היו משתתפים, או למחזיקים ביד הלומדים בממונם או לתורמים לעשות את הסעודה, אבל אנשים שרק עתה הגיעו למלאות תאוותם לאכול בשר, אין להתיר להם. (קצו. יבי"א ח"א או"ח סימן כו אות ז)

* אדם שסיים מסכת, אין לו לדחות את הסעודה לימים אלו כדי לאכול בשר. אך אמנם רשאי ללמוד לאט יותר או מהר יותר, כדי לסיים בימים אלו. (קצז)

* סיום מסכת משניות עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא, נחשב כסעודת מצוה. אך רק למסיים עצמו מותר לאכול בשר ולא לשאר המוזמנים. (קצח)

* טעה וברך על מאכלי בשר בימים אלו, יטעם כדי שלא תהא ברכתו לבטלה. (רב)

* אדם בריא שרוצה ללכת אחר שרירות לבו ולאכול בשר במקום שנוהגים בו איסור, אמרו חכמים עליו שהוא פורץ גדר וישכנו נחש וגדול עוונו מנשוא. (קצא)

שתיית יין
מנהג בני ספרד לשתות יין אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב, וכן מנהג ירושלים עיר הקודש, כמו שהעידו רבים מרבותינו האחרונים ז"ל. אלא שיש מקומות שנוהגים להחמיר שלא לשתות יין. ומכל מקום יין של הבדלה או של ברכת המזון, מותר לשתות, ואפילו אם יש בכוס יותר מרביעית יין, מותר לשתות את כולו.

מנהג בני אשכנז שלא לשתות אפילו יין של הבדלה, אלא נותן את היין לילד קטן שישתה. ואם לא מצא ילד קטן, מותר למברך עצמו לשתות את היין. (רה)

שכר
במשקה שכר לא נהגו להחמיר, ולכן מותר לשתות ערק או ליקר וכדומה. (רה)

כיבוס בגדים
מנהג בני אשכנז שלא לכבס בגדים, ושלא ללבוש בגדים מכובסים, החל מיום ראש חודש אב. (קסג)

רחיצה
מנהג בני אשכנז שלא להתקלח כל הגוף, בין במים חמים ובין במים קרים, החל מיום ראש חודש אב. ומכל מקום אם חל ראש חודש אב ביום שישי, מותר להתרחץ כל הגוף במים חמים עם סבון, כיון שרגיל כך בכל ערב שבת. (קעב)

מכיון שבימים האלו ובמקומותינו החום רב והזיעה מרובה, וקשה מאוד שלא להתרחץ כלל מראש חודש, ופעמים הרבה שהדבר גורם לאי נעימויות, וכבר אמרו חז"ל (ברכות דף יט עמוד ב) גדול כבוד הבריות עד שבמקרים מסוימים דוחה אפילו איסור תורה. ואם אדם לא יתקלח במשך תשעה ימים, יגרום לצער של הסובבים אותו, ואולי אף לחילול ה' בציבור, לכן יש מקום להקל להתקלח במים קרים, כל שכוונתו לא לשם תענוג ולהנאת רחיצה אלא רק להסיר את הזיעה, כיון שלא אסרו חז"ל אלא רחיצה של תענוג. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בספרו אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן פד אות ד).


שבוע שחל בו תשעה באב
חומרת השבוע
שבוע שחל בו תשעה באב, חמור יותר מהימים שקודם לכן, כיון שקרבים אנו יותר ליום הכאוב ביותר לעם ישראל שבו נשרף בית מקדשנו ותפארתנו שהיה מכפר עוונותינו מידי יום ביומו, כמו שאמרו חז"ל (מדרש תנחומא פנחס יג): אמר רבי יהודה בר סימון, מעולם לא לן אדם בירושלים ועוונו בידו. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עוונות שנעשו בלילה, תמיד של בין הערבים מכפר על עוונות שנעשו ביום.

תספורת
אסרו חכמים להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב, כמבואר בשלחן ערוך (סימן תקנא סעיפים ג, יב, יג, יד), ואין לספר גם את הילדים הקטנים על אף שעדיין לא הגיעו לחינוך. ומכל מקום שפם המעכב את האכילה, מותר לגלחו. ומנהג בני אשכנז שלא להסתפר ולא להתגלח משבעה עשר בתמוז עד יום עשירי באב כמבואר לעיל. (קנ, קנא)

מזל טוב
אם חל ברית מילה בשבוע שחל בו תשעה באב, אין להתיר לשלושת בעלי הברית [המוהל, הסנדק ואבי הבן] להסתפר ולהתגלח. (קנז)

לא תתגודדו
בחורי ישיבה מבני ספרד הלומדים יחד עם בחורי ישיבה מבני אשכנז, מן הדין אינם צריכים להחמיר שלא להסתפר משבעה עשר בתמוז כמנהג חבריהם האשכנזים, ואין לחוש בזה לאיסור 'לא תתגודדו', שדרשו חז"ל (מסכת יבמות יג ב) 'לא תעשו אגודות אגודות'. והטעם בזה, שכיון שהדבר מפורסם בכל תפוצות ישראל שיש מנהגים שונים בין הספרדים והאשכנזים, וכל עדה יודעת שכל המנהגים יסודתם בהררי קודש, ואלו ואלו דברי אלוהים חיים, לכן אין לחוש בזה לאיסור. וכמו שבזמן רבותינו התנאים נחלקו בית שמאי ובית הלל, וכל אחד היה מורה לפי דעתו, ולא היה חשש בזה, כיון שהיתה מחלוקתם ידועה ומפורסמת לכל ישראל, והכל ידעו שמחלוקתם לשם שמים. כמבואר בשו"ת הרדב"ז (לפני למעלה מחמש מאות שנה). ויש עוד כמה טעמים בזה כמבואר בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן לו).

נשים
מותר לנשים להסתפר בימים אלו. ומיותר להזכיר שאסור לאשה להסתפר אצל איש, או לאיש להסתפר אצל אשה, וכמה איסורים חמורים מן התורה הם עוברים, וגדול עוונם מנשוא. והיודע ומכיר אנשים כאלו, חייב להוכיחם ולהסביר להם את חומרות העוונות שבהם הם חוטאים ומחטיאים את הרבים, ולא יתחמק בכל מיני תירוצים ואפילו הם מבני משפחתו. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. (קנא)

תסרוקת
מותר להסתרק במסרק אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב, כשם שמותר לאבל להסתרק בתוך שבעת ימי אבלות. כמבואר בשלחן ערוך והרמ"א בהלכות אבלות (יורה דעה סימן שצ סעיף ו). (קס)

צפרניים
מעיקר הדין מותר לגזוז צפרניים בשבוע שחל בו תשעה באב. ואף המחמירים שלא לגוזזם, אם הצפרניים עודפות על הבשר, יגזזו אותן. ויזהר בזה ביותר בימים אלו שלא יהיו עודפות על הבשר, כמו שכתב רבנו חיים ויטאל. (ה"ע ח"ב עמוד קמד)

אשה שחל ליל טבילתה בימים אלו, מותר לה לגזוז את צפרניה, כיון שזה לצורך מצוה. (קסב)

כיבוס בגדים
* אסור לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, ומנהג בני אשכנז להחמיר בזה כבר מראש חודש אב, כמבואר לעיל.
* כל הבגדים בכלל האיסור בין הבגדים העליונים שלובש מעל לבגדיו, ובין בגדי הזיעה הקרובים לבשרו. וכן אסור לכבס מגבות, מפות שלחן, סדינים וכדומה.

* גם אם אינו לובש את הבגדים אלא לאחר תשעה באב, אסור לכבסם.

* גם בגדי ילדים קטנים אסור לכבס, ומכל מקום בגדי הילדים שעד גיל שלוש, מותר לכבס, שכיון שמתלכלכים תמיד, לא גזרו בהם חכמים. (קסג)

* אין לתת בגדים בימים אלו אפילו למכבסה של גוי שיכבסם, ואפילו אם לא ילבשם עד לאחר תשעה באב. ומכל מקום מותר למוסרם לגוי קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אף אם יכול להיות שהגוי יכבס את הבגדים בשבוע זה. (קסט)

* אם אירע ברית מילה בשבוע זה, מותר לשלושת בעלי הברית [המוהל, הסנדק ואבי הבן] ללבוש בגדים מכובסים. וכן יש להתיר לאם התינוק ולאשה הנושאת את התינוק אל המילה ללבוש בגדים מכובסים. (קע)

* מכיון ששורר חום רב בתקופה זו, ולא שייך להשאר עם אותם בגדים למשך שבוע שלם, ובפרט כשחל תשעה באב ביום חמישי, לכן עצה טובה נתנו לנו רבותינו ז"ל, שקודם השבוע שחל בו תשעה באב, ילבש למשך שעה אחת את כל הבגדים שנראה לו שיצטרך ללובשם במשך השבוע, וכיון שכבר לבשם, אינם נחשבים כבגדים מכובסים, ומותר ללובשם בשבוע שחל בו תשעה באב. (קסה)

כבוד הבריות
וטוב שכל אחד יאמץ לעצמו עצה זו, שכבר אמרו חז"ל (מגילה דף ג עמוד ב) גדול כבוד הבריות שפעמים דוחה אפילו איסור תורה. ואם אדם לא יחליף את בגדיו למשך אותו שבוע, יגרום לצער של הסובבים אותו, ופעמים אף לחילול ה' בציבור.

צחצוח נעליים
מותר לצחצח נעליים בשבוע זה, כיון שלא אסרו חכמים אלא כיבוס ולא דבר הדומה לכיבוס. (קע)

ניקיון הבית
ומטעם זה מותר גם לשטוף את הרצפה בשבוע זה. (קע)

רחיצה
מנהג בני ספרד שלא להתרחץ במים חמים בשבוע זה, אבל במים קרים מותר להתרחץ ואפילו עם סבון. ומכל מקום מי שזקוק להתרחץ במים חמים לצורך רפואה, מותר. ומנהג בני אשכנז שלא להתרחץ אפילו במים קרים כבר מראש חודש אב כמבואר לעיל. (קעב, קעח)

מקוה
מי שרגיל לטבול במקוה בכל יום, יטבול במקוה צונן בימים אלו. ואם קשה לו במים צוננים, רשאי לטבול במקוה חם. (קעז)

אשה שהגיע זמן טבילתה, חופפת רוחצת וטובלת במים חמים ללא שום שינוי כלל משאר ימות השנה. (קעז)

אין שבוע שחל בו
תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, או כשחל תשעה באב ביום ראשון, אין לשבוע שלפניו דין של שבוע שחל בו. ולכן מותר לבני ספרד להסתפר ולהתגלח בשבוע הקודם. וכן מותר לכבס בגדים או ללבוש בגדים מכובסים, וכן מותר להתרחץ במים חמים בכל השבוע הקודם. (קנג, קסח, קעב)


שבת חזון
שבת חזון
השבת שלפני תשעה באב נקראת 'שבת חזון', על שם שמפטירים בה את ההפטרה בנביא ישעיה (פרק א) 'חזון ישעיהו'.

צפרניים
בערב שבת חזון, מותר לגזוז את הצפרניים לכבוד שבת. (קסב)

תספורת
אע"פ שאין דין שבוע שחל בו כשהתענית ביום ראשון, מכל מקום נכון להחמיר שלא להתגלח ביום שישי של ערב שבת 'חזון'. (קנג)

רחיצה
לפי המבואר לעיל שמנהג בני אשכנז שלא להתרחץ מיום ראש חודש אב אפילו במים קרים, בכל זאת בערב שבת 'חזון', מותר להם לרחוץ פניהם ידיהם ורגליהם. ומי שרגיל בכל ערב שבת להתרחץ במים חמים, מותר לו גם עתה לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים חמים. (קעג)

בגדי שבת
המנהג ללבוש בגדי שבת בשבת 'חזון' ככל שאר שבתות השנה, ואין לשנות. אולם יש מבני אשכנז הנוהגים להשאר עם בגדי חול לאות אבל וצער על החורבן. (רז)

סעודות שבת
בגמרא מסכת תענית (דף כט עמוד ב) מבואר, שאפילו אם תשעה באב חל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, או שערב תשעה באב הוא בשבת, אוכל ושותה כל צרכו בכל שלושת הסעודות, ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה המלך בשעת מלכותו. ולכן אין להמנע בשבת זו מאכילת בשר או דברים אחרים, אלא יתנהג ככל שאר שבתות השנה. וכמו כן ישיר זמירות שבת בשמחה וחדוה, כי אין לערב את אבלות החורבן בשמחה של שבת. (ריא)

פרוכת
תשעה באב שחל להיות בשבת, מנהג בני אשכנז שלא לפרוש פרוכת על ארון הקודש בשבת זו. (רטו)

הפטרה
יתפללו בניגון ובנעימה כבכל שבת, ולא יאמרו קינות חס ושלום, וכמו כן אין לקרוא את ההפטרה בניגון של קינות אפילו אם חל תשעה באב להיות בשבת, וכמו שכתבו הרדב"ז והגאון החיד"א לבטל את המנהג הזה שנהגו בזה בכמה מקומות, כיון שאין זה מכבודה של השבת כלל וכלל. (ריח)


ערב תשעה באב
וידוי
תשעה באב נקרא 'מועד', שנאמר (איכה פרק א פסוק טו) "קרא עלי 'מועד' לשבור בחורי". והואיל ועתיד הקב"ה להופכו ליום מועד ושמחה, לפיכך אין אומרים בו וידוי כלל. ומטעם זה אין אומרים וידוי גם בתפלת מנחה שבערב תשעה באב, כדין הידוע שכל יום שאין אומרים בו וידוי, אז אין אומרים וידוי גם בתפלת מנחה שלפניו. והוא הדין כשחל תשעה באב במוצאי שבת, אין אומרים 'צדקתך' בתפלת מנחה של שבת. (ריט)

לימוד תורה
כיון שאין היתר ללמוד תורה בתשעה באב אלא בענייני צער ואבלות, לכן טוב שלא ילמד את הלימודים שרגיל בהם כבר מחצות היום [בערך 12:45] של ערב תשעה באב ואילך, כיון שדרכו של האדם להמשיך להרהר בלימודו גם לאחר שסיים את לימודו, ונמצא שנכנס לתשעה באב כשהוא שמח. ולכן ילמד בדברים שמותר ללמוד בהם בתשעה באב, וכדלהלן. (רכא)

גם אם ערב תשעה באב חל בשבת, טוב להחמיר שלא ללמוד אלא בדברים של תשעה באב. ובכל אופן אם קשה לו שלא ללמוד בלימודים שרגיל בהם, רשאי ללמוד בכל לימוד שהוא, והעיקר שלא יתבטל מלימוד תורה חס ושלום. (רכא)

טיול
אסור לטייל בערב תשעה באב, ואפילו אם חל בשבת, אסור לטייל. (רכד)

נעליים
אם אין לו נעליים שאינן של עור לתשעה באב, מותר לקנות נעליים חדשות, וישתדל לנועלם מעט זמן קודם תשעה באב. (קמט)
סעודה המפסקת
מהי סעודה המפסקת
הסעודה האחרונה שאוכלים בערב תשעה באב לאחר חצות היום קודם תחילת הצום, הרי היא נקראת 'סעודה המפסקת', דהיינו שבה מפסיקים מלאכול עוד סעודה. ומכל מקום לא נאסרה האכילה והשתיה אחר גמר הסעודה. (רמב, רמג)

מנהג הקדמונים
בגמרא מסכת תענית (דף ל עמוד א) אמרו: כך היה מנהגו של רבי יהודה בן רבי אלעאי, ערב תשעה באב היו מביאים לו פת חרבה [יבשה] במלח, ויושב בין תנור לכיריים [מקום של הגחלים והאפר] ואוכל ושותה עליה קיתון [כלי] של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.

כתב הרמב"ם (הלכות תענית פרק ה הלכה ט): חסידים הראשונים כך היה מנהגם: ערב תשעה באב היו מביאים לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים, ויושב בין תנור לכיריים ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ושממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים, אלא אם כן היה בשבת. ע"כ.

ישיבה
נהגו לשבת על הרצפה בסעודה המפסקת, כדי שתראה הסעודה עניה ושפלה, ומטעם זה אסרו חכמים לאכול בסעודה זו שני תבשילים, כפי שיתבאר להלן. אך אין הטעם בזה משום אבלות, שהרי עדיין לא נכנס תשעה באב, ולכן אין צריך גם לחלוץ נעליו בסעודה זו. ויש שמניחים איזה שטיח או בד כל שהוא, כדי שלא לשבת על הרצפה ממש. וגם הנשים תשבנה כך. (רלט, רמ. ה"ע ח"ב עמוד קנב)

זימון
לא ישבו שלשה לאכול יחד אלא כל אחד בפינה אחרת, כדי שלא יתחייבו בזימון. ואפילו אם ישבו ביחד, לא יזמנו, אלא כל אחד יברך לעצמו בלי זימון. (רמ)

דגים. שכר.
לא יאכל דגים בסעודה המפסקת, וכן לא ישתה שכר כמו בירה וכדומה, אבל שאר משקאות קלים מותר לשתותם. (רכד)

שני תבשילים
* אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת, ולכן לא יאכל ביצה קשה וגם ביצה רכה, ולא יאכל ביצה מבושלת וגם ביצה מטוגנת, וכן כל כיוצא בזה. (רכז)

* אין לאסור שני תבשילים אלא במאכלים שאין דרך לבשלם בסיר אחד, אבל מאכלים שדרך לבשלם בסיר אחד, נחשבים לתבשיל אחד, ולכן אם בישל כמה ירקות בסיר אחד, הרי הם נחשבים כתבשיל אחד ומותר לאוכלם. (רכח)

* ההגבלה היא דווקא בתבשילים ולא בדברי מאפה, ולכן מותר לכתחלה לאכול את התבשיל עם לחם או עם כמה סוגי לחמים, וכן מותר לאכול עוגה. (רכט)

* יש נוהגים לאכול תבשיל של עדשים יחד עם ביצים בסעודה המפסקת, כיון שהם מאכל אבלים. ומכל מקום אין לאכול כן אלא רק אם דרכם לבשל כך גם בשאר ימות השנה, אבל אם אין דרכם כך בשאר ימות השנה, ועושים כן עכשו כדי לאכול את שני המינים, הרי זה נחשב כשני תבשילים. והוא הדין במה שיש נוהגים לבשל אורז עם עדשים יחד לסעודה המפסקת, שאם אין דרכם לבשל כך במשך השנה, הרי זה נחשב כשני תבשילים, ואסור לאכול תבשיל זה בסעודה המפסקת. (רלג)

* וכל שכן שאין לאכול תבשיל של עדשים ואחר כך ביצים מבושלות, שהרי הם שני תבשילים. וגם לא יאכל לאחר ברכת המזון את הביצים המבושלות, שהרי הוא גורם לברכה שאינה צריכה. (רלג)

* מותר לאכול סלט ירקות או כמה מיני פירות חיים בסעודה המפסקת, אבל אם הם מבושלים או כבושים, אסור. ולכן אין לאכול ביצים עם זיתים או מלפפונים חמוצים. (רלה)

* מותר לאכול ביצים עם גבינה, כיון שאין הגבינה נחשבת כתבשיל. וכן מותר לאכול כמה סוגי גבינות בסעודה המפסקת או חמאה וגבינה וכיוצא בזה. (רלה)

סעודה המפסקת בשבת
ערב תשעה באב שחל בשבת, מותר לאכול בשר ולשתות יין אפילו בסעודה שלישית, ואסור להמנע מזה בגלל תשעה באב. ומותר לשיר שירי שבת, ויברכו ברכת המזון עם זימון כשיש שלושה, ואין צריך להזהר בכל האיסורים הנ"ל. ומכל מקום ישימו לב לגמור את הסעודה כמה דקות קודם שקיעת החמה. (ריא)


דברים האסורים בתשעה באב
חמשה עינויים
תשעה באב כולו בין בלילה ובין ביום, אסור באכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור, ותשמיש המטה. וכל הדינים בזה שוים בין לאנשים ובין לנשים.

רחיצה
אסור לרחוץ במים חמים או קרים, ואפילו מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ומכל מקום לא אסרו אלא רחיצה של תענוג אבל אם ידיו מלוכלכות בעפר וכדומה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם, כיון שאין זו רחיצה של תענוג. (רנו)

נטילת ידים בבוקר
כשיקום משנתו בבוקר, יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ויטול שלוש פעמים לסירוגין [ששופך מים על יד ימין ואח"כ על יד שמאל, וחוזר כך שלוש פעמים], ויברך "על נטילת ידים". (רנו)

רחיצת פנים בבוקר
לא ירחץ פניו במים בבוקר, ומכל מקום אם יש לו לפלוף ליד עיניו, מותר לרחוץ את המקום המלוכלך בלבד. ורק מי שהוא איסטניס באמת ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ את פניו בבוקר, מותר לו לרחוץ את פניו. ובני אשכנז אע"פ שמחמירים באיסטניס ביום הכיפורים, מודים בתשעה באב להקל. (רנז)

רחיצת פנים לכלה
כלה שנישאת מתאריך ט' בתמוז והלאה, כיון שבתשעה באב היא בתוך שלושים יום לחתונה, התירו לה חכמים לרחוץ פניה במים, כדי שלא תתגנה על בעלה. (רנח)

אשר יצר
הנצרך לבית הכסא, יטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ויברך 'אשר יצר'. אך אם ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ כל מקום שיש בו לכלוך. ופשוט שאם נצרך לנקביו גדולים, שחייב לקנח במים כמו בכל ימות השנה ולא יסתפק בנייר לבד. (רנז)

נטילת ידים לברכת כהנים
כהן העולה לברכת כהנים, נוטל את ידיו עד סוף הפרק, כדרכו בכל השנה. (רנז)

נטילת ידים לסעודה
חולה שאוכל לחם בתשעה באב, יטול את ידיו עד קשרי אצבעותיו. (ה"ע ח"ב קסג)

מקוה
אסור לטבול במקוה טהרה בתשעה באב כלל, ואפילו מי שרגיל לטבול כל יום במשך השנה. וגם אשה שהגיע זמנה לטבול בליל תשעה באב, אסור לה לטבול בשום אופן אלא תדחה את הטבילה למוצאי תשעה באב. (רנח)

סיכה
אסור לסוך בשמן בתשעה באב, ואפילו מקצת גופו. (רס)

נעילת הסנדל
אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אבל מנעל העשוי מגומי או מבד ושאר מינים, אע"פ שאין לו צער בהליכתו, מותר לנועלו. ונעלי עץ שיש להם רצועה של עור מלמעלה הנקראים קבקבים, מותר לנועלם. (רס)

חולה
חולה או יולדת בתוך שלושים יום, מותר להם לנעול נעלי עור. (רסא)
איש ואשה שזכו
אפילו אם האשה טהורה, אסורים בני הזוג בתשמיש. ואין צריך להזהר בדיני הרחקות, אלא אם אינה טהורה שבלאו הכי, היא אסורה. (ה"ע ח"ב עמוד קנג)

שינה
מרן בשלחן ערוך (סימן תקנה סעיף ב) הביא מה שיש נהגו לשכב בליל תשעה באב כשהוא מוטה על הארץ, ולהניח אבן תחת הראש. וגם הרמ"א כתב, ויש לאדם להצטער בענין משכבו בליל תשעה באב שאם רגיל לשכב בשני כרים, לא ישכב כי אם באחד. ויש משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ביעקב אבינו "ויקח מאבני 'המקום' וישם מראשותיו", שראה ברוח קדשו את בית המקדש שנאמר "מה נורא 'המקום' הזה", וראה גם את החורבן. ומכל מקום מי שחלש, אינו חייב בכל זה. וימעט האדם מכבודו והנאתו בתשעה באב בכל מה שאפשר.

מצות תלמוד תורה
חיוב מצות תלמוד תורה שיש בכל השנה, ישנו גם בתשעה באב, וכמו שפסקו הגאונים הגדולים החכם צבי, רבי חיים פלאג'י, השדי חמד ועוד. אלא שמכיון שהלומד תורה כהוגן, יודע כי התורה משמחת את הלב ומשתעשעים בה, כמו שנאמר 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', וכן נאמר 'לולי תורתך שעשועי', וכמו שכותב האור החיים הקדוש (דברים כו יא) וזה לשונו: "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוּב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". וכיון ששמחה הרי היא אסורה בתשעה באב, לכך אסרו חכמים ללמוד בתשעה באב, לבד מדברים מסוימים שאינם משמחים, וכדלהלן.

דברים המותרים
מותר ללמוד פרק שלישי במסכת מועד קטן, כיון שעוסק הרבה בענייני אבלות. וכן את הגמרא במסכת גיטין (מדף נה סוף עמוד ב עד דף נח סוף עמוד א), שעוסקת הרבה בענייני החורבן, וכמובא לעיל בשער האגדה בהרחבה. וכן הלכות אבלות, ופירושי חז"ל על ספרי איכה ואיוב, וידלג את פסוקי הנחמה שבאיוב. וכן מותר ללמוד בספרי מוסר המעוררים את האדם לתשובה, וכמו שפסק המאירי (מועד קטן כא עמוד א).

חידושי תורה
למד בדברים המותרים בתשעה באב, והתחדשו לו חידושי תורה בדרך לימודו, וחושש שישכחם עד מוצאי תשעה באב, רשאי לכותבם בתשעה באב. (רסח)

חק לישראל
אין ספק שדבר גדול ועצום הוא ללמוד בכל יום בספר 'חק לישראל' שתקנו רבנו האר"י והחיד"א ז"ל, כדי שיזכה האדם ללמוד בכל יום מעט מכל מקצועות התורה [תנ"ך, משנה, גמרא, זוהר, הלכה ומוסר], אלא שמכיון שבט' באב אסור ללמוד תורה המשמחת, לכן ישלים את הלימוד ביום שלפניו או במוצאי תשעה באב. (רסה)
תהלים
לכתחלה אין לקרוא תהלים בתשעה באב, ומכל מקום אם קורא בדרך תפלה לרפואת איזה חולה, יש לו על מה שיסמוך. (רסה)

שלום
לא ישאל בשלום חברו בתשעה באב. ומכל מקום מי שלא ידע ואמר שלום לחברו, ישיב לו בשפה רפה ובהכנעה, שיבין שאין שאלת שלום בתשעה באב. (רסט)

בוקר טוב
מותר מן הדין לומר 'בוקר טוב' או 'ערב טוב', וכמו שפסק התרומת הדשן. (ער)

מלאכה
המנהג שלא לעשות מלאכה בתשעה באב בלילה וביום, כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות. ויש מבני אשכנז שנהגו להקל במלאכה אחר חצות היום, אלא שכבר כתב בספר חיי אדם שראוי לכל ירא שמים שלא לעשות מלאכה כל היום, כדי שלא יסיח את דעתו מהאבלות. ואמרו בגמרא (מסכת תענית דף ל עמוד ב), אמר רבי עקיבא: כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם. והיינו אפילו באותם מקומות שנוהגים היתר בעשיית מלאכה. (רעא, רעד)

טיול
אסור לטייל בתשעה באב אפילו כשהולך לבדו, ואפילו אם חל ערב תשעה באב בשבת, אסור לטייל. ואותם ההולכים לשריד בית מקדשנו 'הכותל המערבי' בתשעה באב, ופוגשים שם את חבריהם, ומפטפטים עמם על כל מיני חוויות מאחר שלא ראו אותם זמן רב, בודאי שאיסור חמור הוא ואין להם היתר בזה כלל. (רעא)


תשעה באב שחל במוצאי שבת
החלפת הבגדים והנעליים
כשחל תשעה באב במוצאי שבת, אין להוציא את בגדי השבת ואת נעלי העור מיד בשקיעת החמה, אלא ישאר עם בגדי השבת ונעלי העור עד זמן מועט אחר צאת הכוכבים, כדי להוסיף מחול על הקודש, ויאמר: 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', ויחליף בגדיו לבגדי חול שכבר לבשם קודם ואינם מכובסים, ויחלוץ מנעליו. (רעו)

ולכן על גבאי בתי הכנסת שלא להתחיל תפלת ערבית במוצאי שבת, אלא עד כדי שיהיה שהות לציבור להחליף בגדיהם אחר צאת הכוכבים ולחזור מבתיהם. (רעו)

הבדלה
מזכירים בתפלת ערבית 'אתה חוננתנו'. ואין מבדילים על הכוס אלא מברכים על הנר בלבד ברכת 'בורא מאורי האש' אחר העמידה של ערבית קודם קריאת מגילת איכה. וגם הנשים הנמצאות בבית, תברכנה על הנר. ובמוצאי תשעה באב, מבדילים על הכוס בברכת 'בורא פרי הגפן' וברכת 'המבדיל' בלבד. (רעח)
אם שכח בערבית לומר 'אתה חוננתנו', אינו חוזר. (רעח)

כל הפטורים מהתענית [חוץ מקטנים], צריכים להבדיל על הכוס קודם שיאכלו, שהרי אסור לאכול כלום קודם ההבדלה. וטוב שיתנו לקטן לשתות את היין. אך אם אין קטן שישתה, רשאי לשתות המבדיל בעצמו. ואם קשה לו לשתות רוב רביעית [41 גרם], די שיטעם מעט מהיין. (רפג)


תפלות תשעה באב
על הארץ
בתשעה באב בערבית ושחרית, יושבים על הארץ. וטוב להניח שטיח ולשבת עליו ולא על הארץ ממש. ולאחר חצות היום, המנהג לשבת על הכסאות. (רפז)

גובה המושב
אין לשבת על שרפרף בגובה טפח [8 ס"מ] ומעלה, ומי שהוא זקן וחלש מאוד, מותר לו לשבת על שרפרף או כרית שגובהם מעט פחות משלושה טפחים [24 ס"מ]. (רפח)

פרוכת
נוהגים להסיר את הפרוכת מארון הקודש, עד לתפלת המנחה. והטעם בזה על פי מה שאמרו במדרש איכה על הפסוק (פרק ב פסוק יז) עשה ה' אשר זמם 'ביצע אמרתו', מלמד שכביכול קרע ה' את בגדיו [אמרתו לשון בגד]. (רצא)

נחם
אומרים 'נחם' בברכת 'בונה ירושלים' בעמידה. ומנהג בני ספרד לאומרו בכל התפלות ערבית, שחרית ומנחה כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. אבל מנהג בני אשכנז שלא לומר 'נחם' אלא במנחה בלבד כדעת הרמ"א. (רצא)

שכח ולא אמר 'נחם', יאמר באמצע ברכת 'שומע תפלה'. ואם שכח גם שם, יאמר בברכת 'רצה' במקום שאומרים 'יעלה ויבוא'. ואם לא אמר, יאמר בסוף התפלה לפני 'יהיו לרצון' האחרון. ואם גם שם לא אמר, אינו חוזר. (רצג)

כל המשנה ידו על התחתונה
אין לשנות מנוסח אמירת 'נחם' כלל, כי הכל תוקן מרבותינו אנשי כנסת הגדולה בסודות עליונים ונשגבים מאתנו. זאת ועוד, כי עדיין בעוונותינו הרבים מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולי עבודה זרה בכמה כנסיות טמאות, ואשר על ידי כומריהם ומנהיגיהם דם ישראל נשפך כמים בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, סביב רשעים יתהלכון, ולכל עם ישראל אסור מהתורה להכנס להר הבית משום טומאת מת, והערבים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר. ומסופר בזוהר הקדוש, כי פעם ראו החכמים את רבי אלעזר בן ערך שהיה יושב ובוכה, וכשנשאל לפשר הדבר, אמר אני בוכה על אבן השתיה שבתוך בית המקדש. ואמר: אוי אבן הקדושה העולה על כל קדושה, היאך עתידים אומות העולם לזלזל בך ולהושיב את מתיהם הטמאים עליך, לטמאות את המקום המקודש, כי אנוכי הרואה שעל אבן השתיה עתידים לתת האומות את פגריהם, מי לא יבכה על כך, אוי לאותו הדור שיתרחשו בו דברים אלה. ע"כ. ועיקר ישובה של ירושלים שהיה בצד דרום של בית המקדש, מאוכלס עדיין על ידי הערבים שונאי ציון. וכמה בתי כנסת שהיו לתפארת בעיר העתיקה, עודם חרבים ושוממים. ומלבד כל זה גם הרוחניות של ירושלים היא בשפל המדרגה, כי מה מאוד ידאב כל לב חרד לדבר ה' על התפרקות הדור מחיי תורה ומצוות, חינוך אלפים ורבבות מילדי ישראל ללא תורה וללא מצוה, והרס חומת הצניעות והמוסר, וריבוי חילולי השבת ועוד כהנה, בושנו ונכלמנו כי שודדו ארמונותינו ארמונות תורתנו הקדושה, ותפילותינו לה' יתברך, שישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ויגאלנו גאולת עולם, אמן. (שו"ת יחוה דעת חלק א סימן מג)

עננו
מנהג בני ספרד לומר 'עננו' בכל התפלות. ומנהג בני אשכנז לומר רק במנחה, חוץ מהש"צ שאומר גם בחזרת התפלה של שחרית, וכמבואר לעיל. (רצז)

ערבית ליל תשעה באב
מנהגים שונים יש בסדרי התפלה, וכל מקום יעשו כפי מנהגם. והעיקר הוא שישתדל כל אדם בפרט בשעת אמירת איכה וקינות, לבכות ולהתאבל מעומק ליבו על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה, ועל עוון שנאת חינם שבגללו חרב בית המקדש השני ועדיין לא נבנה, ולקבל על עצמו להרבות באהבת חינם ללא שום הבדל אם הוא מעדה זו או מעדה אחרת, או אם הוא הולך בדעותי או לא. (רחצ)

בשעת קריאת איכה וקינות, אסור לדבר או לצאת חוץ לבית הכנסת, כדי שלא יסיח את דעתו מהאבלות. (שב)

יש מבני אשכנז שנהגו לקרוא מגילת איכה מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף, ומברכים קודם הקריאה 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מקרא מגילה'. (שב)

חבל על הזמן
מה טוב ומה נעים מה שנהגו בהרבה בתי כנסת, לארגן שיעור לאחר תפלת ערבית בענייני היום ובמעשיות החורבן כמובא בשער האגדה לעיל, ובפרט שביום זה צריך למעט ככל היותר משיחה ודיבורים מיותרים, כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות, ומה בצע שילך לביתו לאחר התפלה מיד, ומן הסתם יפטפט על דא ועל הא. ואשרי המארגנים המזכים את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ברכות השחר
אף על פי שברכת 'שעשה לי כל צרכי' שבברכות השחר, נתקנה על נעילת נעליים, והרי אין אנו נועלים נעלי עור בתשעה באב, בכל זאת מברכים אותה בתשעה באב, כיון שעל מנהגו של העולם אנו מברכים. ועוד שאין אנו הולכים יחפים אלא רגילים לנעול נעליים שאינם של עור. ועוד שברכות השחר שהוא מברך בבוקר, הרי הוא מברכם על כל היום והלילה שלאחריו, וכיון שאנו נועלים נעלי עור במוצאי תשעה באב, נמצא שהברכה הולכת גם על זה. ולהלכה כבר פשט המנהג לברך וכן ראוי להורות. וכן מנהג בני אשכנז לברך. (שה)

תפילין
מנהג ירושלים להתעטף בציצית ולהניח תפילין בבית הכנסת בתפלת שחרית, וכן העיקר להלכה. ויש נוהגים להניח התפילין בתפלת מנחה. ומכל מקום כיון שמנהג ירושלים זה, יסודתו בהררי קודש, מה טוב ומה נעים שגם במקומות אחרים שיש להם רב שבכח הנהגתו לשנות את מנהגם, ינהיג כן לקהל עדתו בנעימות ובהסבר יפה, וכמו שהנהיג הראשון לציון הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בבואו לכהן קודש בעיר תל אביב, להתפלל שחרית עם הטלית והתפילין. (ה"ע ח"ב קנז)

במקום שנהגו להניח תפילין במנחה, ראוי ונכון שיתעטף בציצית ויניח תפילין בביתו קודם שילך לבית הכנסת, ויקרא עמהם קריאת שמע אחר שבירך ברכות התורה, ואם נוהג להניח תפילין של רבנו תם, יניח גם אותם, ויחלוץ את התפילין, וילך לבית הכנסת לתפלת שחרית בלי תפילין. (שז, שיב)

ברכת כהנים
הכהנים נושאים את כפיהם בחזרת הש"צ בשחרית כדרכם בכל ימות השנה. ויש נוהגים שאין הכהנים נושאים את כפיהם אלא בחזרת הש"צ במנחה. (שיג)

קריאת התורה
קוראים בתורה בפרשת ואתחנן 'כי תוליד בנים'. ורשאי הקורא להכין את הקריאה בתשעה באב. והשלישי יאמר את החצי קדיש אחר ברכות ההפטרה. (ה"ע ח"ב קנט)

אחר התפלה קוראים מגילת איכה והקינות, ויש נוהגים לקרוא בספר איוב.

מצות היום
והעיקר להשתדל ביום הזה ככל היותר להרבות בבכי ולהתאבל על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, ועל הריגת הצדיקים ועל הריגת עשרה הרוגי מלכות שנהרגו בידי הגויים הרשעים שונאי ישראל במיתות שונות ומשונות, ועל דם ישראל שנשפך כמים במשך שנים רבות בעוונותינו הרבים, וינצל את היום שלא לבזבז אותו בשיחה בטלה חס ושלום. ועצה טובה שיקרא מתוך מדרשי חז"ל על מגילת איכה, ובפסוקים הרעים שבירמיה שהתנבא על החורבן, כמובא בשער האגדה. ויש הבטחה מרבותינו שאם אדם בוכה על חורבן בית המקדש ועל מיתתם של הצדיקים, לא יבכה על בניו ולא ימותו בניו בחייו ח"ו. וכבר אמר הנביא (ישעיה סו י) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.

ברית מילה
ברית מילה שחל בתשעה באב, מלין לאחר אמירת הקינות. ויש מלין לאחר חצות היום. ומברכים על היין ולא על הבשמים. והיולדת תשתה את היין שהרי היא פטורה מלצום, ובתנאי שתקשיב לברכה ולא תדבר עד שתטעם. (שיז)

מותר לשלושת בעלי הברית והיולדת ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, אך לא ילבשו בגדים לבנים או חדשים. ובעלי הברית לא ינעלו נעלי עור. (שיח)

מנחה
במנחה יושבים על הכסאות. ומוציאים ספר תורה וקוראים 'ויחל משה'. ויש נוהגים שאותם שלשה שעלו לספר תורה בשחרית, עולים גם במנחה. והכהנים נושאים את כפיהם בחזרת השליח צבור. (שכ)

ברכת כהנים
אם נמשכה חזרת הש"צ אחר השקיעה, רשאים הכהנים לישא את כפיהם ולברך ברכת כהנים בבין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה. אבל אם נמשכה החזרה עד צאת הכוכבים, לא ישאו הכהנים את כפיהם.

נחמו נחמו עמי
אחר החזרה אומרים פסוקי נחמה 'נחמו נחמו עמי', והטעם לזה, מפני שכאשר ראו ישראל שבתשעה באב בערב הציתו אש בהיכל, אמרו מזמור ששפך ה' חמתו על העצים ועל האבנים ולא עליהם, שאם לא כן, לא היתה תקומה לעם ישראל חס ושלום, ואז קבלו נחמה. ועוד טעם אמרו בזה, כיון שבתשעה באב נולד המשיח שנקרא מנחם. ומכל מקום טוב לומר את פסוקי הנחמה לאחר שקיעת החמה שזה ספק יום ספק לילה. (שכא)


מוצאי תשעה באב
פתיחת הצום
אחר צאת הכוכבים מותר לאכול ולשתות. וכשחל תשעה באב ביום ראשון, יעשו הבדלה על היין ויברכו 'הגפן' וברכת 'המבדיל' בלבד, ולאחר מכן יפתחו את הצום.

ברכת הלבנה בשמחה
מצוה לברך ברכת הלבנה בשמחה. אשר על כן, טוב שהגבאים יארגנו לצבור מיני מאכל ומשקה, שיטעמו לאחר תפלת ערבית, ולאחר מכן יברכו ברכת הלבנה בשמחה, וברוב עם הדרת מלך. וכמו שכתבו הרש"ש, האליה רבה, הפרי חדש, הפרי מגדים, החיי אדם, המשנה ברורה ועוד. (שכד)

בזאת תבחנו
מכיון שהיה אסור עלינו ללמוד תורה המשמחת בתשעה באב, לכן בזאת נבחן האדם אם לאחר שפתח את הצום ונרגע מעט, פותח ספר ולומד אפילו כמה דקות, מראה בזה בעליל שחפצו ותאוותו ללמוד תורה, כי הנה רק כשנגמר האיסור ללמוד, מיד פותח ספר ולומד, ושכרו רב ועצום אצל הקב"ה שמראה את חיבתו לתורה ולהקב"ה, וכבר אמרו בזוהר הקדוש (ויקרא עג א) קודשא בריך הוא [הקדוש ברוך הוא] אורייתא [התורה] וישראל, חד הוא [הם אחד]. ומובטח לו שיראה ישועות גדולות, כי בשעה הזאת, הרבה אנשים עייפים ואינם לומדים. וכל שכן אם מזכה גם את אשתו ובני ביתו בכמה דקות, אשריו ואשרי חלקו, וזכות הרבים תלוי בו.

עשירי באב
אמרו חז"ל (מסכת תענית דף כט עמוד א) בשבעה באב נכנסו הגויים להיכל וקלקלו בו שביעי ושמיני, ובתשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו. ואמר רבי יוחנן אילו הייתי באותו הדור של החורבן, הייתי קובע את התענית בעשירי באב, מפני שרובו של ההיכל נשרף בעשירי, אך חכמים קבעו בתשיעי משום שהתחלת הפורענות חמורה יותר. ע"כ. ומכיון שביום העשירי נשרף רובו של ההיכל, נוהגים בו אנו כמה ממנהגי האבלות כדלהלן. (שכו)

אין לאכול בשר ואין לשתות יין בליל עשירי באב, עד למחרתו בשקיעת החמה. ומנהג בני אשכנז להחמיר בזה עד חצות היום [בערך 12:45] של עשירי. ומכל מקום בסעודת מצוה, מותר לאכול בשר. (שכו, שלב)

מותר להסתפר, להתגלח, לכבס בגדים או ללבוש בגדים מכובסים מיד במוצאי תשעה באב. ומנהג בני אשכנז להחמיר בכל זה עד חצות היום. (שכז)

אם חל תשעה באב ביום חמישי, מותר לבני אשכנז להסתפר ולכבס ולהתרחץ מיום שישי בבוקר. ואם קשה לו להמתין ליום שישי, יכול להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב. ומכל מקום אין להקל בבשר ויין, לבד מטעימת התבשילים של שבת. אלא אם כן מחצות היום שבלאו הכי מותר לבני אשכנז. (שלא)

תשעה באב שנדחה ליום ראשון, למנהג בני ספרד, מותר לאכול בשר ולשתות יין כבר במוצאי התענית. אבל בני אשכנז נהגו להחמיר במוצאי התענית, אולם למחרתו בבוקר של יום שני, מותר. ומכל מקום אף לבני אשכנז יש להקל להסתפר, לכבס ולהתרחץ כבר במוצאי התענית. (שלג)




כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמוֹעֲדִים טוֹבִים
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: