פרשת השבוע

פרשת השבוע-שלח

"ארץ אוכלת יושביה" (ליקו"מ ח"א, קכט)

כשאדם מקורב אל הצדיק, למרות שאינו מקבל ממנו כלל, הוא גם כן דבר טוב מאוד, והאמונה לבדה, שמאמין הוא בצדיק מועילה מאוד לעבודת השם יתברך. ודומה הדבר לטבע האכילה – שהמזון נתהפך לניזון, כלומר שהחי אוכל מן הצומח, אז העשבים נתהפכים לחי כשנכנסים לתוך מעי החי. וכן מחי למדבר. כשהמדבר אוכל מן החי, אזי החי מתהפך למדבר. ולכל מקום שנכנס לשם המזון שמתחלק הוא לכל האיברים אליהם הוא צריך להגיע, נתהפך למהות האיבר ממש שנכנס לשם. כגון, חלק מהמזון נכנס למוח – אז הוא נתהפך למוח, וכן ללב ולכל שאר האיברים.

על כן נאמר (במדבר יג): "ארץ אוכלת יושביה" – כי ארץ היא בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים לז): "שכון ארץ ורעה אמונה". ואוכלת יושביה – כשנכנס אדם לארץ ישראל, שהיא בחינת אמונה, הוא למעשה נאכל אצלה, כלומר שמתהפך למהותה. וכשדבוק הוא בצדיק ומאמין בו (והצדיק הוא בחינת ארץ ישראל), הוא נאכל אצל הצדיק ונתהפך ממש למהות הצדיק. לארץ ישראל יש את הכוח הזה בעצמה, ועל כן אמרו חז"ל (כתובות קיא): 'כל היושב בארץ ישראל, שרוי בלא עוון'. כי היא ארץ אוכלת יושביה – שהיושב בה נאכל אצלה ונתהפך למהותה הקדושה.
 

 

והימים ימי בכורי ענבים ... (יג,כ)

צריכין ליזהר מאֹד משתיית היין בפרט בימי החֹל, כי רֹב העולם אינם זוכים ליין המשמח, ואז אדרבא "לא זכה משממו". וגם מתגברין על ידי זה רתיחת הדמים ביותר, בבחינת "אל תרא יין כי יתאדם", שזה בחינת התגברות קליפת עמלק שאחיזתו מהדמים שבחלל השמֹאל שבלב, והוא בבחינת עכירת הדמים בחינת עצבות, שמשם התגברות כל התאוות, בפרט תאוות משגל.
ועל כן כל פגם המרגלים היה על ידי פגם הענבים שהוא פגם היין שבזה פגם אדם הראשון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה יט, ה): סחטה ענבים ונתנה לו. וכן נֹח נכשל בזה ביציאתו מן התיבה, שזהו בחינת מה שהמרגלים רֻבם נטלו אשכול ענבים וכו', וכתיב (במדבר יג): והימים ימי בכורי ענבים, כי כל מכשול חטאם היה על ידי בחינת ענבים שעושין מהם יין, שעל ידי זה נתעו בדעתם ואמרו שאי אפשר לכבוש ארץ ישראל, כי עיקר טעותם היה על ידי קליפת עמלק, כי היה להם דעת גדול וראו שעמלק הוא קליפה חזקה מאֹד מאֹד, ולא התגברו לבטל דעתם נגד משה רבנו שאף על פי כן יש לו כח להכניעו ולעקרו, ועל כן הפחידו את ישראל על ידי עמלק דייקא, כמו שכתוב (שם): עמלק יושב בארץ הנגב, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה פרשה טז, יח). ועל כן נכשלו על ידי אשכול ענבים דייקא, כי שם בענבים בחינת יין נאחז ביותר קליפת עמלק, וזהו בחינת (דברים לב) ענבימו ענבי רוש אשכלות מרורות וכו', שזהו בחינת תגבורת הדמים.
ויהושע ניצול מעצת מרגלים בכֹחו של משה, כי יהושע מכניע ומכרית קליפת עמלק, ועל כן לא נכשל על ידי הענבים הנ"ל של המרגלים שפגמו בארץ ישראל, אדרבא זכה להכניס את כל ישראל לארץ ישראל. ועל כן בפורים שאז הוא עיקר כריתות זרעו של עמלק, על כן אז הוא מצוה גדולה להשתכר ביין, כי אז מכניעין עמלק על ידי היין דייקא שזוכין לשמחה על ידו, כי עיקר הכנעתו על ידי שמחה. (הלכות שבת – הלכה ז', אות ס"ח לפי אוצר היראה – שכרות, אות ג')

 

 

ועד אנה לא יאמינו בי ... (יד,יא)

וזה בחינת חטא המרגלים שנתן להם ה' יתברך מקום לטעות על שרצו לחקֹר יותר מדאי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אני אמרתי להם שהיא טובה והם לא רצו להאמין וכו', חייך שאני נותן להם מקום לטעות וכו'. כי ארץ ישראל היא עיקר בחינת אמונה, כמו שכתוב במקום אחר והם רצו לראות בעיניהם מיד איך באין לארץ ישראל.
ולא רצו לסמֹך על אמונה אף על פי שכבר ראו אותות ומופתים נוראים ונפלאים כאלה, אף על פי כן אמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וכו'. כי רצו לראות ולהבין האמת מיד, על כן נתן להם ה' יתברך מקום לטעות וגרמו בכיה לדורות עד היום שמתארך הגלות על ידי זה. ועיקר הגאֻלה תלויה בזה, כי כן דרך ה' יתברך שהוא עוסק ברחמיו לקרב את האדם בכמה דרכים, אך אף על פי כן הוא מניח לו מקום להסתפק קצת בשביל נסיון ובחירה.
וכשמתחזק באמונה שלמה על ידי שמסתכל על האמת על כל החסדים שעשה ה' יתברך והאיר בו מרחוק רמזים בכמה דרכים להודיעו היכן האמת, בודאי יזכה לכל טוב אמתי ונצחי, אבל אם ירצה לבקש תואנות לפרֹש, נותן לו ה' יתברך מקום לטעות יותר ויותר, וצריך אחר כך יגיעות גדולות ועצומות מאֹד ביותר קֹדם שיזכה אל האמת וכֻלי האי ואולי.
עד שיכול לפטר מן העולם ולא יזכה אל האמת ויצטרך לסבול מה שיסבול ולהתגלגל בכמה גלגולים עד שיבוא להתקרב אל האמת, שהיה בידו לזכות בו עתה על ידי נסיון קל להשליך תאוות הכבוד והנצחון ולהסתכל על האמת לאמתו.
וזה שהקפיד עליהם ה' יתברך, ואמר למשה: עד אנה ינאצֻני העם הזה
ועד אנה לא יאמינו בי בכל האֹתות אשר עשיתי בקרבו. היינו כנ"ל, כי הלֹא כבר התחלתי להאיר להם האמת על ידי כל האותות אשר עשיתי בקרבם ועדיין אינם מאמינים מחמת הקשיות שלהם שרוצים להבין ולראות הכל מיד.
על כן גזר עליהם אז הגלות והחֻרבן שנמשך עד הנה שיצטרכו להתנסות בכל דור ודור בעניין זה שמי שירצה להסתכל על האמת על ידי כל מה שכבר התחיל ה' יתברך להאיר בו, יוכל להבין היכן האמת ויתחזק באמונה על כל מה שאינו יכול להבין ולהפך להפך.
ובזה תלויה עיקר הגאֻלה, כי עיקר הגאֻלה תלויה באמונה, כמו שכתוב: תבואי תשורי מרֹאש אמנה. והבן היטב אם תרצה לחוס על חייך הנצחיים. (לקוטי הלכות - שבועות ב', אות ט"ז)


והקריב על בן הבקר מנחה ... (טו,ט)

וזה בחינת מה שנסמך פרשת מנחות נסכים לפרשת המרגלים (בפרשת בשלח). כי קרבן מנחה הוא בחינת הארת הרצון, כמו שכתוב (ויקרא ב, א): ונפש כי תקריב קרבן מנחה, וכמו שפירש רש"י (ע"פ מנחות קד:): לא נאמר נפש אלא במנחה, מי דרכו להקריב מנחה - עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.
'נפש' זה בחינת רצון והשתוקקות חזק במסירת נפש. כי כל הקרבנות של בהמות ועופות שסומכין עליהם ושוחטין אותם וכו' זה בחינת זביחת היצר כמובא, אבל המנחה אין בה שחיטה, והיא בחינת קרבן עני, אין עני אלא מן הדעת (נדרים מא.), היינו מי שהוא עני במעשים טובים ואין בו דעת לזבוח את יצרו לגמרי, ואף על פי כן הוא רוצה להקריב קרבן לה', נתנה לו התורה עצה שיקריב את נפשו - היינו רצונו, שזהו בחינת קרבן מנחה שנאמר בה נפש, שהיא קרבן עני, שאין בה שום שחיטה, ואף על פי כן היא יקרה מאֹד בעיני ה' יתברך
מאחר שרצונו חזק כל כך לה' יתברך עד שגם הוא בעניותו הגדולה אינו מונע את עצמו מלהקריב קרבן לה', דהיינו בחינת קרבן מנחה שהוא בחינת נפש בחינת רצון.
ועל כן נסמכה פרשת מנחות לפרשת מרגלים, כי בחינת מנחות הם תיקון המרגלים שפגמו ברצון (ואמרו שהמניעות לבא לארץ ישראל גדולים כל כך עד שאי אפשר לשברם בשום רצון בעולם). כי על ידי קרבן מנחה ממשיכין הארת הרצון כנ"ל, שעל ידי זה סוף כל סוף יתתקן הכל ונשוב לארצנו בקרוב, אמן כן יהי רצון. (לקוטי הלכות – הלכות ברכת הריח ה', אות ח')

 

"ארץ אוכלת יושביה" (ליקו"מ ח"א, קפז)

דבר גדול הוא החסד מאת השם יתברך, שהוא משלם לאדם מידה כנגד מידה, כדי שיוכל האדם להבין ולפשפש במעשיו ולדעת את החטא שפגם, ועל ידי זה לשוב בתשובה. אולם דע, שעיקר מה שמשלם השם יתברך מידה כנגד מידה, הוא בארץ ישראל, כמו שכתוב (איוב כ): "יגלו שמים עוונו, וארץ מתקוממה לו" – ארץ בחינת ארץ ישראל, אשר מתקוממת לו ושם נתגלה עוונו, כי שם מדקדקים לשלם לאיש כמעשהו מידה כנגד מידה. על כן כתוב בפרשתנו (במדבר יג): "ארץ אֹכלת יושביה" – וראשי תיבות 'אכלת' – אתה תשלם לאיש כמעשהו. על כן היושבים בא"י יש להם על פי רוב יסורים, מחמת שממהרים שם לשלם לאיש כמעשהו.

"סלח נא לעוון העם הזה" (ליקו"מ ח"ב, ז)

משה רבנו מבקש מהקב"ה (במדבר יד): "סלח נא לעוון העם הזה" – על חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ כשהלכו לתור בארץ, כי על ידי הוצאת דיבה זו גרמו לחורבן בית המקדש, כמו שאמרו חז"ל (תענית כט): אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. כי אותו הלילה, היה ליל תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש, ועל זה ביקש משה רבנו סליחה, כי בזה החטא והפגם תלויים כל העוונות, כי על ידי זה נחרב בית המקדש, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היינו נקיים מעוונות מכיון שבכל שעות היום היו מקריבים קורבנות לכפר על העוונות. אולם משחרב בית המקדש אין אנו יכולים לנקות את עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו.
משה רבנו ע"ה, שידע כל זאת מסר נפשו על ישראל, ביקש מהקב"ה: "סלח נא לעוון העם הזה" – מכיון שידע שבחטא זה תלוי חורבן הבית, שכולל את כל החטאים (שעליהם יהיה אפשר לכפר בכל שעות היום בזמן הקרבת הקורבנות). כשזכה לפעול בזה והקב"ה סלח לעם ישראל כדבר בקשתו, מדבר זה נעשה בחינת חנוכת הבית, בחינת חנוכה שהוא היפך חורבן בית המקדש. וכן כל אחד, כפי מה שזוכה לפעול בזמן בקשת 'סלח נא' ביום הכיפורים, על ידי זה נתתקן חורבן בית המקדש.

 

 

"ויאמר ה' סלחתי כדברך" (ליקו"מ ח"א, קעז)

נאמר בפרשתנו (במדבר יד): "ויאמר יי (ה') סלחתי כדברך" – ראשי תיבות כּוֹסִי. כדברך – "דבר" - ראשי תיבות: דשנת בשמן ראשי.

יש פעמים שצדיקים אמיתיים שיש להם כוח, כששותים יין לפעמים, למחול עוונת על ידי זה, כי אמרו חז"ל (יומא עו) – ליין יש שתי בחינות: זכה – נעשה ראש, וכשנעשה ראש, שהוא בחינת המוחין, על ידי זה הוא יכול לכפר עוונות, כמו שנאמר (משלי טז): "ואיש חכם יכפרנה".

על כן אמר הקב"ה למשה רבנו (במדבר יד): "ויאמר ה' סלחתי כדברך" - כדברי משה רבנו, שהוא איש חכם שיש בידו לכפר על עם ישראל. ונאמר "כדברך" – כלומר דבר (שהוא דשנת בשמן ראשי), שזה בחינת שלמות המוחין, "שמן משחת קודש", "כשמן הטוב על הראש".

לכן אמר ה' שסלחתי כדברך (כדברי משה), כי בדברך דווקא, שאתה זוכה לדשנת בשמן ראשי, כלומר כפי המוחין שזוכה הצדיק האמיתי כשהוא שותה יין – כפי זה זוכה הוא לסליחה על העוונות, מכיון שעיקר הסליחה הוא על ידי החוכמה והמוחין הקדושים שמקבל הוא בבחינת: 'ואיש חכם יכפרנה', וכך היה גם בזמן מעשה חטא העגל, שמשה זכה לקבל את סליחת הבורא, על ידי שביקש לכפר עליהם...