פרשת השבוע

פרשת השבוע-כי תצא

"ביומו תתן שכרו" (ליקו"מ ח"א, ה)

צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא, כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם ולמלאֹת חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.

עניין התפילה מובא בשני אופנים: קודם גזר הדין ולאחר גזר הדין. אולם איך ידע האדם להבדיל בין - קודם גזר הדין לבין - לאחר גזר הדין? על כך משיב רבי נחמן – על ידי המצוות שאנו עושים, יכולים אנו לדעת מהו קודם גזר הדין ומהו לאחר גזר הדין. ודווקא כשאדם עושה את המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין הוא רוצה או חושב בכלל על שכר העולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצווה אחת בשכר מצווה זאת, כמאמר חז"ל (אבות ד): "שכר מצווה – מצווה", מכיון שהוא נהנה מהמצווה עצמה, מכיון שהמצוות הן קומה שלימה, והן מחיות את כל הקומות: קומת האדם, קומת העולם, קומת השנה, קומת הנפש וכדומה. וכל הקומות מקבלות חיות מהמצוות, ככתוב (תהלים לג): "וכל מעשהו באמונה" וכן (שם קיט): "וכל מצוותיך אמונה". כי הקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצוות, וכשמעשה הקב"ה כתיקנן וכסידרן, אזי הוא שמח ומתענג בהן (במצוות), כמו בעל מלאכה שעושה איזה כלי, והכלי יפה, אזי הוא תענג ממנו מאוד.

השמחה של הקב"ה מלובשת במצוות, כי הן אחדותו, ומי שעושה את המצווה בשמחה רק מהמצווה עצמה ולא מהשכר, הוא למעשה נכנס בשמחה של המצווה שהיא שמחתו של הקב"ה, ששמח במעשיו, וזה בחינת (תהלים קמט): "ישמח ישראל בעושיו". נמצא אם כן, כשיש איזה צער ודין בעולם, בשנה או בנפש – אזי בודאי נגרע הדבר משמחת הקב"ה, ככתוב (בראשית ו): "ויתעצב אל ליבו". אולם אדם שנכנס לתוך השמחה הזאת, יכול לדעת לפי עניין השמחה אם הוא קודם גזר הדין, או לאחר גזר הדין. הוא גם יכול לדעת על איזה חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות, לדועמא: אם אינו יכול לעשות בשמחה את ראשי המצוות, כלומר את המצוות התלויות בראש, יוכל לדעת שהדין נגזר על ראשי העולם, השנה, וכך לגבי כל קומה וקומה של המצוות. לכן נאמר (דברים כד): "ביומו תתן שכרו" – שהיא שכרו מהמצוות עצמן (שכר מצווה – מצווה), ולא תבוא עליו השמש – כלומר, שלא יעשה את המצוות בגלל שכר העולם הבא, שהוא אחר ביאת השמש – דהיינו, מותו של האדם.

"אשר קָרְךָ בדרך" (ליקו"מ ח"א, יט)

אדם שיש לו שלמות לשון הקודש, מקרר את חמימותו בלשון הקודש, בחינת (תהלים לט): "חם לי בקרבי...דיברתי בלשוני". שזוכה לקרר את חמימותו בדיבור של לשון הקודש, בחינת (מה שאמר האדם הראשון על חוה) :"זאת עצם מעצמי" – מכאן שנתקררה דעתו בחוה (יבמות סג.). אולם מי שאין לו שלימות לשון הקודש, אזי הרוח סערה, שהיא רוח שטות, היא זאת שמקררת אותו במקרה-לילה בשנתו, ככתוב בפרשתנו (דברים כה): "אשר קרך בדרך" – מלשון קרירות. אדם השומר על לשון הקודש ניצול ממקרה-לילה, כי שמירת לשון הקודש מזכה לתיקון הברית.

"וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" (ליקו"מ ח"א, כא)

עיקר כוח הבחירה הוא, שכל זמן שהשכל אינו כל כך גדול להבין את הידיעה והבחירה, אזי כוח הבחירה נמצא על מקומו, כי יש ביד האדם כוח לבחור בחיים או ההיפך. אולם כשנתגדל השכל האנושי, ומתגלה לאדם הידיעה והבחירה – אזי תתבטל הבחירה, מכיון שכאשר גודל השכל האנושי, הוא יוצא מגדר אנוש ועולה לגדר מלאך, ואז מתבטלת הבחירה. וזה למעשה עיקר כוח הבחירה, שאין יודע לגבי השכל של הידיעה והבחירה. אמרו חז"ל (ברכות יז): "לעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" – הוצרך לומר על ראשיהם, כי בעתיד תתבטל הבחירה. אך "צדיקים יושבים" – שהישיבה מראה על העדר הבחירה, כמו יושב בשמים, שהוא מורה על העדר ההשתנות, כי התנועה מראה על השתנות הרצון, מאחד למשנהו, כלומר, העדר הבחירה.

עניין זה הוא בחינת קידושין וחופה. כי השפע האלוקי, (דהיינו השכל המקיף שהוא גדול מאוד עד שהמוח לא יכול לסבול אותו, ולכן גם לא יכול להיכנס במוח, לכן הוא מקיף את הראש, ועל כן ונקרא שכל זה שכל-המקיף, שאינו נכנס בפנימיות המוח, ואילו השכל הפנימי הקיים במוח, מקבל את חיותו מהשכל המקיף), הוא בחינת קודש, בחינת חופה. לכן אמרו חז"ל: כל צדיק וצדיק נכווה מחופתו של חברו – מכיון שהמקיף של זה גדול מהמקיף של השני, והשכל שהוא מקיף לזה הוא פנימי לשני. וזה גם בחינת שבעת ימי המשתה שלאחר החופה, שהם בחינת שבעת הנרות (הפה, החוטם, העיניים והאוזניים בראשו של האדם, שעל ידם מאיר את פני המנורה). דבר נוסף, שזה גם עניין שבעת ימי האבלות, שמתאבלים על האדם על שנתסלקה נשמתו, כדי שתעלה נשמתו לאור הפנים על ידי שבעת ימים אלו.

לכן מוזכר עניין הרוק של החליצה, ככתוב (דברים כה): "וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" – בפניו דייקא, מכיון שהולך המת בלא זרע והלא הניח ברכה אחריו, שהיה צריך זרע זה להמשיך במעשיו הטובים, אולם אחיו אינו רוצה להקים את שם אחיו המת, ואינו רוצה לייבם את האלמנה, לכן: וירקה בפניו, מכיון שאינו רוצה להמשיך את נשמת המת בעולם כדי שיוכל לתקן את אור הפנים, ובזה הרוק נראה לפעמים פני המת, ובזה הרוק הוא גם נכלם, כי עיקר הבושה הוא בפנים, דהיינו בושת פנים.

הקם תקים עִמו ...(כב,ד)

הצדיק האמת בגֹדל כֹחו, בוודאי יכול להעלות ולהגביה את הכל אפִלו הנמוכים והירודים מאֹד הרובצים תחת משאוי עוונותיהם בכבדות גדול, ובאמת בוודאי הוא מִשתדל להעלות ולהקים את כֻלם, בבחינת עזֹב תעזֹב לו הקם תקים עִמו. אבל כל זה עִמו, דהיינו כשהוא בעצמו רוצה גם כן בזה לרחם על עצמו ולהִשתדל בתקנת נפשו, לסלק המשאוי הגדולה שעליו, רק שאי אפשר לו בעצמו והוא מצפה למי שיעזֹר לו לזה. אבל אִם רוצה לסלק עצמו לגמרי ואינו רוצה להִשתדל בתִקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכל עבורו, והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל, אזי בוודאי אין הצדיק צריך לעסֹק עִמו. כי אי אפשר לעזֹר לו כשאינו רוצה לעסֹק בעצמו בתִקונו כלל, כי הבחירה חֹפשית. (הִלכות אבדה ומציאה - הלכה ג', אות ט"ו לפי אוצר היראה – צדיק, אות רמ"א)

שלח תשלח את האם ...(כב,ז)

הכבוד הוא "אם כל חי", כי הוא שֹרש הנפש. ועל כן כשבא כבוד לאדם צריך לִזהר מאֹד, כי אולי בא הכבוד בשביל הִסתלקות הנפש, בבחינת "כבוד ה' יאספך". אך על פי רֹב הכבוד בא לטובה, דהיינו שבא עִם נפש חדשה שמלֻבש בהכבוד. ועל כן צריכין לִזהר מאֹד שלא לִהיות רודף אחר הכבוד, כי יוכל להִסתלק על ידי זה, חס ושלום, כי כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח מִמנו, והנפש שרשה בהכבוד, ועל כן כשהכבוד בורח מִמנו והנפש נִמשכת אחריו, על ידי זה יוכל להִסתלק, חס ושלום, ועל כן צריכין לִברֹח מִן הכבוד ולמעט בכבוד עצמו. ואפִלו כשמגיע אליו איזה כבוד, אזי יסתכל רק להוציא הנפש המלֻבש בהכבוד, אבל מִן הכבוד בעצמו יברח, כי אולי בא בשביל הִסתלקות, חס ושלום.
וזה בחינת מִצוות שִלוח הקן: "שלח תשלח את האם", היינו בחינת הכבוד, שהיא "אם כל חי"; "ואת הבנים תקח לך", היינו להוציא הנפשות המלֻבשים בהכבוד שבא אליו, אבל מִן הכבוד בעצמו יברח, כי יוכל להִסתלק על ידי זה, חס ושלום, כנ"ל. וזה שסִיים: "למען ייטב לך והארכת ימים", כי על ידי זה לא יסתלק על ידי הכבוד, רק אדרבא יקבל נפש חדשה וחיות חדש מִן הכבוד. (הִלכות שִלוח הקן – הלכה א' לפי אוצר היראה - כבוד, אות י"ד)

"ארבעים יכנו לא יוסיף" (ליקו"מ ח"א, נט)

מי שמשתדל תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך, צריך לשמור את עצמו, שלא יאחזו בו הקליפות והרע של אותם בני אדם. כי זה האיש, שמשתדל לקרב ולעשות נפשות, בונה בחינת היכל הקודש. וקודש זה בחינת (ישעיה ד): "והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", דהיינו, זה שבני אדם נשארים דבוקים ביראה שלימה על ידו. למרות שיש כמה וכמה שנפלו מקדושתם, אף על פי כן מאלו שנשארו ביראה שלימה, לכן: "קדוש יאמר לו". והיכל, זה בחינת הכבוד שנתכבד השם יתברך – שעל ידי שמקרבים את הרחוקים לעבודת הבורא, זהו כבודו יתברך. והכבוד הוא בחינת ההיכל, ככתוב (תהלים כט): "ובהיכלו כולו אומר כבוד" – והיכל קודש זה תמיד מושך את עצמו לשורשו, כלומר לליבו של עושהו, מכיון שהדברים יצאו מעומק ליבו של האדם שעשה אותו, לכן נכנסו בליבם של המתקרבים וחזרו להשם יתברך.

מכיון שההיכל הזה נעשה מהנפשות של המתקרבים שהיו רחוקים, לכן יש גם הרבה קליפות השוכנות סביבו, בחינת (יחזקאל ה): "זאת ירושלים שמתיה בתוך הגויים", ואפשר עכשיו שכשאשר מלביש את ההיכל בליבו, יכול להיות, חלילה, שיאחזו בו החיצונים ביצר מחשבות ליבו של עושה ההיכל. לכן העצה לכך היא: שיזמין מלאכי ליבו, שהם בחינת התלהבות הלב, ככתוב (שמות ג): "וירא אליו מלאך ה' בלבת אש" – והאש הזאת שורפת את החיצונים והקליפות, ואז גם היכל הקודש מקבל את כוח האש ושורף את הקליפות שלא יאחזו בו.

אש המלאך הזה נעשית על ידי בחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט – כלומר ששופט האדם את עצמו. והמשפט הוא בלב, כמו שכתוב (שמות כח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו תמיד". ואז יוצא לאור המשפט, כלומר שמתלהב הלב, ויושב על כסא, בחינת (תהלים ט): "כונן למשפט כסאו" – שהוא הכבוד של ההיכל הנ"ל. בחינת (תהלים יז): "תמוך אשורי במעגלותיך" – אשורי זה בחינת רגליים, ובמעגלותיך זה בחינת כסא הכבוד. (ככתוב במלכים א: וראש עגול לכיסא מאחריו).

עניין זה הוא בחינת שמירת שבת, כמובא בזוהר: את שבתותי תשמורו – שבתותי דא עיגולא וריבוע דילגו. עיגולא – בחינת כסא הכבוד הנ"ל, וכן: ראש עגול לכסא. וריבוע הוא משפט.

בימי החול השכינה מבררת בירורים, ובשבת היא שובתת, ולעתיד, כשיתבטל כל הרע ולא ילכו עוד בשרירות ליבם הרע, אזי יהיה יום שכולו שבת, וזה על ידי עיגולא וריבוע הנ"ל, שעל ידם נתבטל הרע.

דבר זה הוא בחינת ביטול האיסור בשישים. שישים זה בחינת עיגולא – שהיא האות ס' (סמך) בחינת כסא הכבוד. והשישים הם מלכות. האיסור הוא הקליפה, שתתבטל על ידי כסאות למשפט. ועיקר הכוח של הסמך שהוא כסא הכבוד, הוא מריבוע –המשפט, שהיא האות ם (מם), בחינת מה שנאמר בפרשתנו (דברים כה): "ארבעים יכנו לא יוסיף" – מכיון שהסמך מקבלת מהאות מם, שהיא כסאות למשפט.

כלומר, שעל ידי המשפט שאדם שופט את עצמו, על ידי זה הוא מזמין את מלאכי ליבו שישרפו את הקליפות, שהן בחינת ביטול האיסור בשישים, ועל ידי זה זוכה להלביש את ההיכל בליבו, שאף הוא מקבל את הכוח לשרוף את החיצונים שלא יאחזו בו, וגם זוכה שלא יאחזו בו, חלילה, הקליפות של אותם הרחוקים שהתקרבו.

"והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב" (כה,יט)

עיקר מפלת קליפת עמלק לגמרי יהיה רק כשיבואו ישראל אל המנוחה ואל הנחלה, כמו שכתוב: והיה בהניח ה' אלקיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק וכו'. כי כל זמן שאין באים אל המנוחה הקדושה בשלמות הוא מתגבר בכל פעם, אבל מכניעין אותו בכל פעם בכח התורה והצדיקים, ובפרט על ידי צדיקים שוכני עפר שכבר באו אל המנוחה בשלמות, כמו שכתוב יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך ניכחו (ישעיה נז) וכתיב: ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג) שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על הצדיקים, וכמו שכתוב ואתה לך לקץ ותנוח וכו'

(אורח חיים, נטילת ידיים לסעודה ובציעת הפת, ה,מח).

כתובת בית המדרש

מצפה נוף 23

כרמיאל , ישראל

דואר אלקטרוני

breslevcarmiel@gmail.com

קשר ישיר בפייסבוק מסנג'ר

פייסבוק מסנג'ר

מיקום במפה