פרשת השבוע

פרשת השבוע-עקב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ...(ז',י"ב)
'עקב' דייקא, הינו כשהשונאים מִתגברים עד שהוא תחת עקב ורגלין, שדורסים אותו ברגלים. בבחינת הִרכבת אנוש לרֹאשנו וכו', בחינת לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ. וכמו שכתוב: אשר אמרו לנפשך שחי ונעבֹרה ותשימי כארץ גוך וכו'. וזהו בחינת עִקבות משיחא, שישראל נתונים תחת עִקביהם. ואז דייקא מי שמשים אל לִבו לִשמֹע מִשם את המשפטים האלה, שיידע שהכל מהמשפט שלמעלה שנתלבש בהם כדי להשיבו אליו.
וזהו: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", ואז: "ושמר ה' אלֹקיך לך את הברית ואת החסד", שה' יתברך ירחם עליך למען בריתו את אבותינו, כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה. וזהו: "וידו אֹחזת בעקב עשו", 'בעקב' דייקא, כשיתגבר עשו בסוף הגלות בעִקבות משיחא, וירצה לִדרֹס בעקבו על ראש ישראל בבחינת: הִגדיל עלי עקב, אז דייקא "וידו" בחינת אמונה בחינת תפִלה, בחינת: ויהי ידיו אמונה וכו' — פרישן בצלו, אוחזת בעקבו להפילו ולהשפילו על ידי זה, כי אין כֹחנו אלא בפה, לִתפֹס אמנות אבותינו, לִצעֹק אליו יתברך מִכל מקום שהוא. (הִלכות יין נסך – הלכה ד', אות כ"ה)


פן תאכל ושבעת ... (ח',יב יז)
כחי ועֹצם ידי ...
מאכל ישראל צריך לִהיות בקדֻשה גדולה מאֹד. כי כשאינו אוכל בקדֻשה, על ידי זה נִפגם הדעת של אמונת ההשגחה, ונופל בטעות של חכמת הטבע, חס ושלום, כמו שכתוב: "פן תֹאכל ושבעת וכו'. ואמרת בלבבך, כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיִל הזה", דהיינו שתולה בטבע, חס ושלום, וכאִלו הפרנסה באה בכֹחו ועֹצם ידו ואינו מודה בהשגחה. ועל זה סיים הכתוב: "וזכרת את ה' אלֹקיך וכו'", היינו שהכל בהשגחתו יתברך לבד. ועל כן צריכין ישראל לקדש את מאכלם מאֹד, וזה בחינת כמה מצוות התלויים במאכל ובמִשתה, וזה בחינת "ואכלת ושבעת וברכת וכו'", שתברך את ה' אחר האכילה, שתדע שהכל מאִתו בהשגחתו יתברך לבד, וזהו: "על הארץ הטֹבה", כי ארץ ישראל הוא בחינת השגחה כידוע. וכשמאמינים שהפרנסה באה הכל מהשם יתברך, בהשגחתו לבד בלי שום דרך הטבע כלל זה בחינת אכילת מן. (הִלכות נטילת ידים שחרית – הלכה ב', אות ע"ו לפי אוצר היראה - אכילה, אות א')

(י,יב) מה ה' אלֹקיך שֹאל מעִמך כי אִם ליראה ...
שהוא בחינת תפִלה בחינת יראת ה' היא תִתהלל (מִשלי ל"א), כי עִקר ההִתחזקות הוא על ידי הרצון שאיך שעובר עליו בכל עת איך שהוא איך שהוא, על כל פנים יחזק את עצמו ברצון חזק מאֹד לה' יתברך, ועל כל פנים יכסֹף וישתוקק לשוב לה' יתברך מִכל מקום שהוא כי סוף כל סוף מה יִשאר מִמנו. ובִפרט שכבר גִלו לנו הצדיקים אמִתיים שהרצון הטוב בעצמו יקר וחשוב מאֹד מאֹד, וזה בחינת עִקר התכלית האחרון בחינת מה רב טובך וכו', על כן צריך להִתחזק תמיד בכל עת ברצון חזק לה' יתברך
מִכל מקום שהוא, שעל ידי זה יתעורר ויתגבר להִתפלל תמיד לה' יתברך ולהרבות באמירת תהִלים ותחִנות ובקשות רבות, שיחמֹל עליו ה' יתברך וימשיך עליו הרחמנות האמִתי של המנהיג האמִתי שהוא בחינת 'כי מרחמם ינהגם'. עד שיזכה לצאת מהרוח שטות וכו'. ובִפרט להרבות בהִתבודדות - שהוא שיחה ותפִלה בינו לבין קונו, עד שישפך לִבו כמים נֹכח פני ה' עד ישקיף וירא ה' מִשמים ויאיר עליו הדעת הקדוש לבטל הרוח שטות, עד שיצא וישוב מִכל העוונות ויזכה להִתקרב לה' יתברך באמת. (הִלכות נטילת ידיים לִסעֻדה ובציעת הפת - הלכה ו', אות נ"א)


ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ... (דברים י,יב)

לפעמים שולח השם יתברך על האדם פחדים של יסורים וכיוצא, כדי שיתבונן על ידי זה לשוב אליו יתברך, כדי שיעלה כל היראות הנפולות לשרשן, דהיינו ליראה אותו יתברך. ועיקר עלית היראות הנפולות הוא על ידי הדעת, שידע שהכל ממנו יתברך ולא יתלה שום דבר בטבע ובמקרה, חס ושלום, רק כל מה שיעבר עליו יאמין וידע כי הכל ממנו יתברך, וישוב אליו ליראה מלפניו יתברך לבד, ועל ידי זה הוא עולה מגדר בהמה לגדר האדם, כי כל זמן שאינו מעלה היראות הנפולות, דהיינו שמתיירא מגוף הדבר בעצמו שמפחידו, כגון מחיה רעה ולסטים ומכות ויסורין, חס ושלום, אז הוא כמו בהמה ממש, כי גם בהמה יש לה כל אלו היראות והפחדים, כידוע בחוש, ואם כן, מה יתרון לאדם מן הבהמה? ועיקר ההבדל שבין האדם לבהמה הוא, שהאדם יש לו דעת לידע ולהבחין שיש אדון מנהיג מושל ומשגיח יתברך שמאתו הכל, והוא שולח על האדם לפעמים כל אלו הפחדים כדי שישוב אליו יתברך, כמו שכתוב (איוב לו): "ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון" וכו'.
וכשמעלין היראה אל הדעת, שעל ידי זה עולין מבהמה לאדם, זה בחינת קרבנות, ואחר כך זוכין לילך עוד מדרגא לדרגא ולהתחזק בכל פעם ביראה גדולה יותר, עד שזוכה ליראה עלאה, דהיינו שלא יצטרך עוד להתעורר ליראה על ידי דברים תחתונים, שהם בחינת יראות הנפולות הנ"ל, רק יתעורר ליראה גדולה מהשכלתו לבד ברוממותו וגדלתו יתברך, ואז הוא בגדר אדם בשלמות. (הלכות בכור בהמה טהורה - הלכה ד, אותיות ג ד לפי אוצר היראה - יראה ועבודה, אות ק)


למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם ... (דברים יא,כא)
ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ) לעניין תחיית המתים, כמו שאמרו: לכם לא כתיב, אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה.
ועיקר תחיית המתים יהיה בארץ ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות קיא). וזהו: למען ירבו ימיכם וכו' 'על האדמה' דייקא, שהוא ארץ ישראל ששם עיקר תחיית המתים, כי תחיית המתים הוא ענוה אמתיית שמשים עצמו כעפר וכאדמה בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר - מי שנעשה שכן לעפר בחייו. וזה זוכין דייקא על ידי עפר ארץ ישראל, כי אף על פי שבחינת עפר הוא מעלה גדולה, דהיינו לשום עצמו כעפר להיות ענו באמת שהוא גדול מהכל, כי ענוה גדולה מכלם, אף על פי כן כבר מבאר שאף על פי כן אסור להיות עצל (שקורין שלימזלניק) וכו', כי הענוה הוא עיקר החיות וכו'. כי יש להפך, בחינת עפר דסטרא אחרא, שעיקר אחיזת הסטרא אחרא ונשיכת הנחש הוא שם, שהוא בחינת ונחש עפר לחמו, שהוא בחינת עצבות ועצלות, כמו שכתוב במקום אחר (בסימן קפט), שהוא הפך מבחינת חזית איש מהיר במלאכתו. וזה בחינת עפר של חוץ לארץ, שהוא עפר טמא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שבזמן שישראל שרויין על אדמתן אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ מחשש רבוי המתים הנקברים שם, כי שם נאחז ביותר סטרא דמותא, שהוא בחינת עצבות ועצלות, שהוא בחינת ענוה פסולה שבאמת היא בחינת גדלות. ועל כן צריך כל אחד לקדש את עצמו בבחינת קדשת עפר ארץ ישראל ששם עיקר תחית המתים שהוא ענוה אמתיית. (הלכות תפלין - הלכה ו, אות י)


"תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (ליקו"מ ח"ב, ח)

על ידי אמונה יהיה חידוש העולם לעתיד, וכשיהיה חידוש זה, אזי יתנהג העולם על ידי נפלאות, כלומר על ידי השגחה בלבד, שהיא בחינת נפלאות, שלא כדרך הטבע. כי חידוש העולם לעתיד הוא בחינת ארץ ישראל, מכיון שעיקר ארץ ישראל הוא על ידי "כח מעשיו הגיד לעמו" (תהלים קיא), כמ שפרש רש"י על הפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"- פתח ב'בראשית', משום כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים, כדי שלא יאמרו אומות העולם: ליסטים אתם, לכן פתח במילה 'בראשית'.

נמצא שעיקר ארץ ישראל הוא על ידי כח מעשיו של הקב"ה, על ידי שיודעים שהשם יתברך ברא את העולם. ולעתיד יחדש הקב"ה את כל העולם בבחינה הזו של ארץ ישראל, כי אז יתגלה שהקב"ה ברא את את כל העולם. ועיקר קדושת ארץ ישראל הוא, ששם נמצאת השגחתו של הקב"ה תמיד, בחינת (דברים יא): "תמיד עיני ה' אלוקיך בה" – מראשית השנה ועד אחרית שנה. ולעתיד שיחדש את כל העולם כולו בבחינה הזו של ארץ ישראל, אזי יתנהג כל העולם כולו על ידי ההשגחה בלבד, כמו בארץ ישראל, ויתבטל הטבע לגמרי, והעולם יתנהג בנפלאות.

"ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם" (ליקו"מ ח"א, מז)

ארץ ישראל, שעיקר קבלתה הוא מבחינת יעקב אבינו, ככתוב (בראשית לז): "וישב יעקב בארץ" ובשביל זה נקראת ארץ החיים (זוהר), והתפילין אף הם נקראים חיים, ככתוב (ישעיה לח): "ה' עליהם יחיו" – וזהו שיבחה של ארץ ישראל, ככתוב בפרשתנו (דברים ח): "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם" – כי לפעמים אדם אוכל לחם מחמת עניות, ולא מחמת חסרון תאווה לתענוגים אחרים, כי אם היה לו שאר מאכלים, לא היה אוכל לחם לבד, וזהו שיבחה של ארץ ישראל, שלא מחמת עניות תאכל לחם, אלא מתוך רצון לשבור ולבטל את תאוות האכילה, מכיון שהיא מקבלת הארה והשפעה בחינת תפילין ובחינת יעקב ואמת – ומשם באה העשירות. נמצא, כשאדם אוכל לחם לבד, ולא מתוך מסכנות, אלא מתוך רצון לשבר את תאוות האכילה, ( על ידי האמת שהיא שפע בחינת הארת פני יעקב, ככתוב: "תתן אמת ליעקב" שהוא מידת תפארת, וישראל מקבלת את השפע מן האמת), הוא זוכה לשבר תאווה זו ולאכול לא מתוך מסכנות ועניות, אלא מתוך תיקון המידות והתאוות.

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם" (ליקו"מ ח"א, קסט)

כשיש צרות, חלילה, הן בכלליות והן בפרטיות, אי אפשר לרקוד, כי כשיש דינים, מוסרים אותם לשלוחי הדין והם נקראים רצים (זוהר), והם בחינת רגליים, ולכן נעשות הרגליים כבדות מחמת הדמים שהתפשטו לשם, והדמים הם בחינת דינים. כשנולד הדין, אזי יוצאים הדמים מהרגליים, כמו שניתן לראות אצל היולדת, שבשעת הלידה יוצאים הדמים מרגליה, ועל כן רגליה נצטננות, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יא:): ועיקר הלידה – על ידי שיוצאים הדמים מהרגליים, כלומר שיוצאים הדינים מהרגליים, כי בשעת העיבור הוא בחינת דין, כפי שאמרו חז"ל (ברכות כט:): בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה, כאישה עוברה. נמצא אם כן, שעיבור הוא בחינת דין, ולידה היא בחינת המתקת הדין. לכן אי אפשר לרקוד בשעת הדין והצרה, מכיון שאי אפשר להגביה את הרגליים שנעשות כבדות מתוך התגברות הדינים. אולם כשנמתקים הדינים, השמחה יכולה להתפשט עד לרגליים, ואז אפשר לרקוד..